נר באפלה

א"ב של עצות, רעיונות וחידושים כדי לזכות בשמחה, אומץ, צמיחה רוחנית ואישית – בין אדם לחברו ובין אדם לבוראו. לוקט ועובד מתוך כתבי רבי נחמן מברסלב. עצות אלו מיועדות לכל מצב בכל זמן, כדי להתחזק ולהתחסן מכל מה שאנו חווים במהלך חיינו. עצות שהן נר הדולק ומאיר לנו באפלה.

 

 

אמת ואמונה – אמת ואמונה, הן הן הפנים המאירות של השמחה והחיים. האמת היא הקליטה של אור הבורא המכוון אלי כפי ערכי ומצבי. כפי השגת הארה זו אל נכון, כך הופך האדם למואר. האמונה היתה הנצנוץ המוקדם מאותו האור העליון, אשר העיר בתוך לב האדם רצון לרוץ לקראת האמת, למרות כל מגבלות השכל אשר מצדו עדיין לא השיג את הרובד העליון.

ואהבת לרעך כמוך – כשה’ יתברך נוכח לדעת שאדם רוצה באמת ובתמים לחזור למוטב אולם אין לו את הכוח לסבול את הקשיים שצריך לעבור כדי להיטהר מהחטאים שעשה, ברגע זה, הקב"ה מוחק חלקית את החשבון של איש זה. ה’ יתברך לא ייקח בחשבון את הקלקולים שאדם זה צריך לתקן אלא את הכוחות שיש לו כדי לעמוד מנגד הקשיים הקשורים לתיקונו: הקב"ה ישלח לו רק את הסבל שאותו האדם מסוגל לסבול. כך שתמצא קשיים בדרך להתקדמותך, זכור שהם אך חלק קטן ממה שהיה צריך כדי למחוק עד תום את עברך. אך ברחמיו הרבים, אביך שבשמים שולח לך אך ורק את מה שאתה מסוגל לסבול: אם הקב"ה שלח לך את המניעות האלה, בודאי יש בך את הכוח להתגבר עליהן. ואם נדמה לך אחרת, הינך זקוק לפתח מודעות לאוצר הכוחות הנסתרים והגנוז אצלך, אשר לא ידעת ממנו או שהמעטת בערכו.

אבנים וסיד – דרך מעשים טובים, אנחנו יוצרים אבנים וסיד, כפי שלימד אותנו רבי נחמן. ובנוגע לבנייה, זאת תהיה עבודתם של הצדיקים כאדריכלי מבנה התיקון להם אנו מספקים את חומרי הבנייה: אבנים וסיד, שהם מעשינו הטובים, כיסופינו הנלהבים, דיבורינו הטהורים.

 

איה? – נפילות מסוימות גוררות אותנו למצבים קשים מאוד. אזי מתפרצים בתוכנו ספקות, חלומות מבולבלים, מחשבות מעורפלות ורגשי נחיתות, כאילו ליבנו מתפתל…אולם התקווה אינה אבודה. כי אם נתחיל להתגעגע, להצטער על הרגעים בהם היינו טהורים יותר, לחפש מהמקום בו אנו נמצאים: איה מקום כבודו? איה נוכחות אבינו? איה הקורבן והכפרה? איה השה לעולה?…זה ירומם אותנו לדרגה הגבוהה תמיד, לחפש ולחפש עד שנהפוך את הנפילה לניצחון.

 

אכילה – התורה בררה לנו את התזונה המתאימה למשימתנו, מזון לכל נשמה אשר לקחה עליה משימה קדושה: לתקן את עצמה ואת סביבתה. מזון רוחני זה יובל כמובן בתוך מזון הגוף הגשמי שמשרת אותנו כצינור. אי לכך, התורה מדריכה אותנו ומלמדת אותנו כיצד לאכול ולקלוט אך ורק את החלק המזין אשר מחזק אותנו מבחינה רוחנית, היות ואנרגיות ידידותיות שוכנות בו, ולמנוע אותנו מהמזונות שמחלישים את נפשו היות ואלמנטים שליליים מרכיבים אותם.

