להכיר מקרוב את בעל הבית

 

 

כן, גם אנחנו שהינו הקיץ בחו"ל. אבל, לא לבילוי יצאנו.

 

נסענו לצורך טיפול רפואי בילד שלנו. הטיפול הזה ניתן במכון מיוחד בלונדון, ואגודת עזרה המציאה לנו דירה לתקופת הטיפול.  כל הכבוד להם, ובעיקר לבעלי הדירה. לא יאמן שיש היום אנשים טובים כאלה. הבעלים, זוג שיצא לארה"ב, הסכימו להעמיד את הדירה חינם לרשותנו, אף מבלי לראות אותנו. ממש לא יאמן.

 

בגלל מצבו של הילד לא יכולנו לצאת הרבה מן הדירה, כך שבילינו שלושה שבועות תמימים באותה דירה בלונדון.

 

אתה ודאי חושב שיצאנו מדעתנו מרוב שעמום. ובכן, אתה טועה!

 

כבר מהיום הראשון עסקנו בפתרון חידה מרתקת: מי הם בעלי הדירה? אדם סתם היה חושב: מה מעניין אותי מי הם בעלי הדירה. את שמם אני יודע מהשלט שעל דלת הכניסה, וזה מספיק לי. הם עשו לנו טובה גדולה, שיהיו בריאים! בסוף בודאי מגיע להם מכתב תודה חם ולבבי, וזהו. כך אצל סתם אדם.

 

אבל לנו היה הלך מחשבה שונה. אנו רצינו לדעת מי הם בדיוק. זו לא היתה סקרנות גרידא. קשה להגדיר האם היה זה צורך להכיר את מטיבינו אנשי חסדנו, בהרגשה שאם נכיר אותם אולי יש בכך משום הכרת טובה על חסדם, או אולי כשאנחנו בדירה שלהם, אנחנו צריכים להתאים את עצמנו למקום ולבעליו, וזה מחייב אותנו להכיר את בעלי המקום. או אפשר שהיה זה מצב נפשי דוחק מעורב באתגר: איך נוכל לנסוע מכאן בהרגשה שהתארחנו אצל מישהו אנונימי שאיננו יודעים עליו כלום. הרגשנו שאנחנו מוכרחים לפצח את החידה הסתומה הזו: מי הם? איך הם נראים? מה אופיים? מה הם אוהבים? ועוד ועוד.

 

אבל איך מפענחים חידה עלומה זו?

 

לנו עצמנו נראה המצב מוזר ובלתי רגיל, כי מעולם לא נקלענו למצב כה קיצוני של קבלת טובות בלתי פוסקת ממישהו אנונימי מבלי לראותו. קורה אומנם שהשכן משאיל לך מקדחה ו"מציל" אותך, קורה אפילו הרבה יותר מזה שמישהו עוזר לך לתקן את מכוניתך שנתקעה בין עפולה לחדרה, ואתה שוב יכול לנסוע.

 

נכון, זו טובה עצומה. במקרה כזה אני מודה למושיעי מקרב לב. אני מציע לו תמורה (והוא כמובן מסרב, כל הכבוד!). אבל, אז אני רואה את פניו, ואני יכול ללחוץ את ידו להגיד לו תודה. אף פעם לא חשבתי על כך איזה פורקן זה, ואף פעם לא תארתי לעצמי איזה לחץ נפשי מוסרי נוצר כאשר אפשרות זו אינה קיימת. זה פשוט נדיר.

 

בערב הראשון, כששוחתי עם אשתי על השאלה איך נכיר את בעלי הדירה, נזכרה אשתי בביקורנו במוזיאון. שמענו שם הרצאה ארוכה של מומחה לאומנות. הוא הסביר והדגים איך ניתן, מתוך ניתוח מעמיק של תמונה, להכיר את הצייר שצייר אותה. הוא טען ש"טביעת אצבעותיו" האישית-פנימית של האמן טבועה בכל סנטימטר של התמונה. כל משיכת מכחול, כל צרוף צבע, נושא התמונה על כל מרכיביו, הסגנון והביצוע, הכל נושא חותם אישי של הצייר. הוא טען שאילו גילו היום ציור ישן ובלתי ידוע, היו יכולים מומחים לנתח את הציור, ולזהות כמעט בודאות מי מן הציירים הידועים צייר אותו.

