נקמת הלכלוכית

 

 

"ובכן, אם נסכם את הישיבה, חדוה, העובדת הסוציאלית שלנו, תנסה להתחקות אחרי קרובי משפחה אפשריים לגברת ברודי מחדר 103. אולי נצליח לאתר מישהו שירומם קצת את מצב רוחה הקודר. האחיות במחלקת העצמאים שבקומה 1, מתבקשות לעקוב אחרי שינויים בהתנהגותה בימים הקרובים ולדווח ישירות אלי".

 

כך סיימה נאוה, האחות הראשית, את ישיבת הצוות בבית האבות הדתי בירושלים. הדיון בישיבה נסוב אודות קליטת דיירת חדשה, אלמנה שהיתה בנתק מוחלט עם שתי בנותיה והבדידות המעיקה, גרמה לה לדכדוך הנפש.

 

חדוה אספה את הניירת, וניגשה ישר למלאכה. היא לא שיערה שבעקבות שיחה זו, היא תמצא את עצמה מעורבת בדרמה אנושית של מערבולת רגשות. בימים הבאים השקיעה העובדת הסוציאלית את זמנה, בשיחות עם גברת ברודי, כשהיא מנסה לרדת לשורש הקונפליט שבינה לבין בנותיה.

 

התברר שהבת הגדולה, נשואה לאיש מחשבים והיא מתגוררת ברמת השרון בוילה מפוארת. לדברי גברת ברודי, הבת ניתקה איתה קשרים מזה 22 שנה. היא לא הוזמנה לחתונתה, ומעולם לא ראתה את ילדיה – הנכדים היחידים שיש לה.

 

גם עם הבת השניה המצב הינו עגום. מאז שיצאה לחו"ל, בהיותה כבת 21, היא מסתובבת בעולם לבדה ומתעלמת כליל מאמה, ובשנתיים האחרונות אף ניתק הקשר איתה לחלוטין.

 

"אולי אנסה לדבר עם ביתך ברמת השרון?" ניסתה חדוה אצל הגברת.

 

"חבל על הזמן, היא תנתק לך את השיחה כמו שהיא עושה לי", הגיבה הזקנה בעגמימות.

 

"אולי בכל זאת כדאי?" התעקשה העובדת הסוציאלית.

 

גברת ברודי חיטטה בארנקה ושלפה פתק מקומט. "הנה הטלפון של חנית. תנסי" אמרה ומשכה את כתפיה.

 

בשיחה הראשונה עם חנית, נוכחה חדוה ששמה אכן יאה לה. היא התגלתה כאישה קשוחה ועוקצנית. אפילו קולה היה מתכתי וקר.

 

"אין לי שום עניין באישה הזאת, עזבתי את הבית בגיל שמונה ומאז אני לא רוצה להכיר בה. אולי תנסו אצל הבת השניה, אם תצליחו לאתר באיזה מקום נידח היא נמצאת עכשיו". כך אמרה באירוניה וטרקה את השפופרת.

 

חדוה, אופטימית מושבעת, לא ויתרה. למחרת ניסתה שוב את מזלה.

 

"שלום מדברת חדוה, העובדת הסוציאלית של אמך, דיברנו אתמול, רציתי לשוחח על מצבה של אמא שלך, היא מאוד מדוכאת". המתינה לשמוע את התגובה.

 

"אני מאוד שמחה לשמוע, זה גורם לי ממש עונג", הגיבה בציניות חנית.

 

"אני רואה שיש לך מטענים רגשיים מאוד שלילים ביחס לאמא, בודאי הם לא נטולי בסיס", ניסתה לשקף את רגשותיה של בת שיחתה. "הייתי מאוד שמחה להיפגש איתך ולנסות להבין את הדברים, ולו רק בכדי שאוכל לאזן את התמונה השלילית שנתקבלה פה אצלנו בצוות. מה דעתך?"

 

השתיקה הרועמת מעבר לקו בישרה טובות. אולי לחצה על "הכפתור" הנכון. "טוב", התרככה חנית, "אבל לא בבית האבות, רק בבית קפה כלשהוא". חדוה סיכמה את המקום והזמן והשיחה הסתיימה כשהיא חשה קורת רוח מהתקדמות העניינים.

 

בימים הבאים לפני הפגישה, ניסתה חדוה לדלות מגברת ברודי פרטים על בתה חנית, אולם היבול היה דל. כל מה שזכרה, שהיא היתה ילדה קשה מאוד ולא הסתדרה איתה, ולכן אביה מסר אותה למוסד ילדים בצפון הארץ בהיותה כבת שמונה.

