מילה אחת והרבה נפלאות – תודה!

 

 

 

הנושא החשוב ביותר בהתבודדות, ואשר בו תלוי כל החיבור עם הבורא והאור של ההתבודדות, הוא נושא ההודאה, לכן זהו הדבר שיש עליו הכי הרבה מניעות. לכל אחד הרבה יותר קל להתחבר עם התחנונים, הבכייה לה’ וכדומה, זה פשוט מובן לו וקל לו לגשת ישר ולעניין ולבכות על חסרונותיו, שהרי זו הנטייה הטבעית שלו – לרצות למלאות את חסרונותיו.

 

אבל מה שהאדם לא יודע הוא, שההודאה ממשיכה לו שפע רב יותר מכל הבקשות, ולכן הוא חייב להרגיל את עצמו להתחיל כל ההתבודדות בהודיה, וכדאי מאוד שיחנך את עצמו להודות תמיד על אותם הדברים הקבועים שהם גדולים בחייו, כמו על הוריו הטובים, אשתו, על שזכה להתקרב לה’ ולצדיקיו וכיוצא בזה, וכן יודה על דברים פרטיים שזכה להם ביום האחרון.

 

 

אף על פי שהיצר הרע מסית את האדם לקצר בהודאה, ולהתחיל מיד להתפלל על צרותיו ולבקש בקשות, ולמרות שבאמת יש לו בעיות קשות והוא משתוקק מאוד לפתוח את ליבו ולצעוק לה’, ידע נאמנה שדווקא על ידי ההודיה – ורק על ידי ההודיה – הוא יצא מהצרות שיש לו, כי כל הצרות הללו באו עליו לכתחילה מחסרון ההודיה!

 

רבי נתן מבאר עניין זה (בספר ליקוטי הלכות, הלכות פריקה וטעינה ד) ואומר, שכל הצרות הן אך ורק מחמת שאין מאמינים שהכל לטובה, וכשרואים דברים שלא מבינים וחושדים בה’ חס ושלום, כאילו הוא יתברך עושה שלא בצדק חס ושלום, מזה נופלים תחת הסתרה, ומן ההסתרה הזאת משתלשלות עוד צרות שלא מבינים, וכשאין מתחזקים גם אז להאמין שהכל לטובה, אזי נופלים עוד יותר תחת הסתרה, והצרות מתגברות חס ושלום, וכן הלאה והלאה ר"ל.

 

אבל על ידי הודאה, שמודים תמיד לה’ יתברך על הכל, הן על הדברים הטובים והן על אותם דברים שנראים לא טובים, כי מאמינים שגם אותם דברים הם בודאי לטובה, כי הוא יתברך בודאי עושה הכל לטובה, על ידי זה ניצולים מכל הצרות. וגם אם האדם לא זכה להתחיל תיכף ומיד להודות ולשבח, וכבר התגברה עליו ההסתרה וביחד איתה הצרות והגלויות, יכול הוא תמיד להתחיל להודות ולשבח, ולהאמין שהכל לטובה, ועל ידי זה יהיה ניצול מאותן צרות. ואם ימשיך וירגיל עצמו ללכת תמיד בהודיה והלל ושבח לבורא – אז בודאי יזכה לראות בישועת ה’ עין בעין.

 

מובא בדברי רבינו הקדוש (תורה ב’, ליקוטי מוהר"ן תנינא), שרק על ידי ההודיה יכול האדם לזכות לדיבור של אמת, כי על ידי ההודיה נתגלה אור האמת ומאיר בדיבור, ובלי ההודיה, אפילו הדיבור שמדברים עם ה’ בהתבודדות הוא מלא בשקר, ומהו השקר? אותו חוסר אמונה, שלא מאמינים שהכל לטובה, ולא מודים לה’ על הכל, וזהו השקר הגדול ביותר בעולם, ואז ממילא אין יכולים לצאת על ידי הדיבור מן החושך וההסתרה, מכיוון שההתבודדות היא ללא אמונה שהכל לטובה, שזו עיקר האמונה.

 

וזו תכלית ההתבודדות – לזכות לדבר דיבורים של אמת, כמובא בכמה מקומות בדברי רבינו.

 

לדוגמא, בליקוטי מוהר"ן מבואר שכאשר אדם עומד להתפלל אזי מסבבים אותו החושך והקליפות ומונעים אותו מלהתפלל, והעצה על זה היא אמת, שינסה לדבר על כל פנים כמה דיבורים באמת, וכדבריו (תורה ט):

 

"ודע, שעל ידי אמת זוכה למצוא הפתח שבחושך, כי עיקר אור המאיר הוא הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב (תהלים כ"ז): "ה’ אורי וישעי…", ועל ידי שקר הוא מסלק את הקדוש-ברוך-הוא, כי "דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו", אבל על ידי אמת הקדוש-ברוך-הוא שוכן עמו ומאיר לו איך לצאת מהחושך המונע אותו בתפילתו, כי עיקר האור הוא הקדוש-ברוך-הוא, והקדוש-ברוך-הוא הוא עצם האמת, ועיקר השתוקקות של השם יתברך אינו אלא אל האמת…"