 

"אני חושבת", אמרה אשתי, "שדירה , כמו ציור, נושאת עליה חותם אישי של בעליה. הן הם תכננו את חלוקת החדרים, הם בחרו את הריהוט, סיגנונו וציבעו, והם התאימו את דוגמאות הטפטים וצבעם לחדר, לריהוטו ולשימוש בו. דירת מגורים מכילה מספר עצום של פרטים ופריטים, שכל אחד מהם מעיד על בעליו, וחושף משהו מעולמו, מחיבותיו, מהשקפתו, מהרגליו, מטבעו, מאישיותו ומתכונותיו. בסך הכל, דירה שאדם גר בה היא חלון ראוה רב מימדים של האדם עצמו. אם נתבונן יפה יפה בדירה על כל מה שהיא מכילה, אני חושבת שנדע הרבה מאוד על בעליה".

 

כך התחילו שלושה שבועות של בלשות אינטנסיבית. בין ארוחה לשינה, ובין משחק עם הילד ליציאה למכולת, עסקנו כמעט כל הזמן בחיפוש תשובה לאתגר השכלי רגשי של הכרת בעלי הדירה.

 

ואכן, צדקה אשתי. הבית היה מלא עקבות לאין ספור לכל צד אפשרי של אישיותם. במשך השבועות הללו חשפנו אותם טפח על טפח, עד שדומני שלקראת סוף שהותנו בדירה כבר הכרנו אותם יפה יפה. הייתי מוכן להתערב שאם היו מציגים בפנינו את בעלי הבית שלנו בין עשרה זוגות שאינם מוכרים לנו, והיו מאפשרים לנו לראיין כל זוג במשך דקות אחדות, היינו מזהים מביניהם בודאות את בעלי הדירה. זה נשמע קצת דמיוני, לא כך? אבל זו האמת.

 

קח עובדה פשוטה אחת כמו גובהם של בעלי הדירה. בבדיקה מדוקדקת תמצא בכל דירה עדויות רבות וברורות על גובהם של בעליה עד לדיוק של מספר סנטימטרים, ולנו היה מספיק זמן ללקט את ההוכחות הללו. מבין עשרת הזוגות לא הייתי מראיין כלל את הזוגות הנמוכים. על חיבתם של מארחינו לצמחים, העידו העציצים הרבים שאיכלסו את הדירה. על מדף במרפסת המטבח היו מרוכזות שקיות וקופסאות של חומרי דישון וזיבול מסוגים שונים שהעידו על ידע בטיפול בצמחים.

 

קבוצת דפים שנראתה קצת משומשת בספר על צמחי מרפא, העידה על התעניינותם המיוחדת בסוג צמחים מסויים. בכלל, הספרים שבבית היוו מקור לא אכזב להכרת בעליהם מצדדי אישיות שונים. לא אוכל להמשיך ולספר לך את כל הפרטים שחשפנו וכיצד עשינו זאת, לזה דרושים לי כמעט שלושה שבועות. מתח וסיפוק חליפות ציינו את משך שהותנו בדירה, וחיבה גדלה והולכת למושא חקירותנו מילאה את ליבנו ככל שגברה הכרתנו אותם. לנקודת השיא של מסע חוויתי זה, הגענו בערב האחרון לשהותנו שם לפני חזרתנו לארץ.

 

פתאום מצלצל הטלפון: מדברים אדון וגברת קופר (אלה בעלי הדירה) הם שואלים מה שלומנו, מה שלום הילד, ואם הרגשנו טוב בדירה וכו’. ברגע הראשון נתקפתי התרגשות כה עזה שלא יכולתי לפצות את פי. אך מיד התאוששתי. איני יודע איך החזיק מעמד קו הטלפון הטרנסאטלנטי תחת נטל דברי התודה והשבח שאשתי ואני הרעפנו על הזוג דרך הטלפון.

