להתחבר אל ידיד עליון

 

 

אני לדודי – מרמז למעוף של הנשמה אל אביה שבשמים.

ודודי לי – פירושו, תגובת הבורא לדחף הזה

 

 

המפגש שלנו עם בורא עולם מורכב משני צדדים, כמו שמרומז בשיר השירים (ד): "אני לדודי – ודודי לי".

 

דבר זה מלמד אותנו, שהחיבור לידיד העליון מורכב משני סוגי מצבים. כמו כל ניסיון, כל תהליך הקשר הרוחני מורכב משני שלבים: "עליות" ו"ירידות".

 

ויש אופן מיוחד כיצד לחיות את התקופות הטובות, ה"עליות", וכך גם אופן אחר כיצד לקבל את התקופות של הניסיונות, ה"ירידות". מומחיות והכרה של שני הצדדים האלה, ושימוש נבון בעצה המתאימה לכל שלב יאפשרו את הצלחת הדרך חזרה שלנו.

 

 

כשתרגישו טוב, כשנשמתכם תעלה בבחינת "אני לדודי", שימו לב: מצב זה עשוי, בגלל התרוממות הרוח, לגרום לשחצנות שיש להישמר מפניה. ואם תרגישו שביעות רצון מוגזמת מעצמכם, אזי אדרבה, הכפילו את הדרישה כלפי עצמכם, כיון ששביעות הרצון היא בדיוק המכשול האורב לתקופות העלייה.

 

הודות לחשבון נפש מתמיד, ליישום ממושך של הפסוק "אני לדודי" (אני מתאמץ לקראתו), תוכלו בהחלט לעקוף את המכשול הזה. במשך תהליך זה, זהירותכם המכופלת תאפשר לכם להכין מלאי של כוחות, חסכונות רוחניים, אשר יהיו למשמרת ויועילו כנגד הופעתן, או חזרתן הבלתי נמנעת של תקופות ה"ירידה".

 

חורף רודף קיץ, לילה רודף יום, נפילות ודיכאונות מכסים את דרך החזרה…

 

מה טעמם? למה הם נחוצים? איך מתמודדים עם רגעי קושי ועם הניסיונות ההכרחיים האלה? מהו הפירוש של "ירידה", של ליפול שוב?

 

הפירוש הוא, לאבד את הטעם ואת ההתלהבות שהרגשנו. פתאום לא לחוש את האור שהדריך אותנו. זו אינה רעה כשלעצמה, אולם זה יכול להוביל לתוצאות לא רצויות.

 

מתי הנפילה מובילה לאסון? כשהיא לא מובנת. אבל, אם אנו מקבלים אותה כצורך, כשלב הכרחי של התקדמות, כדבר טוב בעצם – לכן אף אם היא מאיטה זמנית את מעופנו, היא לא תגרור שום הטעיה, ובסופו של דבר, היא גם תצמיח את יבולה המאושר: העלייה הבאה!

 

כדי להתמודד עם תקופות המשבר, להתחזק בהן כראוי ולשרוד רוחנית עד תומן, יש לזכור ובפשטות לחרות בליבנו את הצד השני של המטבע, את מילות סוף הפסוק: "ודודי לי". תהיה נפילתי אשר תהיה, ה’ יתברך נמצא איתי. כאשר אדע את זה, כאשר אזכר בו ברגע הנכון, אמנע ממכשול הייאוש ועוד אוכל לחשוף את מטמוני התודעה המצויים בעמקי התהום דווקא. הלא זאת היתה כוונת הבורא כאשר הוריד את נפשי לשם, כדי שבזכות התחזקותי אוכל להחזיר לו את האורות האבודים והמצויים במקום בו הלכתי לאיבוד.

 

זהו עיקר מבחנו של האדם שהוא חייב לעבור בכדי להגיע לתחום רוחני מסוים השייך לנשמתו, אשר יסודו בבחינת דבקותו האמיתית: איך ייתן לעצמו אומץ ברגעים הקשים. ברגעים אלה הכל נקבע. אלה הרגעים המכריעים, כיון שהם היחידים שמוכיחים את נאמנותו והם המובילים אותו אל ההצלחה האמיתית.

 

האם איבדנו את טעם העשייה, את ההנאה שבמאבק? עכשיו הגיע הרגע להתייצב בצורה ממשית: להיאבק, אפילו בלי התלהבות, להמשיך, אפילו ללא הנאה! הרגעים הנעימים של העבר לא צריכים לצער אותנו, צריך לגרש את הגעגועים העקרים. הרגעים היפים ביותר, למעשה, הינם אלה שאנו חיים ברגע זה. רגעי הניסיון, בהם הכל יוכרע לפי האומץ שלנו ואשר יובילו אותנו בחזרה אל האור ועוד ביתר שאת.

