צעד קטן לזולת, צעד גדול לעצמך

שאתם יכולים לעשות חסדים במילה אחת!

 

 

אם תשאלו את האמהות של פעם מה הן עשו בזמן החופשה, יהיו להן אלף ואחד סיפורים. מה שברור, ש"קייטנת האמהות" היא תוצר עכשווי של דור האלפיים.

 

כשראיתי את המודעה הראשונה המבשרת על קייטנת האמהות, צחקתי ביני לבין עצמי. אני? לקייטנת אמהות? זה היה נראה לקוח מתוך חלום מגוחך ותו לא.

 

ברבות הזמן התווספו עוד שני ילדים למשפחה הקטנה שלנו, וכך, כמורה ואם לחמישה, תוסיפו את עבודות הבית הבלתי נגמרות ואת הצטברות העייפות – הגיע יום אחד בעלי הביתה כשבידו עלון קטן.

 

"זהו זה", הוא אמר וחיוך על פניו, "את נוסעת לקייטנת אמהות כדי להחליף אווירה וקצת להתאושש. הילדים וכל השאר עלי (וגם קצת על אמא שלי ושלך…)".

 

זה לא היה נתון לויכוח. בעלי טען שאני מוכרחה לצאת לחופשה ובקייטנת האמהות יהיה לי חופש מלא לצד חוויות קטנות, והכל במחיר מסובסד ונוח לתשלום.

 

אם בתחילה צחקתי על העניין, הרי שהוא נעשה רציני בשעה שכבר הזמנו מקום. בעיה היתה רק למצוא חברה ושותפה לנופש הנחמד. אחותי הגדולה החליטה להצטרף אלי, וכך, ביחד, הכנו ים של אוכל למשפחה, כיבסנו את הבגדים של הקטנים ואפילו קנינו עוד כמה ליתר בטחון. ניקינו את הבית בתקווה למצוא אותו בחזרה רק מבולגן ולא ג’ונגל.

 

בערב שלפני הנסיעה אחותי מתקשרת. "אתי, אני מתנצלת, אני לא יכולה לנסוע איתך. הילד הקטן שלי חלה בדלקת ריאות. תביני שאין שום אפשרות להשאיר אותו בבית אפילו עם הבייביסיטר הכי מוצלחת".

 

הבנתי. כמובן שהבנתי. אלא שכעת נותרו בפני שתי אפשרויות: לבטל את הנסיעה או להצטרף לקייטנת האמהות לבד. אמנם יש כאלו שמצטרפות לבדן, אבל חביב יותר לנסוע עם מישהי שאת מכירה.

 

"את חברותית וכבר תסתדרי", שכנעו אותי בני המשפחה. ובאמת, למרות שלא כל התוכניות נשארו כפי שתכננו, ארזתי את המזוודה ונסעתי לבד לקייטנת האמהות. מכיוון שהייתי כמעט היחידה שהגיעה ללא קרוב או מכר, מצאו לי חדר עם אישה נוספת, שגם היא הגיעה בודדה.

 

מטבעי אני טיפוס סוער ונכון להרפתקאות. קיוויתי שחברתי לחדר תשתף איתי פעולה. אבל למרבית התדהמה, מצאתי אישה שקטה לחלוטין, כמעט דוממת, שישבה במיטה והצהירה שהיא באה "לנוח".

 

בגלל שאינני מסוגלת לשים מחסום לפה שלי, ולו לשנייה, התחלתי לדבר. סיפרתי על ילדי, על הגילאים שלהם, על העבודה המתישה שלי ועל ההחלטה "לשלוח אותי" לכאן לנוח. "ומה איתך?" שאלתי אחרי שסיימתי הרצאה של שעה כמעט.

 

הגברת מולי שתקה ואז אמרה כמה משפטים. באותו זמן חשבתי שהיא סנובית או אולי סגורה באופן יוצא דופן. לא חשדתי שהאישה הזאת דיברה עמי שיחה שעד היום היתה רגילה לומר אותה במשך כל השנה.

 

"קוראים לי גילה. יש לי שבעה ילדים בלי עין הרע. והגעתי לבד כי אני רוצה לנוח".

 

"ואת לא מתכוונת להגיע לפעילויות?" שאלתי באכזבה. "יש בריכה והרצאות. חבל שתפסידי".