 

הארכנו כל כך עד ששכחנו שהם בטובם גם משלמים את חשבון שיחת הטלפון הזאת. כאשר הם טילפנו אלינו באותו ערב, ברגע ששמעתי את המילים הראשונות כבר הרגשתי שאני יודע מי מדבר. היה משהו בנימת הקול, בטון הדיבור, שהרגשתי לחשה לי: זה הוא! שלושה שבועות הייתי מושקע כל כך במה שנוגע אליהם, עד שכאשר נשמע קולם, זיהיתי אותם עוד בטרם הציגו את עצמם.

 

אתה מחייך, אה! לא מאמין?

 

 

 

אברהם אבינו הופיע על זירת העולם עשרים דורות לאחר בריאתו: הידע על בורא העולם ומנהיגו, שידע אדם הראשון ידיעה אישית ממקור ראשון, נותר אי שם בשרשרת המסורת של חלק מהאנושות, והועלם במתכוון מהדורות הבאים: כך קרה הדבר שכאשר נולד אברהם אבינו, הוא מצא את עצמו בסביבה אלילית שלא סיפקה לו דבר מתוך ידע אמת זה, אברהם הילד החל אומנם מנקודת האפס מבחינת הידע האלוקי, אבל בקרבו פנימה טמונות היו התכונות שאיפשרו לו לחדש ידע זה ולשחזרו, אף בלי מסורת אבות העולם סביבו נשא עליו את חותם יוצרו במספר אינסופי של סימני היכר.

 

אף כי כל יצירה אנושית מכילה הרבה סימני היכר של יוצרה, אבל חומר הגלם בו השתמש היוצר האמן אינו מעשה ידיו. מה שאין כן העולם, לא רק סידורו של עולם נוצר על ידי הקב"ה, אלא הוא אף ברא את החומר ממנו נוצר העולם, ואף החומר עצמו מעיד על בוראו. יתירה מזו, כל יצירה, משעה שיצאה תחת יד יוצרה, שוב אינה תלויה בו, ואף אינה נתונה לפיקוחו. בגד שנכנס לשימושו של הקונה, איש לא יוכל להחליט מתוך הסתכלות בבגד אם מי שתפרו חי עדיין. גן צומח, המתפתח והולך, נוספים בו איפיונים של פריחתו, והולכות ונעלמות בו טביעות ידיו של הגנן שנטעו.

 

לא כן הוא העולם, גם בתום ששת ימי הבריאה, ממשיך הבורא לנהל את עולם הטבע לחיותו ולהחזיק במושכות ההיסטוריה. יוצר אור ובורא חושך, הוא המזריח זריחות ומעריב ערבים. ההיסטוריה אף היא מכוונת ומודרכת ביד ה’ בהתאם לתכנית האלוקית. כל סוגיה של המציאות וכל צד שבה מעידים ומכריזים, למי שאזניו כרויות לשמוע, שיש בורא ומנהל לעולם, ואף מציגים ומגלים ממידותיו של הקב"ה כפי שאלה באות לידי ביטוי בבריאה ובהנהגתה.

 

 

אברהם אבינו, מיום שעמד על דעתו, הטרידה אותו שאלה מוסרית ורגשית דוחקת: למי התודה? למי הברכה? מי הוא אדוני כל השפע הבלתי פוסק הזה, השופע בכל יום תמיד על כל אחת מבריותיו, מעניק לה חיים, מספק לה את כל צרכיה?

 

רבים, רבים מאוד, מצליחים להדחיק שאלה-תביעה זו הנובעת מאבי אבות המוסר האנושי, מתכונת הכרת הטוב הטבועה בכל אדם הראוי לשם אדם, ומהוה את התשתית של מוסרו להנות מכל טובו של עולם, ולרמות את עצמו כאילו כל זה בא לו מאליו ועל כן פטור הוא מלומר תודה, ומלחפש כתובת לתודה זו, זוהי פריקת עול.

 

חובת הכרת הטוב וכפירה בטובה דומה הוא חוסר הכרת טובה זה לתינוק השוכב מוגן בחיקה של אימו, יונק מחלבה ו…כופר בקיומה. אברהם אבינו היה קודם לכל מוסרי. דרך ארץ שלו קדמה לא רק לתורה אלא גם לאמונה. ללא לאות חתר לגלות את בוראו ובורא העולם כולו, מתוך התבוננות וחקר הבריאה עצמה. בהתמדה ובעקביות עסק עשרות שנים בחשיפה של הבורא העלום בתוך העולם, וצרף פירור ידע לפירור ידע, גילוי לגילוי, "מידה" ל"מידה", וכך הלך והתקדם בפתרון חידתו העלומה של הא-ל המסתתר במעשה ידיו.

