המצלמה, האוטומט וההרגל – מה הקשר?

 

 

נכנסתי לחנות כדי לקנות פילם למצלמה, אך נאלצתי להמתין עד שהמוכר סיים את טיפולו בלקוח שרצה לרכוש מצלמה. תוך כדי המתנה שמעתי שיחה בענייני צילום. המוכר הציע לו מצלמות אחדות, אך הלקוח חכך בדעתו ודחה את ההצעות.

 

"זוהי מצלמה מצוינת", אמר המוכר והציע את אחת המצלמות, "היא אוטומטית לגמרי, כל מה שעליך לעשות הוא ללחוץ על הכפתור. ונוסף לזה היא לא יקרה".

 

הלקוח לא השתכנע.

 

"אני לא רוצה מצלמה אוטומטית", אמר. "אני רוצה לצלם מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה, ולא שהמצלמה תשלוט על הצילום. המצלמה הרי אינה יודעת מה בדיוק מעניין אותי ומה הוא עיקר התמונה בשבילי. הנה, למשל, צילמתי פעם במצלמה כזאת את קרובי מחו"ל בביקורם בביתי. הוצאתי אותם למרפסת, שם היה יותר אור, לחצתי על הכפתור וצילמתי אותם מכיוון החדר. אחרי שהם נסעו פיתחתי את התמונות. התצלום שלהם יצא זוועה, חושך לעיניים. קיר הבניין ממול שניצב מאחוריהם היה מוצף אור שמש חזק, ומד האור שבמצלמה האוטומטית סגר את הצמצם עד למינימום. כך יצאו קרובי בתמונה שזופים ושחורים מטושטשי פרצוף. אגב, הקיר ממול עם הכבסים התלויים של השכנים, דווקא הצליח מאוד בתמונה…"אתה מבין עכשיו מדוע אינני רוצה מצלמה אוטומטית?" סיכם הלקוח את התנגדותו לסוג זה של מצלמות.

 

המוכר, שהחל מחפש בארונותיו מצלמה אחרת, ירה כדור אחרון לפני נסיגתו:

 

"בכל זאת, לא תוכל להכחיש שהאוטומט חוסך לך ברוב המקרים לכוון את המצלמה, והוא עושה זאת בדייקנות ובמהירות. הנה מצאתי לך מצלמה כמו שאתה רוצה", אמר המוכר והושיט לקונה את המצלמה. "זו מצלמה ידנית. לפני כל צילום עליך לכוון את מיפתח הצמצם לפי עוצמת האור שלפניך, וכמו כן את מהירות הסגר, כלומר את משך הזמן שאתה רוצה לחשוף את הפילם לאור, למשל מאית שניה, שתי מאיות השניה וכדומה. ולבסוף, עליך להעריך את המרחק שבינך לבין מה שאתה מצלם ולכוון את המרחק הנכון במצלמה. בלי לכוון את שלושת הכיוונים האלה במצלמה הזאת לא תוכל לקבל תצלום טוב".

 

הלקוח נטל לידיו את המצלמה והחל לבדוק אותה תוך כדי שהוא מסביר:

 

"ראה, אני בעצם רוצה מצלמה כזאת שבה אני מכוון את הכל ואני שולט על כל מרכיבי התמונה. הרי רק אני יודע אם רצוני לצלם את הילד העומד במרחק שלושה מטרים ממני, או את המגדל שמאחוריו הניצב במרחק חמישים מטר. אבל זה לא פשוט כל כך כפי שחשבתי. לכוון שלושה כיוונים לפני כל לחיצה על הכפתור מצריך זמן, ודורש עבודה, מחשבה וידע, שאותם חוסכים במצלמה האוטומטית. אחרי הכל תיתכן גם פה איזו טעות בכיוונים אשר תקלקל את התמונה.

 

"אבל מצד שני, אי אפשר לוותר על היכולת לשלוט על כל הנושאים היוצרים את התמונה כאשר מוצאים צורך בכך. אני קצת נבוך", אמר הלקוח והחזיר את המצלמה אל הדלפק.

 

המוכר אמר במקצת טרוניה: "אז מה אתה רוצה? אתה יודע מה אתה רוצה?"

 

הלקוח ענה בהתנצלות: "בעצם, הייתי רוצה מין מצלמה שיש בה אפשרות גם לצילום אוטומטי וגם לצילום ידני. לשניהם יש מעלות וגם חסרונות. הלוואי והיתה מצלמה שבה אני יכול לבחור מתי תפעל באופן אוטומטי, ומתי אני אהיה זה אשר מכוון ושולט על כל המרכיבים של פעולתה".

 

להפתעת הלקוח שעמד כבר לצאת מן החנות אמר המוכר: "עכשיו אני מבין אותך. דע לך שיש מצלמה כזאת לצלמים הסבורים כמוך, אבל לי, לצערי, אין מצלמה כזאת למכירה. אם תחפש בחנויות גדולות יותר, ייתכן שתשיג את מבוקשך".

 

משיצא הלקוח קיבלתי את מבוקשי תוך דקה ויצאתי מן החנות כשאני מלא הרהורים על הקבלה מסוימת בין תפעולה של מצלמה, לבין דרכי התנהגותו של האדם.

 

גם באדם יש מנגנונים אוטומטיים המפעילים דפוסי התנהגות בהתאם לנסיבות. מנגנונים אלה פועלים מאליהם. הם אינם דורשים חשיבה מוקדמת, שיקולים והחלטות. בהיווצר מצב מסוים נכנס האוטומט לפעולה והוא מכתיב את שרשרת התגובות של התנהגות האדם. זה יעיל מאוד וגם חסכוני. אין צורך לחשוב הרבה ולשקול שיקולים. התגובות ההתנהגותיות הן מיידיות ואין צורכות זמן. אוטומטים אלה נוחים מאוד לבעליהם כי הם חוסכים לו מחשבה ותשומת לב.

