מנגינת החיים ואנחת האדמה

 

 

"הקולות שעולים כמו עשן לשמים, נבלעים בחלל, נמוגים במרחב. שאגת ההמון במגרש כדורגל, תפילת החזן, נגינת העוגב…

 

…קריאתה של העיר, המיית האוקיאנוס, קול מים רבים וקולות מלחמה, מתמזגים להמיה אחת: אנחת האדמה. יבבת התינוק שנפלט מהשקט ואנחת הזקן שאל השקט הולך. יללת התן, צפירת הרכבת, הם כולם צליל אחד מתמשך…אנחת האדמה".

 

לחיים יש מקצב, מנגינה שניתן לשמוע.

 

כבני אדם, אנו מחפשים מקצב ברור, כמו שאוזן מוזיקלית תחפש תמיד את המקצב הקבוע, אולם אנו יודעים, שככל שהאוזן עדינה יותר ורגישה יותר, כך היא מפתחת יכולת לשמוע מקצבים בעלי הרמוניה עדינה יותר, מורכבת יותר, גם כשאין מדובר בקצב ברור. מוזיקה קלאסית טובה איננה דווקא כזו הבנויה ממקצב אחיד. ההיפך הוא הנכון: המוזיקה הפשוטה, הפופ הקצבי או הפופ החסידי בעלי המקצב ה’מעגלי’ עד כדי שעמום, נקלטים ביתר קלות, ועל ידי מעגל גדול יותר של מאזינים, שכן המקצב קליט וברור, ‘המכנה המשותף הנמוך’.

 

לחיים יש מנגינה, והיא לא בהכרח קצבית.

 

להקת STOMP המצליחה, מציגה בהופעותיה קטעי תיפוף ‘טבעיים’, כלומר תיפוף בעזרת ‘חומרים שונים’ מהחיים, ובסיטואציות שונות. כך משמיעה לנו את התיפוף בעזרת כדור המדגיש את המקצב המיוחד של משחק הכדורסל. היא עושה זאת גם במקצב המורכב והרעשני של הכנת אוכל במטבח ציבורי, או דרך הקצב ה’חותך’ של דפיקות הקלפים על השולחן של חבורת מהמרים. מקצבים טבעיים אלה תואמו מראש, ‘הוקצנו’ ועברו עיבוד כדי שיתאימו לאוזן שלנו הקולטת את המקצב האחיד, אולם ביסודם המקצבים הם עיבוד לקצב האמיתי של החיים.

 

לחיים יש מנגינה, וגם לגוף האדם יש קצב משלו: הדופק.

 

רבי נחמן עורך הקבלה בין עשרה מיני הדופק השונים לבין עשרה מיני הנגינה בעולם. כחודש לאחר שלמדתי רעיון זה מספרו "ליקוטי מוהר"ן", מצאתי עצמי בידיו האמונות של מרפא אלטרנטיבי, שבכדי לבדוק את מצבי הגופני והנפשי האזין במשך מספר דקות לדופק שבידי, וניסה להסתייע בכך באבחון ה’פנימי’ של בעיותיי.

 

עד כאן על הקצב החיצוני של החיים. אולם האם לעצם החיים, לקיום או לחיות כשלעצמם יש מנגינה?

 

המודטים ההודים טוענים שאם היינו יכולים להאזין לצליל החיים, הרי שהדבר היה נשמע לאוזנינו בערך כך: ‘אוממממממ’. לכן ממליצים המודטים להשתמש בצליל זה כמנטרה במדיטציה, בכדי להשתיק את רעשי העולם, הפנימיים והחיצוניים, ולהתחבר לעצם הקיום, כמטרתה הבסיסית של המדיטציה.

 

אהוד בנאי מתאר את הקול שעולה מהעולם כ’אנחת האדמה‘ (הציטוט המובא בראשית המאמר). לדעתו, אם נתקין על הירח מקלט ומגבר שיוכלו לייצר לנו את הקול האחיד שעולה מכדור הארץ, הרי שנשמע קול אנחה כבדה.

 

שורש דבריו מכוונים לדברי הקבצן החרש (מתוך "סיפורי מעשיות" של רבי נחמן, סיפור המעשה השביעי "משבעה קבצנים") המנמק את יתרון חירשותו בכך שממילא ‘כל הקולות הם מחסרונות…’, והאנחה איננה אלא התחברות לעומק הכאב הנובע משורש העולם, כאב שיכול לצאת החוצה רק באנחה הנמצאת מעבר למילים. כוח האנחה, כמעט המחזיק את המרובה, לכלול בקרבה את כל אותם ניסיונות נואשים לתקשר, להסביר, לשמוח ולהתחנן, דרך אינסוף הוריאציות השונות של הצלילים והקולות.

 

החיים אינם הרמוניים, וכפי שמתאר הרב סולובייצ’יק את העולם כדוגמה של שטיח יפיפה, אולם לצערנו אנו מביטים עליו מצידו השני, שם נראית לעינינו רק פקעת חוטים סבוכה.

 

מנגינת החיים הנה יצירה סימפונית מורכבת כל כך, שאף קומפוזיטור לא מסוגל להבין, ורק ה’חרש’ הוא זה שמסוגל לזהות את ההרמוניה שבה. ודווקא אותה רוח אנחה הפורצת מגרוננו לאחר הקשבה כפויה ל’זיופי’ סימפונית הבריאה – מסוגלת למשוך רוח חדשה, לתקן את הדופק ולחדש את הרמונית החיים: "ועל ידי האנחה הוא מחיה ומבריא את הרוח הדופק, וניצול מהעצבות רוח, וחוזר הרוח הדופק ומנשב כסדר בכל האיברים".

 

האנחה האנושית המתחברת לשורש חסרון העולם ול’אנחה הקוסמית’ הבוקעת מכוח חסרון זה – כוחה לחדש בריאה שלמה יותר, שהרי "הנה יקר גנוחי (גניחות, אנחות) (שקורין ‘קרעכץ’) מאיש ישראלי, כי הוא שלמות החסרונות, כי על ידי בחינת הנשימה שהוא הרוח חיים נברא העולם… וחידוש העולם יהיה גם כן בבחינת הרוח…והוא גם כן חיות האדם…וכל שכן שעל ידי האנחה משלים החסרון", כך אומר לנו רבי נחמן.

 

 

(מתוך אתר "שורש")