 

ביום שנקבעה הפגישה עם הבת, מצאה חדוה את עצמה ממתינה בבית קפה שקט ואינטימי בירושלים. היא קיוותה שהאוירה הפסטורלית תפשיר את הבת הקשוחה. משהגיעה חנית, התגלתה כאישה אלגנטית, המסתתרת מאחורי משקפי שמש יוקרתיות, מתחתם התגלו עיני תכלת קרות מבע. חדוה שיערה שהמשימה לא תהיה קלה.

 

"אני מאוד שמחה שהגעת, זה מאוד חשוב לכולנו", ניסתה להפשיר את האוירה הצוננת בהפגינה אחד מחיוכיה היותר מוצלחים.

 

"אני רוצה שנבהיר את הדברים", פתחה בת שיחתה בנימה החלטית, "אין שום סיכוי לחדש את הקשר ביני לבין אמי. זה מקרה אבוד, אבל את עוררת בי אמון, ואני רוצה שתכירי את הצד שלי ולא תחשבי שאני בת מרשעת כל כך".

 

"כולי אוזן", אמרה חדוה.

 

"הייתי הבת הבכורה למשפחה בורגנית", גוללה חנית את סיפורה, "אבא היה איש טוב לב אבל חסר חוט שדרה, ואמא למעשה שלטה בו. מיום שאני זוכרת את עצמי, הייתי קורבן להתעללות שלה. היא פשוט שנאה אותי, אני לא יודעת למה ואיך. היתה מכה אותי על לא עוול בכפי, מכנה אותי בשמות גנאי, והיתה מעבידה אותי בפרך בעבודות הבית. חשבתי בתמימות שכך צריכה להיות אמא. לא ידעתי שאפשר אחרת.

 

אבל, משנולדה אחותי, בהיותי כבת חמש, הסתבר שהיא כן מסוגלת לאמהות, אולם רק כלפי אחותי. איתה היא היתה אמא הכי טובה בעולם, והכל על חשבוני. הייתי צריכה לשרת את אחותי הקטנה כמו נסיכה. להלביש אותה את הבגדים הכי יפים, ואני, אני הייתי לכלוכית מן האגדות. לי נתנו סמרטוטים כמו בת עניים.

 

כעסתי על אבא על שלא אזר כח להגן עלי מפני המרשעת הזו. שנאתי אותה בכל ליבי, ושנאתי את עצמי כי הייתי מושפלת ודחויה. האשמתי את עצמי בכך שלא הייתי ראויה לאהבתה.

 

ככל שגדלה אחותי, אימי אהבה אותה יותר. אני הייתי נקרעת לגזרים מקנאה, כאשר הייתי רואה אותה מלטפת את אחותי ומקרינה לה חום ואהבה שכל כך הייתי זקוקה להם. היו ימים שהענישה אותי, והיתה משאירה אותי בחדר המדרגות כל הלילה רעבה ומפוחדת. התחננתי לפניה שתפתח לי את הדלת, אבל הדלת נשארה סגורה, כמו ליבה האטום, עד הבוקר.

 

ערב אחד תפסה אותי אמא תוך כדי נסיון לענוד שרשרת שקנו לאחותי הנסיכה – ליום הולדתה השלישי. האישה הזו נתקפה חמת זעם, איך לכלולית שכמוני, לובשת מתכשיטי הנסיכה. היא הכתה בי קשות, ואז פתחה את דלת הבית והוציאה אותי החוצה".

 

חנית עשתה אתנחתא קלה ולגמה מן הקפה. על פניה היה ניכר שהיא חווה מחדש את הרגעים הנוראים.

 

"זה היה כבר יותר מדי והוחלט שעדיף שאעזוב את הבית. אבא לקח אותי לדודה שלי, שהיתה אישה טובה, אבל הילדים שלה סלדו מן המראה המוזנח שלי. שוב הרגשתי דחויה ולא רצויה. משם העבירו אותי למוסד. הייתי עם ילדות, שבאו כמוני מבתים הרוסים, ולא הרגשתי יוצאת דופן כל כך.