 

הרגשת העזובה, שחשים כל הבלתי מודעים לכלל זה, עלולה לגרום לנו לנטוש את הכל בשל כישלון אחד, אבל אין לה שום סיבה קיומית, כיון שה’ יתברך נמצא קרוב אלינו, אפילו בעיצומו של הכישלון וכיון שאותה ירידה, ככל הגלויות הכלליות והפרטיות, עוד טעונה טעם רוחני מסוג משיחי.

 

בהחדירנו אמת זו לתוכנו, נצליח לבצע את מה שניתן לנו לעשות בשלב זה. נתחזק בצורה הטובה ביותר, בחוזרנו שוב ושוב על המשפט האדיר, אשר נבע מפי רבי נחמן בעצמו: "אהובי אחי, חזק ואמץ מאוד, ואחוז עצמך בכל הכוחות להישאר קיים בעבודתך!"

 

רק כך נעבור בהצלחה את הסערה, ועוד נוציא ממנה פנינים.

טעמן של הירידות

 

בתחילה, כאשר מן השמים רוצים לעזור לאדם לצאת מהמלכודת שלו, מעניקים לאדם זה אור עליון, בתור הלוואה, השראה. תודעתו פתאום מתעלה. הוא מרגיש את הדברים מזווית חדשה ומוארת. מה שהרתיע אותו, כבר לא מפחיד אותו. נעזר על ידי חוש חדש זה, הוא מסוגל למעשי הגבורה הגדולים ביותר: הוא תולש את עצמו מהרגליו ואולי אף מכבלי סביבתו. בלי עזרה זו מן השמים, הוא לא היה מעז לעשות את הצעד הזה. וכיון שהוא נדחף על ידי כוח עילאי, זכותו היחידה היא לקבל את העזרה הזו.

 

מבחינה היסטורית, תופעה זו התרחשה ביציאת מצרים, אבות אבותינו בכוחות עצמם, בכוח מחשבתם, אף פעם לא היו מסוגלים לנתק את עצמם ממעמד של עבדים, מושפעים ומשועבדים לתרבות דורסת וחונקת. אך למרות הכל, זכו להקשיב לקולו של משה רבינו ע"ה, וכתוצאה מכך הם הוארו ברוח של חירות עצומה, שאפשרה להם להעז ולצאת. היה זה הלילה הראשון של פסח.

 

לילה ראשון של פסח, ערב של השראה, לילה כיום יאיר, שלב ראשון של התשובה, הצעדה החלה…

 

אולם העם צעד לעבר הלא נודע אך כאן אורבת לנו הטעות: לחשוב שהאור הוא קנייננו, שהוא לא יעזוב אותנו לעולם. ובמילה אחרת שהתיקון הרוחני כבר בוצע. נכון, שלאור הקריאה השמימית הכל נראה בהיר, אבל אל נחשוב שהמצב יאריך לעולם – זו תהיה אשליה שעלולה לגרום לנו לאכזבות קשות. אנחנו לא נבין מה קורה לנו כשהלילה יחזור.

 

כדי לאפשר לנו להוכיח שדבקותנו כנה, ההשגחה העליונה לוקחת מאיתנו בחזרה את האור שהלוותה לנו לא מזמן. שוב חזרו הבלבולים, שוב המחשבות הרעות מציפות אותנו, והרגלי העבר, שחשבנו שעזבו אותנו לתמיד, מופיעים ברוב כוח.

 

אבל זהו בדיוק השלב השני של התשובה, המכונה ה"עומר", רמז לתקופה שלאחר חג הפסח. לאחר שטעמנו משמחת היותנו משוחררים בזמן חירותנו המואר, התמעטה ההשראה: עכשיו עלינו לספור את הימים, לברר את מצב המידות ואת הערכים המוסריים והרוחניים שלנו. לכן, שבעת השבועות של ספירת העומר, בהם מזכירים אנו בכל יום מידה מסוימת – כגון חסד, גבורה אמת וכו’ – תואמים את שבעת כוחות הנפש, שבעת כישרונותיו של האופי, אשר כל אחד מהם נצטרך לבדוק לפי תורו, לזכך ולעבד, כדי לכבוש מחדש את האור ולהכיל אותו באופן בר-קיימא.