 

אולם כיון שאדם וחוה חטאו באכילה מורעלת, מאז ועד התיקון המושלם, נתערבבו האנרגיות עד שאי אפשר במבט אנושי, מדעי או הגיוני לזהות שוב את המועיל לרוח, ולפסול ולהרחיק את המזיק לה. על מנת להבדיל ביניהם, ולזהות את האנרגיות, נלך אחר הלכות הכשרות; הן מדריכי התזונה הרוחנית המבוססים על פי קבלה נבואית. האכילה – היא צורך בסיסי ואנושי אך מורכבת ומסייעת ברוחניות.

בזיונות – כל העלבונות וההשפלות שאנו סובלים (אם זה מסביבותינו או מתוך עצמנו כשאנו מתביישים על העבר), כולם נגרמים מהעובדה שאיננו מספיק מזוככים. צריך, אם כך, לקבלם בענווה, מבלי להשיב ומבלי לנקום. כשנעשה זאת, נזדכך: "כי עיקר התשובה, כשישמע בזיונו, ידום וישתוק".

 

בטחון בה’ – אל תגיד אף פעם: "מי אני שאאמין בה’ יתברך, כדי לקוות שיציל אותי וכדי לבטוח בו, אני שכל כך התדרדרתי…" אלא ההיפך, סמוך בכל לבבך על חסדו של מלכו של עולם, יהיה ערכך אשר יהיה, כי דרך המידה הטובה שאתה מאמין בו יתברך, אתה מכין כלי אשר הוא יתברך ימלא אותו עבורך. וזה פירוש הפסוק: "חזקו ויאמץ לבבכם, כל המייחלים לה’". אפילו אם לא יהיה לכם כי אם שכר ייחול, מאוד כדאי לכם שתתחזקו.

 

גבורה – גבורה נמצאת בלב. מי שיש לו לב חזק לא מפחד מאף אחד ולא משום דבר. הוא מצליח לבצע מעשי גבורה, לעשות מלחמות, כיבושים, זורק את עצמו לתוך קרבות פראיים מאוד. כך צריך לשרת את ה’ יתברך!

 

דיבור – לדיבור טוב יש את הכוח לחלץ אותנו מהמלקחיים הגרועים ביותר. מילת תורה, מילת תפילה, מילה של מורה או מילה של חבר, מילה טובה לאדם מדוכא – כל המילים הללו מחזקות אותנו, תומכות בנו, נותנות לנו כוח בכל מקום בו אנו נמצאים, כי כוח הדיבור בעצם היותו כוח יצירתי, הוא פשוט כוח אלוקי.

 

דין וחשבון – אף על פי שהאהבה היא המקור העיקרי של הפצת האנרגיה, תמיד צריך להקדימה ביראה. כשאנחנו דנים את עצמנו באופן תמידי, אם אנו שוקלים את פעולותינו, ומנתחים אותן, אפשר להשתחרר לאט לאט מהפחדים הרעים ולהתקרב ליראה חיובית. מפסיקים לחשוש מכוחות הטבע, מחיות טרף ומהאנשים הרעים: חוששים רק מהעוצמה האלוקית. מצב זה נקרא "לטעום מהאור הגנוז". בניגוד ליראה רעה המעציבה, יראת שמים הטהורה גדושה רגשי שמחת נפש ואושר רוחני. (להרחבה בנושא הדיבור עם בורא העולם וחשיבות חשבון הנפש (דין-וחשבון).

 

דעת – אם אתה מרגיש מאוד מרוחק, אתה צריך לשמוח שהינך יודע זאת. עלול היית להיות באותו מצב אך לא רק מבלי לדעת זאת, אלא בחושבך שהכל בסדר גמור. כי קיימים אנשים שהם בעצם רחוקים מאוד, אולם הם חושבים שהם בדרך הישרה, או שכבר הגיעו. אם כך הם רחוקים "כפליים". התעודד אם כך, שהמודעות הברורה של מצבך לא תחליש אותך, אלא תוסיף לך כוח. וזכור שה’ יתברך מעריך מאוד את אלה המכירים במצבם ואינם משלים את עצמם, כלומר שאינם מתגאים ומאידך גם לא מתייאשים.

