בדרך אל האושר

 

 

"לו היית שמח תמידית, לא היית רואה פני גיהינום…" (רבי נתן)

 

 

הפסימיות, ראיית הרע, היא שמרחיקה את בני האדם מבורא עולם.

 

כאשר התבוסתנים מתנסים בצער, הם טובעים במועקה ובייאוש…הם אינם יודעים שה’ אוהב אותם, והרי הם ילדיו, והוא רוצה בטובתם ומנסה אותם רק כדי לקרבם אליו יותר.

 

הם אף אינם יודעים שרגשות אלה הם החטאים הגרועים ביותר שאדם יכול לבצע, כיון שהם עלבונות גדולים כלפי רחמיו של בורא העולם.

 

למעשה, משמעות המושג "יהודי" הוא זה ש"הודה" ומודה. אדם שתמיד שמח ואז הוא מהלל את ה’, על אף מה שקורה לו, כיון שהוא יודע שהכל לטובה.

 

הצדיקים שהלכו והעשירו את דרכיו של רבי ישראל הבעל-שם-טוב זצ"ל, הדגישו את המעלה להיות בשמחה, כיון שזה האמצעי היחיד להיות יהודי במובן המילולי של המילה, כלומר, אדם המודה לה’ מכל ליבו.

 

בעשיית מידת השמחה למצוה ולחובה, ולא משא נפש של רשות בלבד, רבי נחמן חידש לנו בשנית את התנאי המוקדם לכל צעד המוביל לקראת הטוב. השמחה היא ציר המרכז של התורה כולה – כמו שעצב הוא קוטב המשיכה של כל הרע. כה גדולה חובת השמחה, להיותה כוללת את הכל, כה אדירה עוצמתה להרים ולתקן את הכל.

 

 

בעת בריאת האדם, מלאך מורד השמיע טענה בהקשר לכוונות הבורא: "מה אנוש כי תזכרנו?" הוא התכוון לומר: במה יצור בן-טעייה, שהוצב בעולם של ספקות, יוכל לזכות לתשומת ליבך, כשקרוב לודאי שהוא יתמרד נגדך…"

 

מלאך זה לא דמיין לעצמו את האפשרות של אדם המשתפר, המתקדם, המתגבר על קשייו כדי להחליף לבסוף עולם של ספק בעולם של ודאות! מלאך הפסימיות הזה, הספקן בהקשר לכל אפשרות של התקדמות, יודח בעצמו ולאחר מכן ייענש. זהו מלאך המוות או השטן.

 

אכן, כל פיתויי העולם באים מקריאת התגר של השטן המפקפק ביכולתו של האדם. בכל פעם שהוא מפתה לב אל החטא, הוא עושה זאת כדי להביאו לעצב. כך שכאשר אדם יראה בכישלונו, הוא יסכים עם הקול העגום שלחש לו: "אמרתי לך שלא תצליח!"

 

על אף שיודע הוא כי יפסיד (מאז הקרב עם יעקב אבינו ע"ה), מלאך הרשע ממשיך בעבודתו ללמד תבוסתנות ולהוביל לכך בכל האמצעים. אדם המסכים להיכנס לפסימיות זאת, אדם הטוען כי המטלה מעל לכוחותיו, או בקיצור, האדם העצוב, הופך שותף לכוחות הרע.

 

ולהיפך – האדם האופטימי, זה המאמין בכוחות האינסופיים אשר הקציב לו בורא העולם ואשר יתגלו אם וכאשר יעיר אותם בשיריו, איש זה יוחבר ליעקב, גיבור התיקון, המנצח במאבק נגד המלאך, שר הכניעה השלילית.

 

בדומה לכוכבים ברקיע התקווה, צדיקי כל דור מלמדים אותנו שוב ושוב את השיעור הזה, בלשון המתאימה למקום ולזמן. לאחרונה, גילה האורטופוניה שניתן על ידי צלילים לגרום לגירוי עצמי. כאשר פינו מפיק צלילים, הללו מכים בתוף האוזן, וזה מעביר למוחנו מטען של מרץ. הצדיקים ידעו זאת מאז ומתמיד. "הדרך הטובה ביותר לתת לעצמנו כוחות", כך הם מלמדים אותנו, "היא כששרים מנגינה סוחפת, ניגון יפה, למחוא כף, או לרקוד בזמן השירה".

 

על פי תורת הסוד, אדם המכריח עצמו לשיר כשהוא נמצא בצרה, מושך בקולו תהודות מגן עדן.

 

נשמתנו זקוקה לויטמינים ולתרגילים כמו שגופנו זקוק לתרופה מאוששת ולהתעמלות. כובד המשיכה, התסכול והמועקה הם כחיידקים המאיימים תדיר על שכלנו. קל מאוד לגלוש למרה שחורה, לעצבות. אך זוהי סכנה שצריך להילחם בה ללא רחמים, כיון שמצבי רוח כאלה הם שליליים ומסוכנים. מיד כשרעיון עצוב מנסה להסתנן לליבנו, יש להגיב: להתחיל לשיר, למשל, להסיח את הדעת כליל מן העצב, להגיע לרובד אחר, ליצור הסחה.

