עולם של רזים וסודות

 

 

זה בכלל לא פשוט.

 

שום דבר.

עלה נושר ללא קול. אבן מתגלגלת במורד. עץ קורס ביער, פרח מתנדנד מרוח הערב וציפור משיקה כנפיים.

עננים שנאספים ושמים שמתכהים, עננים שמתפזרים ושמים שמתבהרים. אדים שעולים וגשמים שיורדים, כוכבים שלא נגמרים וגרגירי חול במרחבים. גלי קצף שבכל רגע משתנים, מחשבות אנוש, רגשות, מזימות ומעשים, מלחמות ומהפכות, כעסים, הסכמים והתפייסויות.

אינספור פרטים שקורים או שרק קיימים. כאן ושם. למעלה מלמעלה, ולמטה מלמטה.

 

דורות על גבי דורות ורגעים שרודפים רגעים.

…"כי באמת כל העולם ומלואו מלא רזים וסודות נוראות ונשגבות מאד, ואפילו מי שאינו צדיק, רק הוא בר דעת אמיתי ומאמין בהאמת, יוכל להבין מרחוק נפלאות הבורא ונוראותיו שהם מלאים כל העולם. כי בכל הבריאה בכלליות ובפרטיות, ובכל מה שנעשה בכל יום, בכולם יש רזים נשגבים מאד מאד. ועל זה התפלא דוד המלך ע"ה ואמר: "מה גדלו מעשיך ה’ מאד עמקו מחשבותיך", וכן כתוב: "מה רבו מעשיך ה’ כולם בחכמה עשית…" (ליקוטי הלכות חזקת מטלטלין ה’ אות א).

…"ואמר רבינו, שכל אלו המעשיות שנעשים בכל העולם, שכולם מרמזים בודאי על דברים עליונים, כי אין שום דבר ריק בעולם, כי העולם אינו נח כלל אפילו רגע אחד, והם עושים תמיד. ובודאי כל מעשה העולם מרמז למה שמרמז – אבל הוא רק רמזים בעלמא נגד אין סוף ואין תכלית. היינו שהכל הוא רק רמזים נגד מה שיהיה נעשה לעתיד, כי יהיה חידוש העולם…ואמר בזו הלשון: "כל מה שנעשה, הוא רק מלאכת חוטי ברזל עדינים (דראד ארבעט) נגד כל העולמות…" ומי ששמע דברים אלו מפיו הקדוש היה יכול בדעתו קצת לשער עד היכן אלו הדברים מגיעים, אף על פי שלא היה מי שיבינם…" (חיי מוהר"ן ר"פ).

שום דבר לא סתם. שום דבר. הכל, הכל הכל, אפוף רזים בתוך רזים, סודות תעלומות ולחשים, מעגלים בתוך מעגלים. הכל צועד, הכל מתכונן, הכל רוגש, הכל רועש, הכל מנגן: לקראת מה ועל מה? מהיכן ולאן?

הלא הכל יצירת אלקים. הלא הכל נשימת אלקים. הלא הכל חיי אלקים.

והוא?…

סוד שלעולם יישאר סוד…

מה טיבם של כל אותם רזים וסודות ותעלומות? האם זו מערכת הגיון מסוימת? שיטת-על עמוקה? מגמה נסתרת?

ודאי שכל אלו גם קיימים. מתחת לכל מה שמוחשי ונצפה יש כוונה ותכליתיות, סדר ושיטתיות. אך לא מול אלו נפעמת הנפש. אלו אינם זכאים לשאת את השם "סוד" כשם עצם. אלו הם סודות רק בשם המושאל, סודות רק בינתיים, סודות רק ביחס לפני השטח. אנחנו מדברים על סוד שהוא סוד לא בגלל שעדיין לא גיליתי אותו, אלא בגלל שאין הוא שייך כלל למושגים של גילוי.

את עמודי השיש של חורבות גמלא וחצור אינני רואה רק מכיוון ששכבות אדמה רבות מכסות אותם, אך את אהבתי ואת נשמתי לא אראה אף פעם מכיוון שהמהות שלהם איננה ברת-היראות כל עיקר. נשמה לא רואים ולא שומעים, לא מריחים, לא טועמים ולא תופסים. היא לא שייכת לכל זה.

וידידים יקרים, לבריאה כולה – יש נשמה. בתוך כל המציאויות והמצבים – יש סוד, ידידים. יש פלא. יש חיים כמוסים ששובים בקסמם את הכל, וכל העיניים נקרעות וכל הפיות נפערים וכל המילים נעתקות ואיש אינו יודע מה.