 

השגחה – כמה שיותר שוברים את צימאון הבצע (שהוא שער החמישים השלילי), יותר מגלים את התערבות ההשגחה העליונה בכל פרט מחיינו (בבחינת שער החמישים החיובי).

 

התחדשות – כאשר אנו מאבדים את מקומנו, כאשר אנחנו יורדים בדרגה אחת או יותר, צריך לדעת שמאת ה’ היתה זאת, והוא יתברך בעצמו גרם לכך. הוא דוחה אותנו כדי לקרב אותנו יותר בהמשך. הוא יתברך הפיל אותנו כדי שנחזור לאזורים הקודמים, שם "שכחנו" אלמנטים הזקוקים להיגאל, וכדי שנתאמץ עוד יותר להתקרב. במצב דומה, הפתרון הוא למחוק את העבר ולהתחיל כאילו זאת הפעם הראשונה בחיינו שאנחנו שומעים על התורה, וזהו הכלל הגדול: להתחיל כל רגע מחדש!

וידוי דברים – עצם החטא היא השפלה מסוימת של חלקי נפש החוטא עד תהומות טומאה. החלקים הללו, המושפלים עקב החטא, היו מסומנים כפי עניינם ב"אותיות" רוחניות, וכיון שנפלו בגלות לתוך בורות החושך והרע, הרי הן כלואות שם. לכן כשהחוטא ירצה לתקן את מצבו, יוכרח הוא להעלות בחזרה אות אותיות נפשו הנפולות. באמצעות הוידוי שהוא ההכרה וההודאה על האמת (בדיבור דווקא), החוטא מחזיר ומרפא את חלקי נפשו אשר היו נפולים ושבורים בעקבות העוון. ומכאן נבין היטב את הצהרת הנביא: "קחו עמכם דברים, ושובו אל ה’" – ופירשו אותה חכמינו בשם הקב"ה: "אין אני מבקש מכם (כדי לשוב אלי) אלא דברים (דיבורים)".

 

זוגיות – ב"אחד" המוחלט לא שייך פירוד, אין התנגדות כי אין שם "נגד", ולכן לא נמצא שם שום רע כלל. אולם אחיזת הרע מתחילה משנבראת בחינת הכפילות. מתוצאותיה נובעים הבחירה בין שתי אופציות, עניין החברה, וכל הקשיים הקשורים בה, כגון חילוקי דעות, פירוד לבבות, אי-הבנות ועוד, ובפרט הזוגיות שנכנסה לעולמו של אדם הראשון בהופעת חוה בת זוגו.

 

בשל ייעודו כשותף במעשה בראשית, כל תפקיד האדם עלי אדמות הוא לחבר בחזרה את כל החלקים אשר התפרדו, החל בנפשו לנפש בת זוגו, ויהיו לאחד. והעצה המאפשרת להצליח ביישום כה אדיר היא: להאמין מכל הלב שהכל אחד! הכל לטובתנו, כי הכל ממנו יתברך ושם אין שום רע כלל. ובכן, ככל שזוכים להשיג אמונת הייחוד, כך מייחדים את הנפרד סביבנו ופועלים תיקונים נפלאים למען שמו באהבה. ככל שנהיה מודעים לאחדות הבורא, כך נחבר את חלקים הנפרדים ביותר ונשלים בשלום אפילו עם המרוחק והשונה ביותר, החל בבן או בת הזוג. זהו סוד השלום בית, בצליל הקול העילאי היוצא מבין הכרובים. שניהם איש ואישה היו, מאוחדים בכוח ארון הברית עליו היו חונים. לסמל היו משמשים, כאות לאחדות העם עם בוראו, אשר נקודת מוצא לאהבה זו תימצא בין בני הזוג. הוי אומר: "איש ואשה, זכו שכינה שורה ביניהם". הבריאה כולה תלויה בשלום בית בין בני הזוג, בבית מאושר.

