אליך, אחותי השבה

 

 

…אמרת לי, תיארת לי באותן מילים שלך, חזקות וברורות, שנשמע בהן כאב רב, אותן תחושות שלך בדבר התפילה.

 

…אמרת כי אינך מצליחה להתקשר ולהרגיש קשר אל המילה הכתובה, כביכול, היא לא ממך ולא שלך, כי אחרים כתבו אותה. סיפרת שניסית שוב ושוב לשלב את הלב עם הכתוב ולא הצלחת. "בכל יום אותן מילים! אותו הדבר! שלוש פעמים ביום כמעט אותה תפילה שגרתית, רגילה…איך אני יכולה לחשוב על מילים, להגות אותן מתוך כוונה, כשאינן באות מתוכי? לא יכול להיות שאת מרגישה שזה שלך ומשלך?"

 

כך טענת בפני ולפי הכאב שחשתי בו, הכאב שמסתתר מאחורי מילותיך, הרגשתי רצון כן ואמיתי, שאסתור את דברייך, שאוכיח לך שאפשר ועוד איך אפשר. לא יכולתי להתעכב זמן רב באותו מעמד, כי מיהרתי מאוד והפטרתי במילים חפוזות וחטופות, כי אתקשר אלייך ונשוחח עוד בעניין זה.

 

כשעמדתי לעשות זאת וידי מושטת אל המכשיר, נוכחתי כי באמצעות הכתיבה אצליח להבהיר לך כמה מידיעותיי וכן מחשבותיי הפרטיות וזאת בצורה טובה מאשר בשיחה בטלפון, או אפילו פנים אל פנים, ולכן אני כותבת לך ובהזדמנות הראשונה, אעביר לידך מכתבי זה.

 

וכי מה חשבת? שאנחנו, שנולדנו "לתוך כל זה", כמו שאמרת לי, מצליחים תמיד לחוש את המילים? מעטים הם העומדים בדרגה גבוהה עד ששוכחים את כל הסובב אותם, כביכול, ומתעלים מעל הגוף ומרחפים בעולמות עליונים מתקשרים באמצעות מילות התפילה, ישירות אל בוראם בלא מחשבות זרות! צדיקים זוכים לכך כנראה, באופן קבוע והרבה חווים זאת פעמים רבות ויש גם את ה"מתוך שלא לשמה בא לשמה", וגם אני הקטנה, הפשוטה, זוכה לא פעם, אם מעט ואם הרבה, להרגיש קרובה אל המילים, שכביכול הושמו בפי מתוך ליבי ממש שלי – למרות שאחרים כתבו אותן!

 

ואם יש פעמים בהן איני מצליחה להתרכז תמיד במילים מתוך כוונה אמיתית וללא מחשבות זרות, באופן תמידי וקבוע, וכי מי אני? אדם פשוט וקטן אשר לא הגיע למדרגות גבוהות, אבל פעמים לא מעטות כן הצלחתי לשקוע במילים ובמשמעותן ובהחלט להרגיש שהן שלי!

 

כן! למרות שכמו שאמרת לי במרירות ש"מישהו אחר כתב אותן"…ובפעמים שאני אכן מצליחה לשכוח מכל מה שמטריד אותי כללית בענייני היומיום, בחיי הפרטיים ובדאגות הכלליות – פיגועים, תאונות וכל מיני מרעין בישין ה’ ישמרנו, לשכוח הכל ולצלול ולהתפלל מתוך לב מכוון אל המילים ואל הקב"ה בלבד, כמה מודה אני אז על החסד שנעשה עמי, שהתקשרתי לחלוטין, ללא מחשבה זרה וכיוונתי במילים! לפעמים דווקא בעיניים עצומות אני מצליחה בזאת ולעיתים בעיון בכל מילה ומילה כשאצבעי נתונה מתחתיה, בכל קטע וקטע לפי מה שאני חשה באותו רגע, מה יביא לי את שיא היכולת "בלהתכוון"…

 

לפחות בחלקים אחדים מן התפילה אני מצליחה לשכוח את כל הסובב והמפריע, בכל התפילה לא הגעתי לכך כמובן ולפעמים איני מצליחה בכלל. בעיקר בימים לחוצים, שצריך לצאת מהבית באופן דחוף, או ערבי חגים וכו’, שאז אני משתדלת אבל לא תמיד מצליחה אפילו בברכה אחת.

 

נו, אז מה? אני יודעת שאם לא הצלחתי היום, למרות שהשתדלתי בכל ליבי ובכל זאת המחשבות הזרות העסיקו אותי ולא הסתלקו ממני, הרי שתהיה לי, ואני מאמינה בכך, הזדמנות נוספת – בתפילה הבאה. ואם, חלילה, לא אצליח בתפילה ההיא, הרי פתוחות בפני הזדמנויות נוספות, אם לא אצליח בזו, הרי שאשתדל יותר באחרת.

 

כמה את טועה, אחותי! נראה לי שדווקא את מה שכינית בשם "תפילה שגרתית" ו"שאחרים כתבו אותה", דווקא עובדה זו מאפשרת את הכוונה. שלא לדבר על זה שניתנו לנו הזדמנויות, גם "בשגרתית הזאת" לבקש בקשות פרטיות, ואיני מפרטת לך כי למדת זאת (למשל, אחרי ברכת "רפאנו" וכו’).