 

כך הלך ובנה לעצמו, לבנה לבנה, את תדמיתו של הבורא כפי שהוא מצטייר מתוך עולמו, מעשה ידיו. עוד בטרם נגיע לנקודת השיא של המחקר הזה של אברהם אבינו שהיה עבודת חייו מילדות, נציין את הקו המאפיין העיקרי של עבודת חיים זו. ככל שהלך אברהם אבינו והתקדם בגילוי מידותיו של הקב"ה, כן ראה חובה לעצמו לדבוק במידותיו אלה, ולחקות את בוראו ובהתנהגותו שלו כאדם. אם הבורא עצמו אימץ לו מידות אלה של חסד לניהול הבריאה, אמר אברהם, בודאי רוצה הוא שיצוריו בעלי התבונה וכושר הבחירה, יאמצו אף הם לעצמם מידות אלה.

 

הדבר דרש שינוי בהתנהגותו ובאופיו של אברהם אבינו, ובודאי כרוך היה במאמץ מתמיד ובלתי פוסק. הן יודעים אנו יפה עד כמה קשה לנו לשנות התנהגותנו אפילו בפרט קטן וצדדי. בלעדי יישום מעשי זה של מחקרו, לא היה אברהם אבינו אלא פילוסוף קדמון אחד, גדול ככל שיהיה, ותו לא. אך אימוץ זה של מידות בוראו עמד לו להחקק בהיסטוריה הרוחנית של העולם כאברהם אבינו, אבי האומה הישראלית, המאמין הגדול ואיש החסד, שהטביע מידה זו לנצח בכל צאציו.

 

 

ואז, בהגיעו לגיל מ"ח^[1] שנה (48), ברום פיסגת חקירתו להכיר את אדון העולם, והשתנותו העצמית בהתאם לכך, אז נגלה אליו הבורא: אני הוא בורא העולם! אותי חיפשת, הנני!^[2] אברהם אבינו לא הניח אחריו יומן או כתבי זכרונות, אך לא קשה לנחש כיצד הרגיש באותו רגע מופלא כאשר נוכח לדעת שהנה הבורא, אותו התאמץ כל כך להכיר ולגלות, הנהו, והרי הוא נראה לו בדיוק כפי שנצטייר לו בעבודתו רבת השנים.

 

מצווים אנו לידע ולהכיר את ה’ כדי לאהוב אותו וללכת בדרכיו. הדרך לכך היא התבוננות במעשי ה’ ובבריאתו הנפלאה מעשה ידיו (רמב"ם יסודי התורה, פרק שני הלכה ב’) אבי האומה כבר כבש לפנינו דרך זו והדגים לנו עד כמה יכול אדם לעלות ולהתעלות בה.

 

כל אחד מאיתנו חי בתוך עולם המדבר אלינו ללא הרף, כל שאיפת אויר המוגשת עד לאפנו, כל פיסת מזון המוגשת לנו בחן, בחסד וברחמים, כל ארוע הקורה לנו בחיינו הפרטיים ובחיינו המשפחתיים והלאומיים, כל נתח היסטוריה המופיע בצורת ידיעה בתקשורת ובעיתון, וכל מידע על הטבע, חוקיו ושימושיו, כל אלה מכילים בהכרח את סימני ההיכר של יוצרם ומנהלם, טביעת אצבעותיו של הבורא מוטבעת בכל מה שקורה בעולם ומתגלה לעינינו, אם נפקח אותן נגלה ונראה, את ה’ שאותו אנו מצווים להכיר ולאהוב.