 

זיכרונות – העיקר הוא להיות אופטימי, להיות תמיד שמח. אם אנו חווים נפילה ונופלים ח"ו לעצבות או לדיכאון עקב צרות ובעיות שונות שתקפו אותנו, עלינו להתחזק בהזכירנו את הרגעים הטובים יותר של עברנו. כי מה שהיה, הוא שיהיה, האושר שהתעלם למשך איזה זמן ישוב, וסוף הייסורים לעבור. אם היה הצער מבחינה רוחנית, כגון "כיבוי" או נסיגה, אז נזכור שמי שטעם מעינוגי התורה, אורו לא יכבה לעולם. אור זה יתמוך בו ברגעים האפלים, אם רק יעשה מאמץ לעורר את זיכרונו, וישכנע את עצמו שהימים הטובים יחזרו.

 

חומרות – רבי נחמן רואה בחומרות והגזמות (בתחום הרוחני או ההלכתי) מן חוסר שיווי משקל ומקור לחרדה. הוא שם דגש רב על השכל הפשוט והטהור אשר צריך להוביל את פעילותנו. נלמד הרבה, נתפלל עם כוונות הלב, נעסוק בעזרה הדדית ובצדקה בפשטות, בצורה בריאה וכנה ומבלי להמציא תסביכים! נלך בדרך בה הלכו אבותינו, מבלי להוסיף ולהחסיר ממנה. נשאף להגיע לנוסחת החיים של פשטות ותמימות. אחרי הכל, למה לסבך את החיים?

 

חמץ – המחשבות, המידות והתאוות הרעות הן האויבים של האושר האמיתי. הן חוסמות את ליבנו ומצננות את תנופותיו. צריך לגרשן מתוכנו כמו שמסלקים את החמץ בפסח – עד הפירור הזעיר ביותר! זה חשוב, אל תחמיץ את ההזדמנות!

 

חסד – ככל שאדם מתקדם ועולה בדרגות אחת אחרי השנייה, עושה הוא שירות גדול מאוד לסובבים אותו – אלה שבאים אחרינו יוכלו להתקדם אך ורק אם אנו נצעד צעד אחד קדימה. וכמובן "עולם חסד יבנה" – החסד שבין אדם לזולתו.

 

כבוד – אם אינך מחפש את הכבוד, אם אתה בורח ממנו, תפגוש את הכבוד האלוקי, הכבוד האמיתי, זיו רוחני עדין ועילאי שלא קם נגדו שום ערעור!

 

כסילות – "מוציא דיבה הוא כסיל" (משלי). השיטה הרגילה בה משתמשת השגחת הבורא על מנת ללמדנו בינה, היא דרך אלפי קריאות ורמזים המתגשמים יום יום דרך כל מחשבה דיבור ומעשה שעוברים עלינו. אולם רוב ועיקר המסרים הללו מועברים דרך רעינו, הן בצורה ישירה והן בעקיפין. והנה, בזכות הכבוד שמפגינים לזולת, מצחצחים ומבליטים את היהלומים, הן הנקודות הנפלאות הנמצאות אצלו (לדון לכף זכות), ובשל כך קולטים את המסר הפנימי שנפשו מנסה להעביר. מה שאין כן כשפוסלים אותו (כשדנים לכף חובה ח"ו) על ידי איזו הוצאת דיבה, כי אז סותמים לחלוטין את קו החיבור אתו, ולא מקבלים ממנו שום לקח. הוי אומר: מוציא דיבה (הפוסל את חברו) הוא כסיל. ובודאי ההיפך – איזהו חכם? הלומד מכל אדם!

 

לב – אין תועלת בידיעת דבר מה, כל עוד רגשותינו מתמרדים נגדו. הידע שריר וקיים אך ורק אם הוא מגיע עד קירות ליבנו וממלא אותם. צריך אם כך לנסות להחדיר לרגשותינו את פרי מחשבותינו החיוביות.

 

מודה ועוזב – כשאדם מדוכא מודה בחטאיו לפני הקב"ה ומתחרט על היותו כה רחוק, השכינה מצטרפת לאנחתו של אדם זה. היא גם סובלת מחטאיו המנמיכים אותה עד תחתית גלותה. אולם כיון שאדם זה מתחרט, מתחנן ומבקש עזרה, השכינה מנחמת אותו ומחפשת דרכים לעזור לו.