 

היא באה איתי, או יותר נכון לומר, נגררה איתי ביחד. לא היה לי ספק שהיא קצת ביישנית ועלי לדאוג שתנצל את התמורה המלאה שמעניק הנופש לאורחיו. כמובן, איפה שרק היינו, נקלעתי לתוך מעגלי שיחה של נשים שונות וצרפתי את גילה למעגל בטבעיות. כשדיברו על חינוך ילדים, שאלתי אותה מה היא אומרת על נושא זה וזה, לעיני כולן, והיא היתה מוכרחה לענות. בדרך כלל היא שתקה, אבל כשדיברה הנשים הביטו בה במבט מעריך כי ראו שיש לה מה למכור.

 

הסתובבנו כך לפחות יומיים ביחד, כשהיא יורדת איתי לכל הרצאה או מופע באשר הוא, ורק אחרי יומיים היא התחילה פתאום לדבר.

 

התברר שניחשתי נכון. היה לה מבטא זר, היא הגיעה מחו"ל והוריה נשארו שם, כך שהיא לא זכתה לעזרה ביומיום. מצד בעלה, היתה דממת אלחוט גם כן. בעלה הוא בן יחיד שנולד לעת זקנה, הוריו חוסים במושב זקנים, ולא רק שאין לזוג עזרה מהם, אלא שהם אפילו עוזרים להם בתשלום המגורים במקום ודואגים לבקר אותם לפחות פעם ביומיים. יותר מאוחר היא נפתחה והחלה לספר לי סיפור חיים. לאנשים שמתמצאים במערכת הזו, הסיפור נראה מוכר ודי נדוש.

 

משפחה רגילה נורמאלית. אני לא יכולה להגדיר את האם כסובלת מדיכאון, אלא כאישה שאינה מסתדרת עם כל המטלות ויש לה קושי בתפקוד הרגיל. מבחורה מפונקת שרגילה לחיי רווחה ומוקפת בחברות כחול אשר על הים – הגיעה גילה לישראל לאחר נישואיה. היא לא הצליחה לתקשר עם השכנות – גם בגלל האופי השונה שלה ושל מקום מגוריה, לכן היא החלה להיסגר אט אט. לא היה מדובר במשפחה נזקקת. הוריה שלחו לה מידי חודש תמיכה נאה שסייעה להם לא מעט. כאשר התרחבה משפחתה כבר חשה בקושי אמיתי בתפקוד. גילה הלכה וקמלה.

 

כשהחלו ילדיה ללמוד בגנים, גילו הגננות והמורות אישה מרת נפש, שילדיה אינם מגיעים בזמן למקומות הלימוד ואינם מטופחים מבחינה חיצונית ופנימית. הגננות יצרו קשר עם לשכת הרווחה, וזו מיהרה לשלוח למשפחה עזרה. מאותו רגע הם הפכו ל"משפחה נזקקת". ואין הכוונה לנזקקות כספית, אלא היתה דרושה לגילה הכוונה בקשר לגידול הילדים ולאופן ההסתדרות עם המטלות בתחום הזמן הקצר.

 

גילה סיפרה לי, שהיא הולכת למפגשים קבועים בלשכת הרווחה עם העובדת הסוציאלית שהוצמדה לה. היא גם אמרה שיום אחד יידעו אותה שם על קייטנת האמהות. בלשכה דחקו בה לנסוע לקייטנה, כיון שלדעתם, היה עליה להתאוורר קצת. אחרי התלבטות קצרה היא אכן נרשמה, בסיוע העובדת הסוציאלית. כמו כן דאגו לסדר טיפול לילדים בזמן היעדרותה.

 

"וככה הגעתי לכאן", סיפרה לי גילה. היא סיימה לספר את הסיפור שלה באחת בלילה, ואני שכבתי במיטה והקשבתי לה כמו מתוך חלום.

 

מה אומר לכם, הסיפור עם העובדת הסוציאלית לא היה נראה לי מתאים. אולי גילה קצת חסרה מעוף ואמביציה, אבל מכאן ועד להצמדת עובדת סוציאלית – הדרך ארוכה. לדעתי, לגילה היתה חסרה חברה ומשפחה תומכת בסביבה. זה הכל. יש נתונים שנשים מסוימות אינן יכולות להצליח אם הם חסרים, וגילה כנראה היא אחת מהן. היא זקוקה למשפחה, לחברה קרובה, ליד תומכת שתיתן לה תחושה ביתית.