 

הבריאה כולה וכל מה שמתארע בה תובעים מאיתנו לצאת מאדישותנו, וקוראים לכל אחד מאיתנו: התבונן, דרוש וחקור! ואז גם תגלה שדרישה זו מופנית לכל באי עולם ללא יוצא מן הכלל, אך ביתר-שאת מופנית היא לצאצאי אברהם אבינו נושאי מורשתו. כמה נפלא להתהלך בעולם בהרגשה שמתארחים אצל הקב"ה, וכך לחיות יום יום כל היום. כמה נפלא לזכות להגיע לדרגה בה ניתן להסתכל בעשב ולראות את המלאך המכה על ראשו ואומר לו: "גדל!" ישנם בני תמותה המסוגלים לראות את הרוחני שבגשמי.

 

בורא שמים וארץ יכול להיגלות למי ששואף לראותו, לא רק בסנה. אורח טוב מה הוא אומר: "כל מה שטרח בעל הבית, לא טרח אלא בשבילי" (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א). בורא העולם הוא המארח שלנו, אך הוא מתגלה רק למי שמחפש אותו לומר לו תודה. כמה לא אנושי זה לאכול ולשתות אצל בעל הבית, להתעלם ממנו, למחות את הפה וללכת מבלי להודות לו.

 

כמה טוב להודות לה’ לברך את שמו ולהגיד חסדו. הבחנה אחת בולטת קיימת בינינו לבין אברהם אבינו. לאברהם לא היתה שום ידיעה ושום התגלות של ה’ ושל רצונו לפני שהחל בכוחות עצמו לחקור מי הוא אדון העולם ומה חפצו מבריותיו. אנחנו חיים היום לא רק לאחר גילוייו של אברהם אבינו, אלא גם ובעיקר, אחרי מתן תורה: ה’ ורצונו מופיעים בצורה ברורה ומוסמכת בספר התורה ויכולים אנו לפנות אל התורה כדי לדעת את ה’ ואת רצונו.

 

נואל הוא מי שבאמצע לימוד בספר התורה, מפסיק הוא ממשנתו כדי לחשוף בדרכי עקיפין ארוכות של חקירה את הבורא ואת רצונו מתוך נויו של אילן ושל ניר^[3]: נניח שאותו אורח בדירה בלונדון היה מוצא בדירה את יומנו האישי של בעל הדירה בו הוא כותב את מחשבותיו וקורותיו בצורה חופשית (ויש לאורח רשות לקוראו). כמה טיפשי היה זה מצידו להניח את היומן מידו, ולהתרוצץ בדירה ולחפש אמצעי עקיפין להכרה פחות ברורה של הבעלים.

 

אכן, נכונים הדברים לגבי מי שעוסק בתורה, ובשעה שהוא עסוק בתורה. עיסוק ברצון ה’ הכתוב בתורה הוא האופן של הכרת ה’ ישיר יותר לאין ערוך מאשר חקר המציאות. אך בשעה שאיננו עוסקים בתורה אלא מתהלכים בארצות החיים, בשווקים ובחוצות, ועסוקים בעסקי חולין, אז תעמוד לנגדנו דמותו של אברהם אבינו שהפך את העולם כולו על כל הקיים והמתרחש בו לספר פתוח המלמד להכיר את ה’ ואת רצונו. 

  

(מתוך הספר "עשרה נסיונות" – התמודדות עם נסיונות ומצבים קשים בחיי האדם).

 

* * *

                    

^[1] לפי דעה אחת המובאת במדרש רבה (בראשית פרשה צ"ה) "ובן כמה שנים הכיר אברהם את בוראו? בן מ"ח שנה הכיר את בוראו, ריש לקיש אמר בן שלוש שנים דכתיב עקב, מנין עק"ב ואברהם חיה קע"ה שנים. נמצאת למד שבן שלוש שנים הכיר את בוראו". וברמב"ם (פ"א מהל’ עבודת כוכבים ה"ג) "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו".

 

^[2] כמובא במדרש רבה (בראשית פרשה ל"ט) "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר בממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר, תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו, אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר, תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה, ואמר לו, אני הוא בעל העולם, (שם) "ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך", ויתאו המלך יפיך ליפותיך בעולם והשתחוי לו הוי ויאמר ה’ אל אברם".

 

^[3] ועל כך אמר רבי שמעון במסכת אבות (פ"ג מ"ז) "רבי שמעון אומר, המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".