המפגש במעבר הצר

 

 

את יצחק פגשתי לפני תפילת מנחה ברחוב. "אני מזמין אותך אל ביתי הערב", אמר, "יש לנו סדנה ביחסי אנוש. כדאי לך. תבוא! הסדנה מתקיימת בשעה שמונה ושלושים, להתראות!"

 

מה לי ולסדנה? הרהרתי לי כשהמשכתי בדרכי. "סדנה" – איזו מילה מוזרה. מה זה קשור בכלל ליחסי אנוש? התחלתי לגבש את החלטתי לא להיענות להזמנה אל משהו בלתי נודע כזה. אולם דווקא המוזרות שבעניין גירתה את סקרנותי.

 

וכך מצאתי את עצמי ברבע לתשע מובל על ידי יצחק מדלת הכניסה בביתו אל חדר האורחים בו ישבו כבר אנשים שחיכו למנחה הסדנה. סקרתי את היושבים, ולפיהם שיערתי כי המנחה יהיה איזה דוקטור לפסיכולוגיה מהאוניברסיטה, או מישהו דומה. להפתעתי הגיע למקום רב ידוע. סקרנותי רק גדלה. לאחר המתנה קצרה בה הופיעו אחרוני המשתתפים, החל המנחה בדבריו:

 

"כדרכנו", אמר בניחותא כשהוא ממשיך לשבת, "לא נתפלסף, אלא נתחיל מן החיים עצמם:

 

אתה הולך ברחוב, ליתר דיוק, על המדרכה, בדרכך ליעד כלשהו. אינך מהלך על הכביש, כי אינך מכונית", הוסיף לצחוקם הקליל של הנוכחים. "על הכביש בצד המדרכה יש בחורף שלוליות, ובשאר ימות השנה מלוכלך שם במיוחד בגלל כתמי שמן הנוטפים ממנועי מכוניות משומשות החונות על הכביש ליד המדרכה. והנה אתה מתקרב למקום בו המדרכה צרה. לאותו מקום צר הולך וקרב הולך רגל כמוך הבא מן הכיוון ההפוך, ממול. אינכם יכולים לעבור יחד במקום הצר, מה תעשה?"

 

התשובות החלו לזרום מיד:

 

– "מי שקרוב יותר למקום הצר – לו זכות הקדימה. אני עורך דין, כך זה!"

 

– "אני הייתי מחיש את צעדי ועובר ראשון, וכך מונע התנגשות חזיתית".

 

– "אני הייתי יורד לכביש העוקף את המקום הצר בלי לגרום שום בעיות. בגלל שתי פסיעות לא כדאי לריב".

 

התשובות השונות זכו להנהוני הסכמה גם מצד אחרים מבין הנוכחים. משתמו התשובות הוסיף המנחה כבדרך אגב: "רציתי להסביר כי המעבר על המדרכה היה צר משום שמשאית ענק, כזו שמובילה רהיטים, חנתה בגלגליה הימניים על המדרכה, כך שנוצר מעבר צר וארוך מאוד לאורך כל המשאית, בינה לבין הגדר. עקיפת המשאית כרוכה בסיכון ממשי של צעידה באמצע הכביש".

 

– "אני חושב שמי שיחיש את צעדיו יתנגד בוודאות עם הבא מולו באמצע המעבר הצר שהותירה המשאית. אין מנוס במקרה זה מאשר לנקוט בפתרון החוקי והצודק, שמי שקרוב יותר אל המעבר, זכות הקדימה היא שלו. אין פתרון אחר!"

 

"ומי יקבע מי קרוב יותר?" שאל המנחה.

 

– "ברור שלא יזמינו מודד מוסמך לצורך זה. האנשים במקום יקבעו זאת באופן בלתי אמצעי".

 

– "נדמה לי שלא אטעה אם אומר שכל אדם יקבע תמיד שהוא עצמו קרוב יותר. זה טבעי. הרי התחלת המעבר הצר, כאן לידו, תמיד תיראה לו קרובה יותר וסמוכה אליו, מאשר המרחק שם, בקצה השני, בין סוף המעבר הצר לבין האיש הבא מולו. הוא גם יהיה בטוח שהקביעה שלו היא אובייקטיבית לחלוטין. כך יחשוב גם האיש הבא מולו. ההתנגשות ביניהם היא בלתי נמנעת!"

