פגישה במטוס

חשבתי שהבן אדם התחרפן. מה עשיתי?

 

 

נסתרות דרכי ה’…שום דבר איננו מקרי…לאדם רציונלי קשה לקבל שהארועים אינם מקריים, עד שמזדמן לו סיפור מעשה שמבטל במחי יד את כל השגותיו עד כה. אדם שיכלי – הגיוני, כאשר מתרחשים אצלו אירועים יוצאי דופן, חייב לבדוק מחדש את עמדותיו ביחס ליכולת החושים לתרץ את הניגלה.

 

* * *

 

ב – 5 ליוני 2001 טסתי עם רעייתי לאתונה. למה אתונה? זה סיפור אחר.

 

ניתבקשנו להגיע לשדה התעופה בחמש בבוקר. בשקית נפרדת הכנתי לעצמי טלית, תפילין וסידור כי רציתי להתפלל שחרית בשדה התעופה ולכן לא הכנסתי את השקית למזוודה.

 

בעצם, לא כל כך הגיוני, הרי יכולתי להוציא את השקית מהמזוודה, לפני מסירת הזיווד. בירידה מהמונית בשדה התעופה חשך ליבי: השקית לא היתה בידי! שכחתי אותה בבית! עצוב וחפוי עליתי למטוס, ובנוסף לחרדת הטיסה התווספה עכשיו חרדת העבירה וחרדת הרשלנות שבגללה לא אוכל לקיים מצווה בסיסית – להתפלל.

 

שקעתי בספר תפילות קטן שהתגלה בתיקי. בהיסח הדעת, כאשר סובבתי את הראש, ראיתי בחור חרדי יושב באמצע המטוס וקורא במשהו. אדם צעיר בעל שיער שחור בוהק ופניו נמרצות. בהינף אחד אזרתי אומץ, קמתי, ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי והסברתי לו ששכחתי בבית טלית ותפילין ואני מבקש את שלו, כדי להתפלל שחרית.

 

הבחור כאילו נעור לפתע, קם וללא אומר הוציא מתוך חפציו את טליתו והתפילין והגיש לי. כשראה שאני מתלבט איפה להתפלל – הוא הציע שאגש למחלקת העסקים – "כי שם פחות צפוף".

 

קיבלתי את עצתו, ניגשתי לשם והסברתי ארוכות לדיילת שאינני הולך להתנחל שם אלא רק להתפלל. התפילה עברה ברטט רב, מאז שהיהדות "קפצה עלי" זו הפעם הראשונה שאני מתפלל במטוס. לבסוף החזרתי את כל הציוד ל – י. ד. (זה שמו), הבעתי את תודתי והתכוונתי לחזור למקומי.

 

תוך שאני אומר יפה "שלום" אני שומע קול סמיך ונרגש אומר: "אתה לא יודע מה עשית!" ושוב…"אתה לא יודע מה עשית!" – נחרדתי מאוד לראות מה הדבר הנורא שעשיתי ואז אני רואה את י.ד. מזדקף בכיסאו, מניף את שתי ידיו לצדדים בדרמטיות. האמת, מאד נבהלתי מהמילים האלה ברגע הראשון, אבל הוא המשיך: "כמה שהקושי לקיים מצוה גדול יותר – כך שכרו של האדם גדול יותר, כי הקב"ה מערים לפעמים קשיים גדולים בפני האדם, כמובן בדיעבד "אם כבר" ואז הוא בוחן דבקות ואמונה וכח רצון ונחישות", ולסיכום הוסיף: "לפום צערא אגרא"…

 

חשבתי שהבן אדם התחרפן. מה עשיתי? הרי בגלל שיכחה התפללתי תפילה חטופה במטוס, עם תפילין של אדם זר ועם הרגשה של אשמה.

 

התיישבנו ו – י.ד. המשיך לדבר. היתה זו הזדמנות עבורי לברוח מהמחשבות על הטיסה ומתי היא תסתיים – כי אני שונא לטוס!

 

י. סיפר שהוא תושב לונדון, ימיו עוברים בנסיעות, לרגל עסקיו, הוא ממשפחה דתית אך לפני שנים התחזק מאוד. עכשיו דיבר על הגאולה הקרבה לבוא ושצריך הרבה סבלנות ויראת שמים ומעשים טובים. הוא הירבה לצטט דברי חכמים ואמר שרוב האנשים "עיוורים" מלראות כמה שחייהם חסרי תוחלת ללא האמונה והמצוות.