הנשמה הזו היא אשר נותנת את כל הטעם, את כל הפשר והמשמעות לחיים. מול זוהרה – הכל צודק וכדאי, וכאשר בורחת היא למעמקיה ומותירה את פני החיים חיצוניים וממוסחרים – הכל כל כך טפל, משעמם ומרגיז, עד שדי לעקוף בתור באיזשהו אחר-צהריים עייף כדי להצית מלחמת עולם שלישית…

 
* * *

 

נשמה!…

איזו מילה יפה, איזה קסם, איזו הבטחה…

וכולנו שואלים: איך?…

איך הופכים את כל המילים הגדולות הללו לחיים של ממש?

איך מנחיתים את כל זה למסלולי היומיום?…

התשובה פשוטה ולא פשוטה. עמוקה מכל עומק ובכל זאת נגישה לכל מחליט אמיץ, יהיה מי שיהיה.

אי אפשר להפסיק לרקוד…

ובכן, הכל מתחיל בשורש. אם דיברנו עד עכשיו על הבריאה הרי דיברנו רק על ענף, על פועל-יוצא. והענף הזה צומח מהיכן שהוא, לענף הזה יש שורש.

התורה הקדושה! דבר ה’! רוח פיו יתברך!

כפי שלמדנו אינספור פעמים, כל אות בתורה הקדושה, כל נקודה, כל תג, כל משיכת קולמוס וכל טיפת דיו – מכוונת לחלק אחר בעולם. והתורה כולה – לכלליות הבריאה כולה! הרי "קודשא בריך הוא איסתכל באורייתא וברא עלמא" (הקב"ה הסתכל בתורה וברא עולם).

אם נאמין בכל לב ונפש בפנימיות ורזי התורה, אם נאמין שמתחת לכל טיפת דיו בתורה שבכתב ובזו שבעל-פה מסתתרים סודות אינסופיים, וגם אם נחיה כולנו עד אינסוף לא נפענח אפילו כעובי קליפת הבצל. אם נאמין שכל אותם סודות התורה אינם סודות יחסיים אלא סודות, בעצם סודות שלעד ולנצח יישארו סודות, שהלא סודות אלוקיים הם – או אז יתמלאו גם כל הענפים בקסם האינסופי המרקיד והממוגג של הרז…

ואכן, רק משה עצמו, מי שהוא ורק הוא נשמת התורה ופנימיותה, יכול להופיע מידי דורות ולבשר לכל באי העולם את סודיותה של תורתו. רק הוא יכול להטעים את כולם לא במשמעויות עמוקות יותר, לא בפירושים עמוקים יותר, לא בסדרים ומערכות ובניינים מורכבים ויפים יותר, אלא בעצם עצמיות התורה! בסוד עצמו! באותו "משהו" שאין לו שום שם הגדרה ותואר…

זוהי בשורתו של רבי שמעון בר יוחאי, זוהי בשורתו של האר"י הקדוש, זוהי בשורתו של הבעל שם טוב, וזוהי בשורתו של הנחל הנובע מקור החכמה (רבי נחמן מברסלב) שאמר: "אני סוד שגם כאשר מגלים אותו – הוא נשאר סוד"…

כולם, נביא וסגנו, זועקים כאחד בקול גדול: "רב לכם סוב את ההר!" – את החיצוניות הבולטת, את כל מה שמושג ומובן ונתפס…"פנו לכם צפונה!  – לצפוּן ולנסתר, לעומק שלא נגמר! לעצם הדבר!

ומדור לדור מתחדדת הזעקה ומתעצם הסוד. הסוד שלא מפסיק לגלות עד כמה אי אפשר לגלות ולא מפסיק להודיע עד כמה שום דבר לא ידוע…ככל שהדורות יורדים יותר והחיצוניות משתלטת יותר ויותר, כן מופיע אותו משה שוב ושוב ושופרו הגדול מפריח לחלל העולם את קול עצם העצמיות! את אותו סוד שיישאר לעולמי עולמים סוד!

 
וכשסודות כאלו נשפכים על פני חוצות – ודאי שאין דבר בעולם שיוכל לעצור את פרצי השמחה…

אתם מבינים, אפוא, מדוע ל"ג בעומר הזה מרקיד כל כך ומדוע דווקא לאחריו חוגגים כל עם ישראל חג מתן תורה לגמרי לגמרי חדשה…

 

 

(מתוך אתר "אזמרה")