“פוס!” ומחזירים את הגלגל אחורה?

 

 

"שמוליק בן אחותי הוא ילד פיקח וכישרוני במידה לא רגילה", אמר לי דוד בן השבע-עשרה, המבוגר ממנו בעשר שנים.

 

"כאשר אני צריך לשמור עליו, הוא תמיד מבקש לשחק איתי שחמט. הוא משחק בכישרון רב, יש לו תחבולות שונות והוא מנתח את המצב על הלוח בצורה יפה מאוד, כמו מבוגר. לא פעם קורה שהוא מנצח אותי", אומר דוד כשהוא מבויש במקצת, אבל בכל זאת גאה בבן אחותו הקטן והחכם.

 

"יש דבר אחד שבו רואים שהוא ילד קטן", מוסיף דוד, "לפעמים, כאשר הוא נקלע למצב קשה במשחק והוא רואה ששגה בחישוביו ושהמהלכים האחרונים שלו מובילים אותו לקראת הפסד, הוא אומר: "פוס!" ומבלי לשאול אותי הוא מחזיר את הכלים, שלי ושלו, כמה מהלכים אחורה. אני שואל אותו: "שמוליק, מה עשית? הרי כבר הלכת את המהלכים האלה?" אך הוא עונה ללא הנד עפעף: "הרי אמרתי "פוס!" אז שני המהלכים האחרונים לא נחשבים".

 

"בהתחשב בגילו", אני אומר לדוד, "טבעי ביותר שיראה כך את הדברים. המושגים של רצינות ואחריות, ושכל מה שאתה עושה טעון מחשבה רצינית לפני העשייה וחובת נשיאה באחריות אחריה, מושגים אלה אינם עניין של כישרונות אלא של בגרות. אדם בוגר באישיותו, בשל ברגשותיו ובעל ניסיון חיים, רק הוא מבין כי אי אפשר להחזיר את העבר, ואת הנעשה אין להשיב. התחושה שאת הנעשה אין להשיב, ואם הנעשה הוא מעוות הרי לא יוכל לתקן, תחושה זהו היא בסיס להרגשת האחריות של האדם למעשיו.

 

באיזו אחריות היה נושא נהג על הכביש אילו יכול היה להגיד "פוס!" ומהלך הזמן היה חוזר אחורה חצי שעה, והתאונה שגרם היתה נעלמת כאילו לא היתה? אבל החיים אינם משחק של מדע בדיוני, והמציאות אינה נשמעת לרצונות שלי. רק ההווה נמצא במידה מסוימת בשליטתי ותחת ידי. כל מעשה שעשיתי, או שהחמצתי, בהווה, הופך לעבר, ושוב אינו נתון למרותי ולשליטתי. את זה אין שמוליק מסוגל להבין, בגלל גילו הצעיר וניסיון חייו הקצר".

 

"נכון", אומר דוד, "אני נזכר שפעם שחקתי בכדור בתוך הבית למרות אזהרות חוזרות ונשנות של אימי, ופגעתי בשמשה שהתנפצה לרסיסים. אני זוכר שרציתי בכל ליבי לחזור אחורה דקות אחדות אל הרגע שלפני הבעיטה הגורלית. באותו לילה גם חלמתי שאני עומד לבעוט בכדור, והנה עולה בדעתי מה עלול לקרות ובסופו של דבר אני לא בועט. אבל כשהתעוררתי ידעתי שלצערי בעטתי וגם שברתי. אני חושב שמקרים כאלה הולכים ויוצרים אצל הנער ההולך וגדל את הרגשת האחריות לכל מעשה שהוא עושה. הניסיון מלמד אותו כי אי אפשר להפוך את כיוון זרימת הזמן אחורנית, ולכן עליו לחשוב יפה יפה לפני המעשה כדי לא להיות מן הבוכים על העבר".

 

"נכון מאוד", אמרתי לדוד, "הסברת יפה את העניין. דרושות שנים של התבגרות כדי להיגמל מהגישה הילדותית הדמיונית. את הגישה שלהם גיבשו הילדים במשחקיהם בצורת כלל, וכאשר המציאות מבשרת להם כישלון, הפסד, או משהו שאינם רוצים שיקרה, כל מה שנותר להם לומר הוא איזו מילת קסם, ומיד סובב לו גלגל הזמן אחורה, והם חוזרים איתו אל הרגע הקודם, למעשה הכישלון.

 

ניסיון החיים לימד את המבוגרים כי שטף הזמן הוא חד כיווני, ואין שום אפשרות לחזור מן ההווה אחורה. יושב לו זקן ומתחמם על הספסל בשמש במושב זקנים, והוא מעביר לנגד עיניו את מהלך חייו. הוא נזכר בנקודת מפנה מסוימת, בצומת דרכים, אשר היה מאושר מאוד אילו יכול היה לחזור לשם ולבחור בחירה אחרת. אילו קרה כדבר הזה, היתה דרכו מובילה אותו למחוזות חיים אחרים לגמרי, מוצלחים הרבה יותר. אבל הוא יודע שזו השתעשעות בדמיונות סרק. אין דרך חזרה. אין ניסיונות. מה שעשית, זהו זה. אני עשיתי ואני אשא, אני אסבול את תוצאות מעשיי ולא אמלט מלשלם את מחיר הבחירה שלי עד הפרוטה האחרונה".