 

מחשבה – כיון שהמעשים נובעים מהמחשבה, צריך לשמור את רוחו מכל מחשבה שלילית. מחשבות רעות לכל סוגיהן הן עקשניות, הן באות פעם, פעמיים, שלוש ויותר. הן מתעקשות. אולם אם האדם מתמיד ומתעלם מהן, מפנה ראשו מהן, אזי הן נעלמות. השיטה הטובה ביותר היא לא לשים לב אליהן, לא לפחד כלל. באותה מידה שהחטאים באים ממחשבות, כך גם מדחיית המחשבות השליליות תצמח אפשרות התיקון לכל החטאים אשר הן גרמו. כאשר האדם יתגבר בכל תוקפו על הרהורי ליבו, זה יכפר על כל מה שעבר בפועל, שהרי בזכות גבורתו כעת, ביטל את רעתו עד היסוד שבה.

 

אכן, מי ששומר על מחשבתו מתקן את כל הרע שעשה ואף הופך הוא את הרע ל"כסא לקדושה". המאמץ אינו מוגזם מכיוון שרק מחשבה אחת יכולה לדור בשכלנו בפעם אחת! כאשר מחשבה רעה תגיע אלינו, עלינו להחליפה מיד במחשבה טובה, בדיוק כמו סוס שמחזירים אותו אל הדרך במושכנו מעט את הרסן.

 

סבל – בלתי אפשרי להגיע למשא הנפש שלנו ללא מניעות! אף אבותינו טרחו הרבה מאוד לפני שנכנסו לארץ ישראל. קשה ביותר היה לסבול את הלגלוגים וההשמצות של הלועגים הציניים ("ליצנים ומלעיגים") אשר ניסו לייאש אותם, להטות אותם ממשא נפשם! וכמו ששחצנות היא בלתי נסבלת, כך ענווה פסולה, אשר בגללה רך הלבב נכנע נגד אויביו, היא מידה נבזית ביותר. העוז והאומץ ההכרחיים בעת הצורך – חיוניים מאוד. ללא עזות הנמר, איך נוכל לעמוד בפני האיומים של אלו המנסים להטות אותו, כולל נטיותינו אנו? כדי להגיע להעזה צריך למלא את לבבנו שמחה, כי "חדוות ה’ היא מעוזכם"!

 

עוד פעם – עוד פעם לקום, עוד פעם ליפול…למה לי לקום עוד פעם אם ברור לי שאני שוב אפול? שאלה זו נוכל להקשות אף לגבי בית המקדש: המשכן הוקם ופורק, בית ראשון הוקם ונחרב, כך גם בית שני. נביאינו ידעו זאת, אז למה בכל זאת בנו אותם? הרי ברור היה להם שעתידים מקדשים אלה להיחרב, מה הטעם לטרוח ולבנות שוב ושוב והרי הכישלון ידוע מראש? התשובה היא, כי הם גם ידעו שכל בנייה ובנייה מפיקה עוצמה, אפילו אם לא יתקיים הבית עצמו לאחר מכן, אותה העוצמה הרוחנית נשארת וממשיכה, ודווקא ממנה נוצרים הכוחות המאפשרים לשרוד בין בית לבית, בזמן הגלות והירידה, עד כדי תקופה ממושכת כאלפיים שנה.

 

כך הוא אצל כל אחד. אדם מנסה להתנתק מאיזה הרגל, מצליח לתקופה, והנה, שוב הוא נופל. את זה ידע ויזכור, שבזכות כל תקומה אפילו אם תיגמר ח"ו ברע, בינתיים הוא יצבור מספיק עוצמה כדי להחזיק מעמד בעת הנפילה הבאה, דבר המכין את העלייה המובטחת. רוב האנשים שניסו להיגמל מהתמכרות זו או אחרת, הצליחו כשלא זלזלו בשום ניסיון נוסף, בשום החלטה חדשה, אף על פי שכבר הבטיחו זאת לעצמם אלף פעמים ולא קיימו. וכן כתוב בספר הזוהר הקדוש: מי הוא המנצח? זה שמחזיק את כלי הנשק בידו!