 

בלילות הייתי שוכבת במיטה ומתכננת את הנקמה שלי באישה הזאת שכל כך הרעה לי. אלו היו רגעי הנוחם היחידים של ילדותי. רציתי לחיות רק בשביל שאוכל לממש את חלומות הנקמה. לא היה משהו אחר שלמענו היה כדאי…

 

אבא מיעט לבקר אותי, אמר שזה מרגיז את אמא. איש חלש ומסכן. כשנפטר לא הזלתי דמעה עליו. מעיין הדמעות שלי נגמר. ליבי נהיה לב אבן. משבגרתי עברתי לקיבוץ, שם נישאתי לאדם חזק וטוב לב, שבא מרקע של משפחה חמה ותומכת. הוא שיקם את חיי ויחד בנינו בית נפלא.

 

בעלי השאפתן לא מצא את מקומו בקיבוץ ועזבנו. הוא הצליח בעסקי המחשבים, והיום יש לנו שני ילדים מקסימים. אנחנו מתגוררים בוילה וחיים ברמה גבוהה. לילדים שלי אני נותנת את כל הנשמה, כל האהבה והפינוק. הם לא יסבלו כמוני לעולם".

 

"והקשר עם אמא?" – העזה חדוה לשאול.

 

"אחרי שאמא התאלמנה, היא נשארה בודדה בעולם. "הנסיכה" שלה, אחותי הקטנה, נסעה לחו"ל ולא שבה, ואז ניסתה לחדש את הקשר איתי. בפעם הראשונה ששמעתי את קולה בטלפון הרגשתי שחלום נקמתי הולך ומתגשם. היא קראה לי: ‘חנית שלי, תעני לי, אני מתחננת לפניך, אני רוצה לראות את הנכדים שלי’. ואני מעבר לקו שתקתי. היא בכתה, ואני שתקתי. נהניתי מכל רגע, אחר כך ניתקתי. כך היא מתקשרת מדי פעם. היא יודעת שאני מעבר לקו, היא שומעת את הנשימות שלי, והיא בוכה ומתחננת, ואני ליבי לב אבן, סוגרת לה את השפופרת.

 

יום אחד, בחורף הגיעה אלי הביתה ובדפקה בדלת, התחננה. בעלי לא היה מסוגל לעמוד בזה, אבל לא נתתי לו לפתוח את הדלת. שתקפא בחוץ כמו שעשתה לי. הנקמה הזאת היא מתוקה לי מדבש, ועכשיו, אתם שם בבית אבות רוצים לקחת ממני את זה?"

 

חדוה שתקה.

 

קשה היה לעמוד מול עוצמת הרגשות של חנית. היא בררה את המילים בקפידה וניסתה ללכת צעד אחד קדימה. בשלב הראשון הזדהתה עם התחושות של חנית. "קשה היה לשמוע את הדברים שלך. ללא ספק עברת ילדות עשוקה ונוראית ואיני שופטת אותך כלל וכלל. חכמינו אמרו אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. ובכל זאת, שיקמת את עצמך והגעת להישגים נכבדים. האם אין בכך נקמה מספקת? חוץ מזה אין לך במי לנקום. אמך אישה זקנה וגלמודה, והיא זקוקה לך. מהעמדה שהגעת אליה, שוב אינך זקוקה לנקום בה".

 

חנית לא הגיבה. פניה הקשוחות לא התרככו אף כהוא זה. חדוה ניסתה לשנות את הטקטיקה, לתקוף מכיוון אחר. "מה עם הילדים שלך, הרי הם מפסידים סבתא, למה לשלול מהם את החויה הזאת? חוץ מזה אינך חוששת לדוגמה רעה שיראו ממך כיצד להתייחס להורים?"

 

"סבתא כזו אף אחד לא צריך, ובאשר לשאלתך, הילדים שלי מקבלים כל כך הרבה ממני, הם לא ינהגו בי כך".

 

עכשיו ישבו שתיהן דמומות. לפתע צץ במוחה של חדוה רעיון. "את יודעת, שלמה המלך, החכם מכל אדם גילה לנו את סוד הנקמה, במשפט אחד גאוני: "אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חותה על ראשו".

 

את יכולה לנקום באימך בצורה הכי מתוחכמת שיש בעולם, תתני לה את הטיפול והיחס הכי טוב שאת יכולה, ובכל פעם שתגמלי לה טוב, זה ידקור אותה כמו סכין משתיזכר כיצד נהגה באכזריות כלפיך. תהיי הבת הכי טובה בעולם ובו זמנית תתני פורקן עצום ליצר הנקמה שלך".