 

"את מבינה", אמרה לי גילה כאשר היא לא פירשה נכון את השתיקה שלי, "לכל אחת יש עזרה. לאחת – אמא תומכת, לשניה דווקא חמות מסורה או אולי גיסה אכפתית, דודה או אחות. אבל לי אין אף אחד. אף אחד. לפעמים אני צריכה לצאת לרופא ואין לי בייביסיטר אחת בשטח. או אפילו דקה אחת של שקט".

 

שאלתי את גילה היכן היא גרה, והתברר שאנחנו גרות ברחובות מקבילים באותה העיר. "מהיום תהיה לך עזרה" – הודעתי לה חגיגית – "בתי הבכורה. אני אשלח אותה, היא אוהבת לטפל בילדים".

 

גילה ניסתה להתנגד אבל בסוף הסכימה להצעה. היא פשוט לא האמינה שאבצע באמת את מה שאמרתי.

 

חמישה ימים של דיבורים אינסופיים עברו עלינו. חמישה ימים מהנים, שבסופם חזרתי הביתה מלאת כוחות ומרץ מחודשים. כבר ביום שחזרתי קראתי לגילי שלי, בתי הבכורה בת ה-12, וסיפרתי לה על האפשרות שתהיה לה לעשות חסד וגם לזכות ממני בפרסי עידוד קטנים. היא התלהבה מאוד ויצאה לדרך.

 

אחר כך גילה התקשרה וסיפרה לי בהתלהבות על הבת שלי, שנכנסה לבית שלה כאדם בוגר לכל דבר, ודבר ראשון הדיחה כלים, עזרה לסדר את חדר הילדים, העסיקה את הפעוטות בזמן שהיא התפנתה להכין שיעורי בית עם הגדולים יותר. "באמת כל הכבוד לה על העזרה", אמרה לי גילה במבוכה. "אבל את לא חייבת. ממש לא חייבת. תראי, כל העניין הזה לא נעים לי".

 

"גילי שלי היתה מרוצה עד הגג. את לא יכולה לקחת ממנה את החוויה הזאת", טענתי כנגדה".

 

היו לגילי ימים קבועים בשבוע שבהם היא צעדה בשמחה לביתה של גילה. וגילי באמת נהנתה שם מכל שנייה. קודם כל היא קיבלה מחמאות רבות וזה תרם לביטחון העצמי שלה. שנית, היא היתה מרוצה מן המצוות שאספה ומגמילות החסדים שהתגלגלה לפתחה. ובנוסף לכך, הפרסים. גם גילה מצידה דאגה לפנק אותה ולתת לה תשומת לב, שבבית שלי היתה חסרה לה. זאת מכיון שאחותה הקטנה ממנה בשנה, נבונה ממנה בהרבה וגם פעלתנית יותר. בביתה של גילה הרגישה גילי כשווה בין השווים, בלי הצל של אחותה שאיים עליה.

 

כמובן, את הדבר האחרון הייתי מציינת שוב ושוב באוזני גילה, וטורחת להסביר לה עד כמה הילדה פורחת אצלה. אפילו המורה בכיתה דיווחה לי על שינוי שהתרחש אצל הילדה, הן בלימודים והן בחברה.

 

בשלב מסוים, הפכנו גילה ואני לחברות טובות. נכון, היו לי המון חברות, שכנות, אחיות וגיסות, אבל גילה היתה חברה מסוג אחר. היא הפכה להיות ידידה קרובה שלי. החברות בינינו התהדקה והגיעה לכדי ביקורים הדדיים וגם לאירוח בשבתות. אני לא יודעת איך זה בדיוק קרה. אבל הם הגיעו להתארח אצלנו פעם אחת, ואחר כך אנחנו הלכנו אליהם, ושוב הם התארחו אצלנו, וכן הלאה. גם בסוכות מצאנו את עצמנו בביקורים, הנושאים אופי משפחתי כמעט. בחנוכה היה ברור לשני הצדדים שגילה תגיע עם משפחתה אלינו לערב לביבות, ובפורים חגגנו ביחד את סעודת הפורים. בקיצור, אימצנו משפחה חדשה.