 

ענווה – אם הינך אדם עניו וצנוע, כפי הדרגה שהשגת במידה זו, כך אף אחד לא יוכל לגרש אותך ממקומך ולגזול את רכושך. להיות עניו זה לא אומר לוותר על ביטוי המעלות הטובות הנמצאות בתוכנו, אלא להכניע את האגו שלנו מול הגדול מאיתנו, ואף מול בן גילנו, ואף מול הקטן ממנו. כאשר נרצה להגיע לשיא מידה מעולה זו, אז ננסה לעמוד עוד למטה יותר מעמדתנו האמיתית, בבחינת "שבו איש תחתיו".

 

עצבות – העצב והעצלות מכסים את ליבנו עפר ואבק והם בעצם עיקר "נשיכת הנחש". בעזרת נשימתו החזקה, הצדיק נושף על אבק זה ומצית מחדש את שלהבת ליבנו, עד שליבנו חוזר לפעום.

 

ערנות – במהלך הרגעים האומללים של החיים, כאשר אנו מתמודדים עם בעיות קשות, היצר הרע מנצל את זה כדי לתקוף עוד יותר. ברגעים אלה צריך להפעיל זהירות וערנות נוספים. והעיקר לעורר מעומק הלב את רגש האמונה המאיר כנר באפילה.

 

פיתויים – ישנם כל מיני פיתויים אולם בדרך כלל, מה שמושך את האנשים ומפתה אותם זוהי האשליה, לצון גס. מי שיש לו מעט עדינות, רואה בתאוות הבהמיות, הבלים של ממש. אולם גם הוא ימשך אל צורות יותר עדינות של שגיאות. באשר לצדיק, הוא כבר אינו נמשך אל הרוע, אבל הוא צריך להילחם נגד הכוחות הרוחניים הנגדיים שהם המלאכים. לכן, אל תחיה באשליות! אל תאמין לתעתועי החיצוניות!

 

צדיק – כאשר אדם נדבק בצדיק באהבה, הוא מתחבר לאנרגיה עילאית ממנה ניתן לשאוב כוחות אדירים. דרך הקשר שהתלמיד יצר וכפי שאיפותיו כמובן, המורה יזרים לתוך ליבו חלק מתיקוני תודעתו. כשהתלמיד מהרהר בדבריו ומתעמק בתורותיו על מנת להכיר אותו, הוא קולט את גלי נשמת המורה, גלים אלו מלאי עוצמה המסוגלים לחלץ מתרדמה ולכוון את כל מאמצי התיקון.

 

רצון – רק לחפוץ יש לזה ערך עצום. לומדי תורת הנסתר אחידים בדעה הממקמת את הרצון ברובד ה"כתר" שהוא האתר הרוחני העליון ביותר. וכל עבודת האדם היא למשוך את האור עד לרובד הנמוך ביותר שהוא מימד הביצוע המכונה בשם "מלכות". בינתיים עוברים שלבים שונים וקמים כנגדנו בלבולים ומניעות. המכשולים אינם סירובים אלא הנחיות: ככל שהמכשול כבד יותר, כך הוא מצביע על רווח גדול יותר אם אנו יודעים לפתח את רצוננו. נמשיך לרצות עד שנתגבר על המכשול. נמשיך לרצות כי מול זה לא יקום שום מחסום, שהרי עניין הרצון כה פנימי וכה אינטימי הוא, עד שאם נרצה, לא יגעו בו ידי זרים. וזה פירוש המאמר המפורסם: "אין דבר העומד בפני הרצון". והרי עינינו רואות שהרבה כן רצו ובכל זאת לא הגיעו למחוז חפצם. אלא הפירוש הוא: "שום דבר לא מונע מלרצות". וכשנתחזק בלי קשר עם התוצאות, ונמשיך לרצות ועוד לרצות, לרוב גם נגיע למטרתנו, כי העיקר הוא הרצון.