 

"אני נזכר גם בניסיון שונה", אמר דוד. "היה זה כאשר הכנו בבית הספר הצגת סיום. ערכנו חזרות לקראת ההצגה. בכל פעם שמשהו לא התנהל כשורה הכריז המורה על עצירה, הסביר את המשגה, והחזיר אותנו אל תחילת הקטע. אבל זה היה כמובן רק על הבמה".

 

"הדוגמה בהחלט טובה. אנשים רבים, מבוגרים למדי, מנהלים את החיים הממשיים שלהם כאילו לא היו אלא חזרות לקראת ההצגה של החיים עצמם. בחזרה לקראת ההצגה באמת לא קורה שום אסון אם משהו בוצע ברשלנות, או ללא מחשבה ביקורתית, שהרי זו רק חזרה, ובחזרה הקרובה יתקנו זאת. אבל בחיים אין חזרות, והכל, כל מעשינו ומחדלינו, נכללים כבר בהצגה עצמה שלא תחזור אחורה לעולם".

 

"האם זה כל כך חמור? שאל דוד, "הרי אני יכול לתקן מחר את מה שעיוויתי היום".

 

 "זו גישה מוטעית. דומה הדבר למי שנשברה שמשת החלון בביתו והוא מתקן את החלון בשמשה ששלף והוציא מחלון אחר בדירתו. אחת התוצאות של העובדה היסודית הזאת שאי אפשר לחזור שנית אל הזמן שעבר, היא חד פעמיותו של הזמן. כל יחידת זמן, יום, שעה, ואפילו שנייה, היא יחידה במינה ואין לה כפילים. שום זמן אחר לא יכול לבוא במקומה. יום המחר הוא חד פעמי בדיוק כמו היום הזה, ואין הוא יכול לבוא במקומו. מה שיכולת לעשות מחר הרי לא ייעשה אם תשתמש ביום המחר למלא את מקומו של היום. יום, כמו מטבע, אי אפשר להשתמש בו פעמיים.

 

מאחר שהזמן הוא חד פעמי, הרי המעשה שנעשה באותה יחידת זמן, אף הוא חד פעמי. ומכיוון שאין אנו יכולים לעצור את זרימת הזמן, הרי שעלינו לחשב מהר כיצד לנצל את הזמן הזורם, לבל יזרום לאיבוד ללא כל תועלת. עצם החשיבה היעילה מה לעשות בזמן הזורם עכשיו, אף היא מעשה חיובי המצטרף למעשינו החיוביים, ואף הוא עצמו הינו ניצול טוב של הזמן".

 

"הדברים שאתה אומר", מעיר דוד, "היו מרשימים מאוד את השומע אילו יכול היה לראות בעיניו את המעשים שעשה כיצד הם נאספים והולכים באיזה מאגר על שמו הפרטי".

 

"אתה צודק. בעל חנות הרואה כיצד הכסף הולך ונאסף בקופה, והפועל העובד ליד מכונה ורואה את מספר החלקים שהמכונה יצרה, אלה לא זקוקים לדמיון כדי להבין שניצול הזמן מכניס להם רווחים. מראה עיניהם ממריץ אותם לנצל כל רגע ולהפיק את המקסימום מהזמן והאמצעים שברשותם.

 

הבעיה הגדולה היא בענייני הרוח. שום אדם בעולם הזה אינו רואה את מצבור מעשיו ההולכים ונאספים לחלקו הרוחני בעולם הבא. אמנם יש לאדם שכל ובינה ודמיון, והוא למד מספיק כדי להבין זאת ולדמיין זאת, אבל חושיו החומריים אינם מעידים על כך. זוהי באמת משימה עיונית ושכלית לא קלה, להמחיש לעצמו את מה שאינו ניתן להשגה בחושים, ולנתב את מהלך חייו כאילו הוא רואה ממש את האוצר אליו הולכים ובו נשמרים כל מעשיו, הטובים והרעים.

 

מה עצוב לראות אנשים מבוגרים בעלי שכל וכישרון בהרבה תחומי חיים, אשר בנושא הזה של תחושת חד פעמיות הזמן וחד פעמיותו של כל מעשה שהם עושים, הם חיים ברמה של ילד קטן שלא בגר. מבלי שיאמרו זאת במפורש, הם אומרים כל הזמן "פוס!" וגם בגיל 70 עוסקים הם עדיין רק ברכישת ניסיון חיים לקראת העתיד, שהרי הם רק בחזרות לקראת החיים עצמם. ומתי הם יחיו? הרי רק "אשר (את) נפשו חִיה יזכה לאור הבוקר".

 

 

(מתוך "בעין יהודית")