 

ומסכם שם: "שתראה שיצאו הדיבורים מפיך באמת, ואז ישתוקק הקדוש-ברוך-הוא מלמעלה לשכון אצלך, וכשישכון אצלך, הוא יאיר לך…"

 

 

וזה העניין שהוכיח ה’ יתברך את משה רבינו עליו השלום, כמו שכתוב (וארא ו): "וידבר אלוקים אל משה ויאמר לו אני ה’…", ופירש רש"י: שדיבר איתו משפט על שאמר "למה הרעותה". כלומר, אחרי שיצא משה מעם פרעה, באו לקראתו דתן ואבירם וקנטרו אותו באומרם שמאז בואו לפרעה, פרעה רק הגביר את העינוי והשעבוד על עם ישראל, אזי משה פנה אל ה’ ואמר לו (שמות ה’): למה הרעותה לעם הזה…?

 

ובודאי אין הדברים כפשוטם, ולא יתכן שמשה רבינו הסכים עם דתן ואבירם הרשעים שעכשיו המצב נעשה יותר גרוע וצריך להתלונן על זה. חס ושלום! לא איש כמשה יטעה לחשוב שמשום שפרעה הגביר את השעבוד, זו רעה חס ושלום, כי משה בודאי האמין שהכל לטובה וידע היטב שאף ההתגברות הזו של הצרות והשעבוד – בודאי היא לטובה גמורה, ושעל ידי שילכו בדרך הנפלאה של הודיה והלל ושבח לה’ העומד לגאול אותם בכל רגע, בודאי יתבטלו כל הצרות הללו ויזכו לצאת ממצרים ברכוש גדול. אלא עיקר תלונתו של משה, היתה על כך שה’ יתברך הניח שיתייצבו נגדו דתן ואבירם הרשעים, החולקים על האמת הזאת, ומרחיקים את עם ישראל מן הצדיקים המלמדים אותם אמונה, ובכך מונעים מהם את גאולתם השלמה.

 

 

אך עיקר עיכוב הגאולה בכלל ובפרט, הוא על ידי ריבוי החולקים, שהם בחינת דתן ואבירם שיצאו ניצבים לקראת משה וכו’, כי באמת אף על פי שמודים לה’ מתבטלות כל הצרות, אולם כנגד זה מתגברים ביותר הסטרא-אחרא והמסטינים ח"ו, ומתגרים ביותר לקטרג ולהגביר הצרה חס ושלום, כדרך שני בני אדם הנלחמים זה עם זה, שכאשר האחד מתגבר על חברו, אזי תיכף חברו מתגבר יותר כנגדו. ולכן, כשהאדם מתקרב לגאולתו, כמו שהיה במצרים שהגיע זמן הגאולה, אזי מתגברים הצרות יותר ויותר, ומזה באות כל הנפילות וההשלכות העוברות על כל אדם ואדם.

 

אמנם, אם רק זה היה הניסיון, אזי היו יכולים כל עם ישראל הכשרים לעמוד בו, מאחר ושומעים בקול הצדיקים – בחינת משה, ומתחזקים עוד ועוד באמונה, בהודיה ובהלל, ועל ידי זה אפשר לצאת מכל חושך וצרה. אבל עיקר החושך המתגבר הוא אך ורק מחמת אותם החולקים, בבחינת דתן ואבירם, החולקים על צדיק האמת ומטעים רבים אחריהם, ומונעים אותם מללכת בדרך הקודש של האמונה הפשוטה, להודות תמיד לה’ ולהאמין שהכל לטובה, ומזה נמשכת הגלות כל כך, רק מחמת אותם החולקים.

 

וזה מה שציער את משה, שראה שלאורך כל הגלות יקומו חולקים על הצדיק וירחיקו וימנעו את עם ישראל מהדרך הנעימה של האמונה הפשוטה, השמחה וההודיה וכיוצא בזה, ואם כן כיצד תבוא הגאולה? ועל זה התרעם ואמר: למה הרעותה לעם הזה? וכי לא די במה שמתגברות המניעות והצרות והגלויות מפרעה ודומיו – ועל דבר זה בעצמו צריכים התחזקות גדולה – עוד קמים מונעים וחולקים מבית ומרחיקים את עם ישראל מהצדיקים היכולים ללמדם ולחזקם ללכת בדרך האמת? מה יהיה?

 

אבל באמת ה’ יתברך הוכיחו על כך ואמר לו, שלמרות הכל הוא יתברך בודאי יגמור את שלו ברחמיו הגדולים ובזכות האבות הקדושים, ובזכות אהרון וכל הכשרים הנלווים אליו, המאמינים במשה באמת ומבטלים דעתם לדעתו והולכים בדרכי האמונה בפשיטות ובתמימות, ומודים לה’ על הכל, ועל ידי זה הקדוש-ברוך-הוא גאל ויגאל את עם ישראל בשלמות במהרה בימינו, אמן ואמן.