 

אם מילאנו תנאים אלה, נגיע לסוף החישוב: 49=7X7. אז נשיג את השער החמישים, שער הבינה העליונה. חג השבועות חל ביום החמישים ליציאת מצרים: מתן תורה, ההתגלות הנבואית. אולם בינתיים, אנו שוב נאבקים ביצרים שלנו ודומים מעט לעבדים שהיינו בעבר. יש אמנם הבדל מהותי בין מצבנו כיום לבין שנות העבדות: עכשיו, אנחנו יודעים. טעמנו מההנאות הרוחניות שמספקות החירות והזכות. נתנו לנו להרגיש לאן אפשר להגיע דרך המאמץ. העונג של טעם זה עזב אותנו, אולם נשאר סימן, זיכרון, עששית קטנה אשר לא תכבה לעולם. לאור עששית זו, אנו נחזור ונעסוק בעניין זה מהבסיס, מהשורש.

 

כל רבותינו תמימי דעים על כך שאין תשובה שלמה, אלא עד שהחוטא לשעבר נמצא שוב באותו מצב, בהזדמנות דומה. אך הפעם, בעזרת העששית, בכוח זיכרון העבר החיובי (שעליו לעורר), אינו חוזר על חטאו.

 

דע, שהתשובה השלמה תתגשם בצורה זו בלבד. כשהאדם יחזור למקומות ולמצבים שהכיר בעבר, כל אחד לפי ניסיונו, המקרה המדויק שלו והטעויות המיוחדות שעשה – היום הוא חוזר למקומות אלה ומוצא את עצמו באותו מצב בו היה בעבר, אולם הוא ממאן. הוא שולט על עצמו כדי לא לעשות שוב מעשים רעים. ואם הוא מחזיק חזק, אפשר כעת לומר שעשה תשובה!

 

אם נשאל את עצמנו: כיצד אני אוכל להיפגש עם אותו ניסיון, אם כבר יצאתי מהסביבה בה עשיתי את טעויותיי? ההסבר לעיל עונה לשאלה זו.

 

א. טעמתי זמנית את עונג ההשראה ואולי חשבתי שזה ימשיך לנצח. אולם…

ב. לקחו ממני את ה"אור", אני שוב באותו מצב רוח כמו בעבר, שוב באותו החושך, מה שבודאי יוביל להרהורים דומים. זה הניסיון, אולם כעת – עם "עששית", וכאן כל ההבדל.

 

כמה שהכל ברור כעת! ה"נפילות", שכל כך הרבה אנשים מתייחסים אליהן כאל אסונות, הן לאמיתו של דבר חסדים גדולים. אולם, זאת בתנאי שנבין ונחזיק מעמד בעת שיגיע רגע המבחן. מי שיעמוד בכך יגשים תשובה אמיתית, זאת שלפי התלמוד הופכת את כל חטאינו לזכויות.

 

מבלי לעבור משבר, לא היינו מגיעים לזה אף פעם. מבלי למצוא כוח להחזיק מעמד בתוך המשבר, היינו מפסידים את ההזדמנות לתקן את הכל.

 

אם מילים אלו מהוות עבורכם הד, בבואה של רגשותיכם העמוקים ביותר ושל ניסיונכם – סימן שעברו עליכם עליות וירידות ואולי הגעתם לפתח השלב השלישי. למרגלותיו של הר סיני, שם, אם תחכו, התודעה הבהירה תינתן לכם.

 

גדודים של דמויות ומחשבות שחורות מתקיפות אתכם? אם כך, עד כמה משימתכם נפלאה! אתם חושבים שהכל אבוד, שדחו אתכם? זכרו ששעות אפילות אלה שאתם עוברים, הן הן אשר יגלו את גדולתכם האמיתית!

 

כל מה שקורא לכם לחזור אחורה הוא רק תעתוע, דמיון כוזב, וחשבון מזיק: האם יש לקול הזה להציע משהו טוב יותר מאור השמחה והאמונה בתורתנו הקדושה?

 

אם כך, גרשו את כל המחשבות הללו ללא רחם, אל תקשיבו להן וסרבו לדו-שיח איתן. חושבים על עברכם, אחריותכם, רמתכם האמיתית? אלה אינן בעיות ודיונים שתוכלו לפתור מיידית באמצעות המחשבה. סגרו את הדלת בפני המחשבות ושימחו שהגעתם לשלב זה. יצאתם ממצרים והנכם סופרים את העומר. ואם מצבכם הנוכחי מטריד אתכם, יישמו את הנוסחה, מלאת השכל הישר, שלימדו אותנו החכמים: אם הריח הרע חזק מאוד, הוסיפו עוד יותר בושם! (הוסיפו בשמים רוחניים אשר מהם נשמתנו ניזונה ומתחזקת).

 

כל אחד יכול ליישם עצות אלה, יהיה השלב בו אמצא אשר יהיה. זוהי הדרך שכל הצדיקים הלכו בה לפני שהגיעו למעלת השחרור המלא, בו הרע עזב אותם. כדאי מאוד שנקשיב למסר שלהם, שנלך בעקבותיהם. הם כבר עברו את כל התחנות שתיארנו ואף הצליחו.