 

לפתע אמר: "כתושב לונדון אני תמיד נוסע בטיסות ישירות. זמני דוחק, אין לי זמן לחניות ביניים. זו הפעם הראשונה שאני טס ככה הביתה. ובתל אביב, תוך כדי הזמנת הכרטיס ללונדון, עם חניה באתונה, שאלתי את עצמי למה אני עושה את זה? למה קניתי כרטיס שיחייב אותי לשהות כמה שעות טובות באתונה, כאשר אשתי מחכה לי? כעת אתה הסברת לי מדוע! מישהו כיון אותי מלמעלה שאזמין טיסה דרך אתונה כדי שאתה תזכה אותי בעשיית מצוה…"

 

נרעש מהדברים שאלתי את עצמי – האם זה בגדר מצוה להשאיל טלית ותפילין ליהודי אחר, כדי שיתפלל?…

 

בינתיים התקרבנו לאתונה. וביודעי שהוא איש העולם, שאלתי אותו אם הוא יודע כתובות וטלפונים של בתי כנסת ומסעדות באתונה? "אין בעיות" אמר, שלף מזוודה קטנה ומשם שלח פקס לאשתו בלונדון. "היא מתמצאת מאוד בדברים האלה". כשהגענו למלון באתונה חיכה לנו פקס מלונדון, עם פירוט כתובות וטלפונים באתונה, כולל של הקהילה היהודית ובתי מלון שמגישים בהם ארוחות כשרות.

 

כאשר ירדנו מהמטוס, בהיותנו צפופים באוטובוס, מתכוננים לפרידה וכל אחד לדרכו, י. ניגש אלי לפתע, לקח את ידי ואמר: "תן לי ברכה". כאשר גימגמתי ‘מה?!…לא הבנתי’…הוא הסביר, "אנחנו נשואים כמה שנים ואיננו יכולים להביא ילדים, אז תן לי ברכה". כאן חשבתי ש – י. השתגע ולפחות – הגזים מאוד! "לך לרב" אמרתי לו, "מה אתה רוצה ממני? אני לא ראוי לדברים כאלה!"

 

אבל י. התעקש מאוד, "אתה צדיק, ועוד מעט ניפרד, עשית מעשה גדול אז בוא ותברך אותי ואולי אזכה לילדים!". מה יכולתי לעשות? יהודי שעזר לי להתפלל והרגיע אותי משך הטיסה מבקש ממני שאניח את ידי על ראשו ואמלמל משהו שישמע כמו ברכה – אם זה רצונו של ריבונו של עולם ושל י. – מי אני שאסרב?

 

היתה זאת הסיטואציה הסוראליסטית ביותר שהתרחשה בין שני יהודים, בעיר זרה, באוטובוס של גויים – אני שם את ידי על ראשו וממלמל משהו כמו ששמעתי בהזדמנויות מהרב – וכל הגויים מסתובבים, שומעים ורואים בפליאה, חיבור משונה בין שני טיפוסים. לאחר גמר "הברכה" הבטחנו לעצמנו שנשוב וניפגש – החלפנו כתובות ומספרי טלפון ואז התברר שהוא גר בגולדרס גרין, שכונה יהודית בלונדון, שני רחובות מדירתה של אחותי!

 

נפרדנו ולאחר כמה שבועות צילצלתי אליו לדרוש בשלומו. התברר שכבר דיבר עם אחותי והבטיח לעזור לה בענין מסויים.

 

בתחילת חודש אדר, שמונה חודשים מאז נפגשנו, צילצלתי אליו, מסקרנות, אני מודה! עברו שמונה חודשים מאז הפגישה במטוס, ובעצם, סתם ככה, לא היתה סיבה מיוחדת לצילצול.

 

פעמיים לא היתה תשובה. בפעם השלישית השארתי הודעה. י. צלצל וישר התחיל לדבר בקולו הסמיך והמתכתי, כאילו לא הפסקנו את השיחה ההיא! הוא גילה לי היכן יש סימוכין בכתובים על בן-לאדן, על מגדלי התאומים, על 11 בספטמבר, על עוד אירועים שכאילו סתם התרחשו, עוד אמר, "שבמשך חודש אדר משהו מאוד רציני יתרחש עם ערבים או עם ארץ ערבית, תזכור".

 

בסוף השיחה שאלתי אותו, קצת בהתרגשות, מה בקשר לברכה שביקשת? האמת לא ציפיתי שיענה, זה נושא כל כך אישי, רגיש, תוך תוכו של סוד ההויה.  אבל י. ענה בלא היסוס: "זה בסדר, זה בסדר", עכשיו ליבי פעם יותר חזק ושאלתי: "מה יש לכם בן או בת?"

 

 "לא, לא, יעקב, זה בסדר, אנחנו בחודש השמיני!".

 

בסוף השיחה, סיכמנו, שבעזרת ה’, בלא נדר, ניפגש, אולי הקיץ בלונדון, אנחנו הרי ידידים ותיקים…

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)