 

השמחה היא כה יקרה לקב"ה, שהוא יתברך אף פעם אינו מעניק השראה נבואית ללב עצוב. גם אבות העולם, צריכים היו לחזור ולמצוא את השמחה בכדי לשמוע את הקול האלוקי, בבחינת "ותחי רוח יעקב". כך, מי שמנסה להיות שמח לשם אהבת שמים, יקבל לפי מדרגתו מסרים כמעט נבואיים, שיאפשרו לו לפתור הרבה בעיות.

 

כל אחד מאיתנו מסוגל למצוא סיבות אישיות לדרבן את עצמו, לתת לעצמו שמחה ואומץ. המפתח המשותף לכולנו בכדי להגיע לכך יהיה ליישם את הכתוב בספרו של רבי נחמן , ליקוטי מוהר"ן (ב, כד): "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד!". "מצוה" היא עבורנו, ראשית כל חובה, לפיכך השמחה הכרחית וחיונית.

 

* * *

 

מסופר, שבוקר אחד רבי נתן התחיל בתפילתו, אולם לא מצא בה טעם. זה יכול לקרות אף לגדולי החסידים. משהגיע לקטע "ישתבח", וכיון שתרדמה איימה לשטוף אותו, הוא הפסיק לקרוא בסידור והחל לשיר את הניגון הנהדר של ליל שבת "אשת חיל", שחיבר רבי נחמן. הוא שר ללא הרף עד שפתאום, קיר העצבות נבקע. בשמחה אדירה, הוא המשיך את שרשרת התפילה עד שכל הנוכחים השתלבו גם הם באוירה החגיגית הפתאומית.

 

* * *

 

המעשים הטובים, המילים הטובות והמחשבות הטהורות מזוהים על ידי השמחה והשלווה שהם משרים. אם רעיון מכביד עלינו (אף אם הוא מאוד מוסרי, לכאורה) סימן שרעל חבוי בו. צריך ליישר את הגישה. כאשר נתייחס אל הרעיון בפרופורציה המתאימה למצב שלנו, ללא החמרה, נוציא על ידי זה את הרעל ועוד נוכל לתקן.

 

ואתה, קורא היקר, בקוראך שורות אלה, קח אותם ללב, יהיו קשיי השעה אשר יהיו, ותבין עד כמה הדבר היחיד החשוב הוא לחפש בשמחה את האור שנשמתך צמאה לו.

 

אל תיתן לעולם לדיכאון ולעצב להיכנס אליך. העצב משפיל את נפשנו, הוא מנוול אותנו מפני שהוא מכוער ובורא עולם שונא אותו. אל תעשה לו לא מתנה ולא פשרה. להיפך, כבוש אותו בכוח והפוך אותו לשמחה.

 

כך, כשמתעוררת בך דאגה, בחן אותה ונתח אותה מקרוב מאוד. אם אתה יודע שכל צרותינו הן ניסיונות הנשלחים אלינו על ידי הקב"ה לטובתנו, כדי למחוק את חטאינו ולהגדיל את הבנתנו, לא יחלוף זמן רב עד שתגלה, בתחתית הדאגה, את האהבה העצומה של הבורא. אז, תגלית זו תאיר את צדדיו השליליים של האירוע והצער יהפוך לאושר.

 

דוגמה מוחשית לכך מביא רבי נתן בליקוטי הלכות:

 

מתוך אלו הרוצים להתקרב אל ה’, לתורה ולצדיקים, רובם פוגשים בקשיים מרובים, כיון שהם מתחילים להתבונן בעצמם. מי שנמצא עדיין מחוץ לקדושה, אינו מחזיק במראה המאפשרת לו לראות באמת ובתמים את אופיו, את הפרופיל הפנימי שלו.

 

אולם ברגע שמתחילים ללמוד ולהתפלל, הקרקעית עולה על פני השטח וכתגובה לפעמים, אנו פוחדים. ישנם גם אלה אשר מתפטרים, נרמסים על ידי הצער, בהרגישם בלתי מושלמים, כה רחוקים מן המטרה.

 

הם לא ידעו את עקרוננו. היו צריכים הם לבחון את סיבת יגונם: "הדאגה על היותם בלתי מושלמים". כי אז היו יכולים להבין שעצם דאגתם לנושא השלמות והפגם, עובדה זו היא בעלת ערך רב כשלעצמו. מפני שרוב האנשים אינם מודאגים מזה.

 

מי שחושב שהוא מרוחק, הינו בעל מידת-מה של אצילות נפש. האדם המודע לחולשתו ומוטרד בשל כך, בשעה שאחרים מתעלמים ממנה, צריך להיות גאה ומאושר בכך. הוא שייך לאלה המחפשים לגלות את המשקעים כדי להתקדם.

 

מי שחושב כך, הפך את צערו לנושא שמחה.

 

"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן", כך אומר לנו רבי נחמן.

 

אם אתה מאלה המודעים לפגם שבהם, מאלה המאמינים שאפשר להרוס (על ידי מעשים רעים) אז אתה שייך לקבוצת אלה היכולים לתקן. לדעת שישנו משהו לשפר זוהי נקודת התחלה לכל התקדמות.

 

אתה יודע זאת, אתה יכול לשאוף להיות יוצר של בניה מחודשת, בתנאי שלא תתייאש ושלמרות חורבנות הרגע, לא תפסיק לשאוף לתיקון.

 

 

(מתוך "אומץ")