למי שייך העולם?

 

 

לכולנו מוכרת הסיסמא הנפוצה "העולם שייך לצעירים".

 

כדרכו של כל דבר שחוזר על עצמו פעמים רבות בכל מיני צורות, גם דבר זה הפך להיות בחברה המערבית כנתון יסודי ובסיסי שאין מערערים עליו. כאשר מחמיאים לגבר/אישה: "את/ה נראה/אית צעיר/ה", הדבר מתקבל כמחמאה, וגורם לחיוך רחב של סיפוק.

 

הבה נבחן אמרה זו לעומקה. האמנם?

 

בתחילה ננסה לבחון את השוני בין הצעיר לזקן.

 

בתחום הגופני, ברור שהצעיר שהוא במלוא כוחו, מסוגל להרבה דברים הכרוכים במאמץ גופני, במלאכה, ספורט וכו’. כמו כן הוא נכון לאתגרים. סקרנותו הטבעית מובילה אותו לרעיונות נועזים. הוא מציב לעצמו מטרות, ומשקיע את כל כוחו בהגשמתם.

 

לעומתו, המבוגר או הזקן חסרים את היכולת הגופנית-פיזית, אך יש להם ניסיון חיים שנרכש לעיתים במחיר יקר ביותר. וערכו לא ניתן להערכה כלל. הם בחנו ועברו הרבה זמנים ומאורעות שהעשירו ובנו את דעתם, והעניקו להם מבט נכון יותר ומציאותי שאינו משוחד על ידי דמיונות ואשליות.

 

מלבד זאת, הם הרי קנו חכמה, כל אחד בתחומו המיוחד לו. וברבות השנים הלך הידע שלהם והתרבה, שהרי היה בידם ללמוד ממקורות שונים וחומר רב מאוד.

 

מעלה נוספת הנזקפת לזכות המבוגרים היא ישוב הדעת. הוי אומר, היכולת להקיף נושא מתוך מבט שכלתני ומתון, ולא תגובה ספונטאנית, שלרוב אינה נכונה והולמת.

 

 

במקורות אנו מוצאים את אחת הפרשיות הקשות בקורות עמנו, המשבר שהוביל לחלוקת העם לשניים, יהודה וישראל, היה תוצאה ישירה של התנהגות והתנהלות "צעירה" שהיתה לרועץ.

 

וכך מוצאים אנו בספר מלכים א’ (פרק יב, פסוקים ג-טז) את הדברים הבאים:

 

"וישלחו ויקראו לו, ויבוא ירובעם, וכל קהל ישראל, וידברו אל רחבעם לאמור, אביך הקשה את עולנו, ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה, ומעולו הכבד אשר נתן עלינו ונעבדך. ויאמר אליהם, לכו עוד שלושה ימים ושוב אלי, וילכו העם. וַיִּוָּעַץ המלך רחבעם, את הזקנים אשר היו עומדים את פני שלמה אביו, בהיותו חי, לאמור: איך אתם נועצים להשיב את העם הזה דבר. וידברו אליו לאמור: אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתם ועניתם ודיברת אליהם דברים טובים והיו לך עבדים כל הימים. ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצוהו וַיִּוָּעַץ את הילדים אשר גדלו איתו אשר העומדים לפניו. ואמר אליהם מה אתם נועצים ונשיב דבר את העם הזה אשר דיברו אלי לאמור, הקל מן העול אשר נתן אביך אלינו. וידברו אליו הילדים אשר גדלו איתו לאמור: כה תאמר לעם הזה אשר דיברו אליך לאמור, אביך הכביד את עולנו ואתה הקל מעלינו…ועתה אבי העמיס עליכם עול כבד ואני אוסיף על עולכם, אבי יסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים (כך אמרו הילדים).

 

"ויבוא ירבעם וכל העם אל רחבעם ביום השלישי כאשר דיבר המלך לאמור…ויען המלך את העם קשה ויעזוב את עצת הזקנים אשר יעצוהו וידבר אליהם כעצת הילדים לאמור, אבי הכביד את עולכם ואני אוסיף על עולכם, אבי יסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים. ולא שמע המלך אל העם כי היתה סיבה מעם ה’ למען הקים את דברו אשר דיבר ה’ ביד אחיה השילוני אל ירבעם בן נבט. וירא כל ישראל כי לא שמע המלך אליהם וישובו העם את המלך דבר לאמור, מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאוהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד, וילך ישראל לאוהליו."

 

האסון הכבד היה בעל השלכה לדורות, שכן הקרע לא התאחה עד חורבן בית המקדש, ולאחריו אבדו עשרת השבטים אשר הוגלו מארצם ונטמעו בין גויי הארצות. (דעה אחרת אומרת כי ירמיהו הנביא השיבם לארץ ישראל, אך הדעה הרווחת היא כפי שכתבנו).

 

לכן אמרו חכמים: "אם יאמרו לך זקנים סתור וילדים בנה, סתור ואל תבנה מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה". (מגילה, דף לא, ע"ב).

 

חכמים לימדו אותנו כי גם מה שנראה על פניו כהריסה – כניעה זמנית לרצון העם, הוא למעשה בניה לטווח הרחוק – רכישת אמון העם וביסוס שלטונו של רחבעם. ואילו בנין הילדים – "אבי יסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים", הוא הרס ולא בניה.

 

כוחות ויכולות אלו של ראיית העתיד וחישוב התוצאות הנובעות מן המעשה מצויים בדרך כלל אצל המבוגרים אשר מסוגלים לראות מעל ההווה ולזהות את העתיד.

 

לכן מדריכה אותנו התורה להדר פני זקן – שקנה חכמה. ומכאן מעלתו הגדולה, שהרי החכמה והבינה מצויות אצלו. ועוד בראותה בו חוליה המעבירה מדור קודם לדור הבא. וללא יחס של כבוד והערכה אין יכולת לקבל ולהפנים את דבריו.

 

אכן ראו חכמים בזקנה לא את הגיל הביולוגי בלבד, אלא זקן – זה קנה, כלומר שבמשך השנים קנה חכמה והעשיר עצמו. והרי החכמה היא העיקר, כנאמר: "דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית".

 

נמצא, אם כן, כי "העולם שייך לצעירים" הוא היבט צר וחלקי, שהרי מעלות הצעירים, כאמור, הם בתחומים הגופניים והפחות חשובים. וללא החכמה וניסיון המבוגרים, לא יוכלו מעלותיהם הנזכרות לבוא לידי ביטוי.

 

(מתוך "עת לחשוב")