 

הזמן עבר מהר מידי. הם נכנסו למשפחה שלנו ופשוט הפכו לחלק ממנה. ילדינו גדלו ביחד, מעבירים שמחות משפחתיות, עוזרים זה לזה, מעבירים מחברות וספרים, שיעורי בית ועבודות.

 

ערב אחד אני מקבל שיחת טלפון מאישה שהזדהתה בשם רינה: "את לא מכירה אותי, אני עובדת עירייה. אני עובדת סוציאלית", אמרה לי ההיא בטלפון.

 

"במה אפשר לעזור לך?" שאלתי אותה בשיא הנימוס.

 

"עד היום הייתי העובדת הסוציאלית של משפחת ב. עבדתי עם גילה", רינה שתקה כדי לתת לי זמן לעכל את הדברים.

 

"כן, ובמה העניין?" המשכתי לשאול.

 

הקול של רינה היה נרגש: "את לא מתארת לעצמך, אבל למעשה חוללת נס. פשוט נס!"

 

השתיקה היתה סימן השאלה הגדול ביותר.

 

"הצלחת במה שכולם נכשלו", המשיכה רינה בהתלהבות. "במשך שנים אנחנו שולחים לה עזרה, מנסים לעודד, מדריכים איך לתפקד. ואת – בתקופה קצרה – אימצת את המשפחה והפכת את כל ההדרכה ליישום אחד גדול. כאן בלשכה, העובדים יוצאים מגדרם ממה שעשית. אנחנו עוקבים אחריכם הרבה זמן. אינני יודעת אם גילה אמרה לך, אבל בעיקרון היא כבר אינה זקוקה לעזרה שלנו. את פשוט הצלחת לבנות את הבית שלה".

 

אחר כך היא המשיכה לומר דברים רבים. אני לא זוכרת את כולם. אבל את העיקר אמרתי וכתבתי. כמובן, לא עשיתי את מה שעשיתי כי חשבתי שאני בכך עושה חסד. פשוט התיידדתי עם האישה באמת ובתמים. ראיתי שהיא צמאה למשפחה, ועד היום אינני חושבת שעשיתי מעשה מיוחד במינו.

 

באותה תקופה שבה טלפנה אלינו רינה, הייתי בצרות צרורות מבחינה כספית. ההכנסות, וכמה שהיו, לא הספיקו. שבוע לאחר מכן התקשרה רינה אלי והודיעה, שהיא מטפלת שנים רבות במשפחה נוספת, שהאם שם בודדה מסיבות שונות ואינה מצליחה לתפקד. היא שאלה אותי אם אוכל להתחבר אליה ולנסות לעזור לה. מאוחר יותר היא החלה להפנות אלי משפחות שונות, עד שבשלב מסוים הציעה לי לעבוד בצורה מסודרת כעובדת עירייה.

 

כשגילה שמעה על העבודה שקיבלתי היא הודיעה שזה הדבר המתאים לי בדיוק נמרץ. הרבה יותר מן ההוראה. התחלתי לעבוד בלשכה. המעסיקים היו מרוצים, לעיתים גם הוזמנתי באופן פרטי לטפל במשפחות מסוימות. מתברר ששמחת החיים שלי היתה מדבקת ומועברת הלאה. כמובן, לא רק ששאבתי סיפוק מהעבודה אלא גם קיבלתי תמורה כספית שברוך ה’ שיפרה את המצב הכלכלי בבית.

 

את הסיפור שלי החלטתי לפרסם מכמה סיבות. קודם כל יש לי בקשה מפורשת לכל השכנות, הידידות והמכרות, שרואות אישה עם קשיים מסוימים, עולה חדשה, בודדה או בלי קשרים עם משפחה, אנא צרו איתה קשר. מילה אחת שלכם – יהלום בשבילה.

 

אתם לא רק נותנים לזולת, אלא נותנים יותר לעצמכם. היום, במבט לאחור, מי שהרוויחה מכל העניין היתה בעיקר אני. לכל אחד תהיה הזכות שלו, מי בעולם הזה ומי בעולם הבא. רק תהיו ערניים, תעקבו ותגלו שאתם יכולים לעשות חסדים במילה אחת, בהזמנה ואפילו בהנהון ראש מבין.

 

 

(מתוך "שעה טובה")