 

שבת המלכה – כה אדיר כוחה של השבת עד שרבי ישראל הבעל-שם-טוב הקדוש זצ"ל, הבטיח בשמה שכל מי שיערוך את ארוחת הערב בליל שבת בכבוד חגיגי, במיני מטעמים ורוב תענוגים כפי שידו משגת, בדיבורים טובים ובפרט בשירים ביחד עם קרוביו, אוהביו ואורחיו, כאשר ימשיך את העידון עד השעות המאוחרות בלילה, מובטח לאיש זה שיזכה לתקן את כל המוטל עליו!

 

כאשר אנו מכבדים את השבת מכל הלב, בדומה לצורה שתיארנו זה עתה ושומרים ונזהרים שיהיה הכל לפי הכללים, אזי נכנסת בנו אנרגיה רוחנית מיוחדת הנובעת מאור האינסוף ומקרינה על נשמתנו גלי תודעה עליזה, רחבה וכמעט נבואית. אלה מביאים ברכה בכל מעשה ידינו, ותשובות לבעיותינו.

 

"זכור את יום השבת לקודשו" – ברגעי יגיעה או ייאוש, כאשר נדמה לנו שכל האופקים קודרים, אז קיימת עצה פשוטה ויעילה: "זכור את יום השבת", זכור את העדן ממנו התרחקת בשל זרמי החוויות. ולמעשה, כדי לגרום זאת, כדי לעורר את הזיכרון, נפסיק לרגע לפעול ונתאחד במחשבה אל אבינו שבשמים כשפינו ועינינו סתומים בבחינת ביטול ושביתה. הפסקה זו, מנוחה זו, מדיטציית-ביטול זעירה וקצרה זו יהיו מאוד מועילות. נוסף לשלווה שנמצא מיד, נרגיש בליבנו ניצוצות של עידוד, אורות האומץ והתקווה ואז תחזור אלינו התוחלת האבודה לנו אשר מקורה הוא אור של שבת, אור האינסוף ברוך הוא.

 

שמחה – מנוע החיים. מידה בפני עצמה. מי שיהיה תמיד שמח, יפזר את האשליות ויחוש את האמיתי, את האושר. אזי, בלימודיו יזכה לתגליות מפתיעות. לפיכך אי אפשר להגיע לתוצאה סופית מושלמת של תבונה אלא דרך האופטימיות והשמחה. התשובה שכל יסודה בהחזרת הנשמה אל המקום ההתחלתי משם היא התרחקה, תלויה כל כולה בתבונה זו כמו שכתוב "ולבבו יבין – ושב". אולם המקום ההתחלתי, האזור הרוחני העליון שהוא מוצא נשמות ישראל נקרא "שמחה".

 

תקווה – צריך לדעת שה’ יתברך מתענג ומתפאר מהפעוט שבילדיו, מהאיש המרוחק ביותר, כי גם הוא מסוגל לספק לה’ יתברך שמחה עצומה. לכן אסור להתייאש! אף אם נפלנו בתחתית התחתיות, אהבת שמים לא עזבה אותנו. לכן יש תמיד אפשרות לחזור אל ה’. גם אם נפלנו לשפל המדרגות, עד סוף התהום, הצדיק מודיע לנו בחזקה ששום דבר אינו אבוד. בעזרתו, ישנה עדיין תקווה גדולה לעלות, כיון שבאמת הייאוש אינו קיים. ובכן, יהיה מצבנו אשר יהיה, אפילו מאוד מאוד ירוד, התקווה נשארת שלמה כי אין סוף לגדלות הבורא. העיקר הוא לצעוק אל ה’ כדוגמת דוד המלך ע"ה: "ממעמקים קראתיך ה’"! (תהלים קל). הצעקות אשר עולות מהתהום לא הולכות אף פעם לאיבוד, הן כולן נאספות באהבה יתירה ומחובבות. נתחנן, נפציר, נזעק, לא נעזוב נשק זה לעולם, עד שממרומי השמים ה’ יתברך ירכון עלינו ויצילנו, אמן.

 

 

(מתוך "אומץ")