 

כאשר הגמרא מצהירה: "במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"! מדובר בדיוק במסלול הזה. כאשר הזוהר הקדוש מגלה לנו, שהרקיע החמישי שמור למתחרטים ולשבים, הוא מגלה שהמשימה מוערכת על פי ערכה האמיתי, אולם גם שצריך כוחות ורעיונות מתאימים בכדי למלאה. את הכוחות לכך תמצאו בתוככם, כיון שיש לכם אותם וכפי שלימד אותנו רבי נחמן: "הקטנה שבין הנשמות שלכם, יש לה את היכולת להחזיק מעמד כנגד כל הפיתויים של העולם".

 

ואיך תגלו את כוחותיכם החבויים? על ידי אמונה פשוטה בערכה האדיר של נשמתכם, מידה המולידה בטחון עצמי קדוש וטהור. חיזוק לאמונה תוכלו למצוא, לפי הצורך, בספריו של רבי נחמן. ובעיקר אצל אלה שיישמו אותם, התלמידים. הם יחזרו שוב ושוב בכל הצורות שבעולם על הסיסמה: לא להתייאש! לא לוותר!

 

רבי נחמן סיפר פעם סיפור קצר:

 

פעם היה עני, שהרוויח את לחמו בחפירת חומר ומכירתו. יום אחד הוא חפר וגילה אבן יקרה שאין להעריכה. כיון שלא ידע מה ערכה של אבן זו, הלך לצורף. "אין אדם בארץ שיוכל לשלם את מחירה של אבן זו!" קבע הצורף, "אתה מוכרח לנסוע ללונדון, העיר המלכותית".

 

כיון שהיה כה עני, קיבץ נדבות, עד שאסף די כסף כדי להגיע לחוף הים. הוא רצה להפליג על אוניה, אך לא היה לו כסף לכרטיס נסיעה. הוא פנה לרב החובל והראה לו את אבן החן. רב החובל, שהבין את ערכה, הזמין אותו מיד לעלות על סיפון האוניה. "הינך חכם מחוכם!" אמר לו רב החובל בהעניקו לו כבוד רב.

 

העני קיבל תא במחלקה הראשונה עם כל הנוחיות הראויה לבעל מיליונים. בתא בו שכן בעת הפלגתו היה חלון אשר השקיף אל הים. והעני, היה מבלה את זמנו בלהתענג ולשמוח מהיהלום שלו, ובמיוחד בזמן הארוחות, שהרי שמחת הלב מסייעת לעיכול.

 

במהלך אחת הארוחות, הוא הניח את היהלום לפניו, על השולחן, ואחר כך נרדם. בעת שישן, נכנס המנקה ונטל את מפת האוכל עם הפירורים וניער אותה מעבר לחלון לתוך הים, מבלי שהבחין כלל ביהלום.

 

כשהתעורר העני והבין מה קרה, צערו היה רב, עד שכמעט יצא מדעתו. מה לעשות? הוא פחד מאוד מרב החובל, שבודאי היה הורג אותו אם ידע על אובדן היהלום. הוא החליט אפוא להעמיד פנים של אדם שמח, כאילו אינו יודע מה שקרה.

 

רב החובל בכל יום נהג לבוא ולשוחח איתו על הסיפון. גם באותו יום בא כהרגלו. חברנו עטה על פניו מראה עליז, ורב החובל לא הרגיש בדבר.

 

"אני יודע", אמר רב החובל לחברנו, "שאתה אדם ישר ונבון, ובכן, כיון שקניתי חיטה בכמות גדולה כדי למכור אותה בלונדון, אני יכול לעשות לי רווח עצום, אולם אני חושש שיאשימו אותי במעילה בכספי האוצר המלכותי. בוא ואעביר את מסמכי הקניה על שמך, אשלם לך מחיר טוב בעד השירות הזה!" האיש הסכים והם סגרו עסקה וחתמו אותה על חוזה. כשהגיעו ללונדון, נפטר רב החובל באופן פתאומי. חברנו, שכל מטען החיטה היה רשום על שמו, זכה בהון תועפות. הון זה היה שקול פי כמה מערכו של היהלום.

 

רבי נחמן מסכם את סיפורו כך: "היהלום לא היה שייך לו: עובדה שהוא איבד אותו. החיטה היתה שייכת לו: עובדה שקיבל אותה. ואם הגיע לייעדו, זה רק משום שהוא החזיק מעמד והתחזק בשעת המבחן".

  

 

(מתוך "אומץ")