 

משהו זע בפניה של חנית. היא נעה בחוסר נוחות בכסאה. חדוה הרגישה שהחץ שירתה לא החטיא את המטרה. "לכם הדתיים יש פסוק לכל דבר", התריסה כנגדה, "אבל, בכל זאת, אחשוב בדבר", התרככה, "בכל מקרה אני מודה לך על ההקשבה והרצון הטוב". וכך נפרדו.

 

עברו יומיים מורטי עצבים, אבל התשובה החיובית הגיעה. "הכיני אותה, אני אגיע בשבוע הבא, אבל לבד!", הדגישה חנית לקונית.

 

כשהגיעה חנית לביקור הראשון ועל פניה נסוך חיוך מלאכותי, חגגה חדוה את נצחונה הצנוע. בקומה 1 בחדר 103 המתינה נרגשת ומבולבלת גברת ברודי. חדוה הכינה אותה הכנה נפשית לקראת הפגישה הדרמטית עם בתה האבודה, והיא הכריזה בגאוה לשכניה בקומה, שהנה סוף סוף באים לבקר גם אותה.

 

בחודשים הבאים חנית היממה את האם בהרעיפה עליה שפע של שימת לב. בשלב מאוחר יותר השתכנעה להביא גם את ילדיה לביקור. היא נהנתה מכל רגע של הנקמה המתוחכמת.

 

איש לא ידע עדיין שבגופה של גברת ברודי הולכת ומתפשטת מחלה ממאירה, ורגעי הנקמה המתוקים הולכים ואוזלים. בעקבות בדיקה שגרתית, שהעלתה את דבר המחלה הממארת, גברת ברודי הובהלה לבית החולים. הרופאים היו המומים מהתפרצות המחלה בכל תוקפה. ונתנו לה ימים בודדים לשרוד.

 

עברו 48 שעות עד שחדוה הצליחה לאתר את חנית ולעדכן אותה על מצבה הקריטי של אמה. משהגיעה הבת לבית החולים בירושלים, היה כבר מאוחר מדי. היא גילתה את נשוא-ניקמתה מחוברת למכשירים ובלא הכרה. חדוה אף היא הגיעה לבית החולים והיא מצאה את חנית גוהרת על אמה הגוססת ומנסה לדובב אותה ללא הצלחה.

 

חדוה נגעה קלות בכתפה, חנית הסתובבה ופניה אדומות מבכי. "אני בוכה, אני בוכה אחרי כל כך הרבה שנים, ואני מתביישת".

 

"תבכי, זה טוב, זה ישחרר אותך", עודדה אותה חדוה.

 

"אני חושבת שלמדתי לאהוב אותה בחודשים האחרונים", הצליחה לדחוק עצמה להודות. "אדם חכם היה שלמה המלך. הוא רצה שהשנאה תהפוך לאהבה, ולכן הציע את דרך הנקמה הזו. כנראה, שעל ידי שמעניקים לשונא – מתחילים לאהוב אותו".

 

"נכון. נכון. נתת לה כל כך הרבה, ונתינה מביאה לאהבה", חיזקה חדוה את דבריה.

 

הרופא שהגיע ביקש מהן לצאת ולסגור את הדלת. חנית בקושי גררה את עצמה משם. בחוץ עמדה חדוה ותמכה בחנית ה"קשוחה וחסרת הלב".

 

"רציתי לגלות לך משהו, שנודע לי על אימך", אמרה חדוה. "בררתי את הנושא. אמך עברה לאחר שילדה אותך טראומת-לידה, טראומה זו גורמת ליצירת שנאה פתלוגית בלתי נשלטת כלפי הילד הנולד. המשבר הנפשי הקשה שאליו נקלעה הוליד אצלה את ההתייחסות המעוות שלה כלפיך – היא ראתה בך את כל אסונה, וממילא נהגה בך בצורה נוראית.

 

באותם ימים עדיין לא איבחנו את הסימפטום הזה, ולכן לא קיבלה את הטיפול הראוי. ודאי שאילו היתה מקבלת טיפול הולם, היה נמנע ממך סבל כה רב, אבל עליך לדעת – אמך לא היתה במהותה אשה רעה כפי שזה נראה מנקודת מבטך כילדה".

 

"אני חושבת שגיליתי זאת בחודשים האחרונים", הודתה הבת.

 

דלת החדר נפתחה, ורופא בסבר פנים חמור נענע בראשו. חנית פרצה בבכי ונפלה על כתפיה של חדוה. "תבכי, תבכי", ניחמה אותה העובדת הסוציאלית וליטפה את ראשה, "תבכי תבכי ילדה של אמא…"

 

       

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)