 

דווקא משום שאני מכירה היטב את המילים ואפילו יודעת בעל פה את כולן, דווקא משום שהן נאמרות בפי כבר שנים רבות, לא למרות זאת, אלא בגלל זאת, אני מרגישה שהן קרובות לליבי, נעשו שלי וחלק ממני, השגרה והרגילות הן הן שמאפשרות לי יותר ויותר להתכוון!

 

ולא עוד, אלא שמחברי סידור התפילה וכותבי התפילות לא השאירו טפח אחד מחיי האדם שלא נזכר בתפילה ואין עניין כלשהו בחיינו שלא הוזכר בה. אני חשה שייכת! מחוברת!

 

אני בטוחה שאם הוא ה"כל יכול", שברא את העולם, נתן לנו את ההזדמנות והאפשרות להתפלל, אז בודאי שגם בתפילה בפה בלבד, במילים שלא כל כך הצליחו לחבר אליהן כוונה (אבל השתדלו!) גם אז תשפיע שהשפע ירד אלינו! שהברכה תוזרם בעקבות המילים שעלו מפינו.

 

כן, השגרה. בכל יום ויום אני מתרגשת מחדש. בכל פגישה עם התפילה שלי מחדש. הפגישה המחודשת עם המילים המוכרות לי, ידידות קרובות וחשובות שלי. וזה קורה בכל יום כשאני נפגשת עם התפילות הנפלאות שלנו, חווה מחדש את חווית הבקשה של "ולירושלים עירך", מחזקת את הקשר שלי לדורות עברו שחיברו את התפילות "שלי".

 

להבדיל, אולי כמו ארכיאולוג שחושף רובד עתיק ומוצא חרסים עתיקים למיניהם ושמח על שהתקרב "לעכשיו" של העבר, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אני כמוצאת שלל רב בכל מילה, מקושרת יותר ויותר אל הדורות שעברו, לאורכן של אלפי שנים, עד אברהם אבינו ולמעלה מזה. אני מחוברת בחיבור שלא ינתק לעולם אל שורשים איתנים. אני לא תלושה! אלא מ–ח–ו–ב–ר-ת! אל מילים נפלאות הנמצאות באוצר התפילות של עם ישראל, העם שלי, ששפתותיו של כל אחד ואחד בו, הגו את התפילות – הכתובות בסידור ואת אלו שאינן כתובות, התפילות היוצאות מליבו של כל אחד ואחד מעם ישראל, ואני עימהם, אני, הקטנה שבקטנים, יש לי הזכות לומר אותן! גם לי מותר.

 

לדעת שהמילים הללו אינן הולכות לאיבוד, כי כך מובטח לנו וגם אם בקשתנו הספציפית שביקשנו לא תתקבל, חלילה, ולא נחוש שנענינו, הרי היא תשפיע על מישהו אחר, מישהו שנמצא אפילו במקום אחר משביקשנו.

 

התפילות אינן הולכות לאיבוד! הן משפיעות ונוגעות ונותנות ובעיקר לזה שאומר אותן.

 

שמחתי לשמוע גם על התפילות האישיות שלך, ערכה של התפילה האישית הוא רב מאוד. תפילות אלה מלאות עוצמה. זאת השתפכות הנפש אל הבורא בעוצמה רבה. תפילות שבהן המילים יוצאות הישר מן הלב.

 

התפילה האישית חשובה ויקרה, אך דעי אחותי שגם התפילה שלך, שלא את חיברת ולא את בחרת בה את המילים, היא יקרה ועצומה.

 

נסי למשל "להתחבר" בקטע המזכיר את "יציאת מצרים" וזאת על רקע טרדות ועבודות היום? מתוך ניקיון רב, כיבוס, בישול ועוד. נסי להעלות בדמיונך באיזה מצב היינו כולנו, אילולא "יציאת מצרים" – זו שאת מודה עליה "במילים לא שלך"…תפילה "שבשגרה" כבר למעלה מ-3300 שנה! והיא גורמת לנו לחוש כאילו היום יצאנו ממצרים!

 

נסי לגשת לתפילה מתוך מחשבה לפחות כמו בפעמים הראשונות עד שתרגישי שהיא "שלך", מתוך מחשבה להיכנס לתוך המילים ולהכניס את המילים לתוכך, לא לגשת מתוך "תחושת זרות" שלך, אלא לחפש ולמצוא את מה שעומד מאחורי המילים שלא שלך כדי שתהפוכנה לשלך אט אט, ואז תגיעי אליהן והן תגענה אליך.

 

לסיום, דעי לך, אחותי, כי לכולנו, גם אלה שכבר שופכים ליבם מתוך הסידור מאז ידעו לדבר ולקרוא, ישנן עליות וירידות, נפילות וקימות וחוזר חלילה, אל תחשבי שכולנו, שנולדנו לתוך זה (כמו שאמרת) הצלחנו להגיע, גם אנחנו בדרך להשגת המטרה בלבד! רבים מאיתנו, רובנו בודאי, מנסים מחדש בכל יום ומתפללים שנצליח להתפלל!

 

שלך,

 

אחת שמשתדלת.

 

  

(מתוך "עת לחשוב")