 

אוטומטיים התנהגותיים אלה דומים הם להרגלים הטכניים שסיגלנו לעצמנו ואשר מעניקים לנו כה הרבה יתרונות. וכי מי מאיתנו משקיע שניה של מחשבה בפעולה המסובכת של קשירת שרוכי נעליו. זוהי פעולה די מורכת אשר ההרגל הפך אותה לאוטומטית לחלוטין.

 

במשך היום אנו נעזרים במספר רב של הרגלים בתחום הטכני המשחררים את מוחנו מחשיבה מיותרת, חוסכים את זמננו ומיעלים את פעילותנו. לבישת בגדים, עם רוכסניהם וכפתוריהם, רחצה, אכילה, תוך שימוש בכלי אכילה, פעולת הכתיבה ועוד פעולות דומות אינן מעסיקות כלל את מחשבותינו והן נעשות באופן אוטומטי ללא כל תשומת לב.

 

אך אני מהרהר לא על ההרגלים הטכניים אלא על שלב גבוה יותר של פעילות האדם, השלב ההתנהגותי.

 

בשלב זה אין מדובר על רכיסת כפתורים, קשירת שרוכים ושאר עניינים שבין אדם לגופו וממונו, אלא על התנהגות שבין האדם לבין הזולת.

 

אדם שדרכו על רגלו באוטובוס, התגובה המיידית שלו לדבר היא פעולת האוטומט ההתנהגותי שלו. אין האדם מפעיל את מחשבתו מה לעשות וכיצד להגיב במקרה כזה, אלא התנהגותו זורמת כמאליה. האוטומטיות של פעולתו דומה היא לזו של האוטומט שבמצלמה.

 

אך קיים גם שוני.

 

מצד אחד, האוטומט שבמצלמה נשלט על ידי האדם, כי הוא זה שלוחץ על הכפתור המפעיל את האוטומט. אוטומט ההתנהגות של אותו אדם שדרכו על רגלו הופעל על ידי החוץ, על ידי זה שדרך על רגלו. כלומר, בעל האוטומט אין לו שליטה על הפעלתו, ולא הוא זה שקבע מתי יפעל. זמה מן הצד האחד.

 

אך מצד שני, הוא זה אשר עיצב ובנה את תוכנית פעולתו של האוטומט. שנים רבות של התנהגות בצורה מסוימת ובעלת אופי מסוים היא אשר בנתה את האוטומט, פרי בחירתו החופשית, ואשר פועל עתה מאליו. האוטומט של המצלמה פועל בדרך כלשהי שאינה נקבעת כמובן על ידי קונה המצלמה המשתמש בה.

 

אם כך, ישאל הקורא, הרי זה מצוין. אם אני עצמי בניתי את תוכנית פעולתה של ההתנהגות האוטומטית שלי, מה טוב מזה? הרי זה פרי בחירתי החופשית, ותוצר של התכנות האישי שלי!

 

אולם אין הדבר כה פשוט.

 

ראשית, אוטומט בנוי לפעולה אחידה בכל מקרה. אין הוא, מעצם טבעו, מתחשב בהבדלים הדקים שבין מקרה למקרה ובנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. הוא נועד לחסוך זמן. מכאן, שלעיתים לא רחוקות תהיה ההתנהגות האוטומטית בלתי מתאימה לנסיבות המיוחדות.

 

שנית, ואולי זה הקושי העיקרי, מתי בינינו את התוכנית האוטומטית? באיזה גיל היינו אז? למרבה הצער נבנות התוכניות שלנו כאשר אנו עדיין צעירים ולא במלוא הבגרות, ההכרה המוסרית, והידע ההלכתי שלנו, אך התוכניות שבנינו תשרתנה אותנו כאשר אנחנו ברמות גבוהות יותר של אדם ויהודי.

 

ילד בגיל הגן מעצב את צורת התגובה ההתנהגותית שלו למקרה שלוקחים ממנו קובייה אשר הוא חושב שהיא שלו. בהיותו בן שלושים, נוהג מכונית על הכביש, הוא מתנהג אוטומטית לפי אותה צורת תגובה למראה מכונית המנסה לעקוף אותו ולהגיע לפניו אל הרמזור.

 

קשה מאוד, ואולי אף בלתי אפשרי לוותר על פעולתם של האוטומטים ההתנהגותיים. לא להניע יד ורגל לפני שהמוח ינתח בזהירות את הנסיבות וישקול את התגובה המתאימה ואת השלכותיה, הרי זו משימה שאולי רק גדולי הגדולים מסוגלים לעמוד בה.

 

מאידך, להרים ידיים ולהחליט אין מה לעשות בנידון כי "כזה אני וכך אני מגיב, וזהו!", הרי זו הסכמה של כניעה להיות נשלט תמיד על ידי אוטומטים אשר בעצם לא מכל פעילויותיהם אנו מרוצים, ולרדת בכך מדרגת אדם לדרגת רובוט התנהגותי. מי מסכים לכך בהכרה וביודעין?

 

במצלמה משוכללת, שאותה די קשה להשיג, יש ידית המופעלת על ידי הצלם ובעזרתה הוא בוחר בין צילום אוטומטי לצילום ידני. האם קיימת ידית דומה גם במבנה הנפשי שלנו? הרי ידית כזאת תוכל לפתור את בעיית ההתנהגות האוטומטית הבלתי רצויה!

 

 

(מתוך "בעין יהודית")