 

– "כבוד המנחה, עד עכשיו לא הבעתי את דעתי. אני עוקב מן הצד ורואה איך אתה מתמרן אותנו למעבר צר בו נתנגש ישירות עם מה שאנו חושבים כצודק ומוסרי. אולי תגלה לנו מה אתה חושב. מהו הצדק? מה אתה מציע?"

 

נשמעו קולות אחדים של: כן! כן! באמת!

 

המנחה הבליע חיוך קצר, וכאשר השתחרר שקט אמר:

 

"שמתם לב בודאי, כמוני, לכך שאף אחד לא הביע נכונות לעמוד ולהמתין עד שהאיש הבא ממול יעבור. זה נשמע כנוע, נחות, מושפל, מנוצל, נתון למרמס. בהעדר הצעה כזאת, לא יכולתי לייעץ לבעל ההצעה שילווה את הוויתור שלו בתנועת יד אדיבה ונדיבה המציעה לשני לעבור לפניו בכבוד. למציעים שונים נראה יותר מכובד וצודק לעמוד בעוז ובגאון, בפיקחות ובזריזות, על משמר הזכויות המגיעות לו, לפי דעתו.

 

הנושא שלנו, המפגש במעבר הצר, אינו נושא שולי וקטנוני, כפי שהוא עלול להיראות במבט שטחי. כל החיים מלאים גשרים צרים!

 

כבר בשחר האנושות, הוויכוח על הצדק בין קין והבל הסתיים ברצח. מומחים מקצועיים מסווגים את תאונות הדרכים הקטלניות לפי סעיפים של תקלה ברכב, חוסר ידע בנהיגה, כבישים לקויים, תמרורים חסרים וכדומה. חבל שלא בודקים כמה נהרגים בגלל ליקויים מוסריים של המעורבים בתאונה: גישה לקויה אל הזולת, השקפה מעוותת על מושג הצדק, וגישה כוחנית של לקיחה בזרוע את מה שלדעתם מגיע להם.

 

מה שקורה במפגש זעיר בן שניות אחדות בקטע הצר של המדרכה, הוא מה שקורה בתאונת דרכים עם הרוגים ופצועים. בשניהם נקבעת התנהגותו של האדם על פי השקפתו מהו צדק וכיצד יש להוציאו לפועל.

 

ביהדות, צדק ומשפט הם בני זוג הפוכים המשלימים זה את זה, כמו חסד ואמת. צדק הוא מלשון צדקה. את החובה של התורה על החנווני לשקול ללקוח על ידי "אבן שלמה וצדק", פרשו חז"ל: "אמרה תורה: הוסף מעט משלך ותן לו" (צדק – פתח מתחת לאות צ’ וצירה מתחת לאות ד’), כלומר, הוסף מעט בנדיבות ליבך על מה שמראה המחוג המדויק, או הצג הדיגיטאלי, של המאזניים האלקטרוניות שלך. ציווי זה של התורה מקיף הרבה הליכות חיים. שום אדם אינו יכול להלך ברחוב כשהוא מלווה במודד מוסמך, עורך דין, ושני שוטרים. צדק של התורה משמעו: היה נדיב ותן משלך, גם ממה שבטוח במאה אחוזים שהוא שלך.

 

להמתין רגע, ולפנות את הדרך שאתה סבור שהיא שלך, דורש להתכופף מעט. מי שרואה את ההתכופפות לא כנדיבות-לב של מתן כבוד לזולת, אלא כמסכנות של מושפל ונכנע, והוא עצמו אינו מסוגל להתכופף כדי לתת לזולת, הרי הוא סובל מהתקשות חמורה של חוליות השדרה שלו, וזוהי נכות (נפשית) חמורה!

 

השקפת החיים שהתורה מדריכה אותנו אליה, היא תורת החיים של צדק ושל מוסר. מי שהולך בדרך זו בכל הליכות חייו, בקטנות כמו בגדולות, אינו מפסיד. הוא חי כאציל, כנדיב, כנותן כבוד. ההתנגשות היחידה שעלולה לקרות לו, שאין לי פתרון עבורה, היא כאשר יפגש במעבר הצר עם אציל כמוהו אשר יעמוד על זכותו לתת לו לעבור לפניו…

 

המשתתפים הצטופפו סביב המנחה להודות לו, ויצחק לחש לי באוזני: "אתה רואה מה קורה כאשר ל"שיחת מוסר" קוראים "סדנה ליחסי אנוש"…

 

 

(מתוך "בעין יהודית")