המסע אל קבר האדם הלבן

האם תופעת הרכילות המרושעת הן בקרב

החברה הגבוהה והן בעיתונות הצהובה, כאשר

מחטטים בקרביו של האדם, בחייו ובנשמתו,

עד זוב דם, אינם תופעות של קניבליות?

 

 

כשנתקלה משלחת המחקר של ג'רלד סקוט בשיירת סוחרי העבדים על גדת נהר הניגר באפריקה, דבק בו אז לראשונה התיעוב התהומי ליצורים הנאלחים הללו.

 

עוד בהיותו בלונדון עיר מולדתו, לפני שהפליג למסע ליבשת השחורה, הגיעו אליו שמועות על נוהגם השפל של סוחרי האדם הללו לנקוט ביחס ברוטאלי ומשולל אנושיות כלפי השבויים שלכדו בפשיטות אל לב היבשת השחורה, אבל המחזה שנגלה לעיניו היה קשה מכל תיאור.

 

הילידים האומללים נשאו מוטות עץ על כתפיהם ואליהם היו קשורים ידיהם בשלשלאות של ברזל. כל שישה היו מחוברים למוט אחד ומלווים מלפנים ומאחור בשומרים, אשר דקרו אותם בכידוניהם בכל פעם שגילו רפיון בקצב ההליכה.

 

ראש השיירה שכונה בשם חסן עלי, בתלבושת המסורתית של הערביים המאוריים, התייחס בחשדנות רבה לחוקר האירופאי ולאנשיו, ולא הסתיר את מורת רוחו מנוכחותם ב"אזורי הציד" שלו.

 

ג'רלד סקוט לא הופתע מן היחס הצונן הזה. סוחרי העבדים שנתבעו לספק את הביקוש הרעבתני בעולם לכח העבודה הזול הזה, שמרו בקנאות על הטריטוריה שלהם, וניסו בכל יכולתם להרתיע משלחות מחקר, שהיו לצנינים בעיניהם. כמה אירוני שיצורים אכזרים אלו הצדיקו את מעשיהם בכך שבזכותם עבר הקניבליזם מן העולם.

 

אבל ככל שגברה סלידתו של סקוט מן ההוויה של סחר העבדים, הוא נאלץ להיכנס למשא ומתן עם מנהיג השיירה חסן עלי מתוך מגמה לרכוש ממנו את לוקו.

 

* * *

 

את לוקו גילה סקוט כשהבחין בנער צעיר, הנשרך אך בקושי בתוך אחת מקבוצות השבויים. הוא ספג את מירב הנגישות משום שהיה צעיר הילידים והתקשה לעמוד בקצב הרצחני של מסע האומללים הזה.

 

חסן עלי התגלה כסוחר ממולח, ומרגע שגילה שסקוט חפץ ב"סחורה" תבע מחיר מפולפל עבור לוקו. למרות שסקוט טען כנגדו בצדק שהנער לא ישרוד את המסע מעבר לאטלנטי עד לחופי אמריקה וממילא הוא חסר ערך כלכלי, עמד איתו חסן עלי המאורי על המקח.

 

חסן עלי חשף את שיניו של לוקו משל היה בהמה, על מנת להוכיח את טיב "הסחורה" ולוקו, הבין מכך שהדיון בין שני האדונים נסב על מכירתו. לתדהמתו של הנער שלף סקוט שן זהב תותבת מפיו וחסן עלי אישר את התמורה, ובכך נסגרה העסקה. לוקו יצא אמנם לחופשי אבל מרגע זה ואילך השתעבד בכל נפשו בעבותות של הכרת הטוב לאיש הלבן הטוב הזה, שהציל את חייו.

 

ואכן, ללא ספק, מנעה התערבותו של סקוט מוות של ייסורים נוראים מלוקו. השבויים הנותרים הובלו לחוף, שם נכבלו לדרגשים בבטן אוניית מפרש בתנאים תת-אנושיים. הם הובלו לאמריקה כבהמות משא בתנאים סניטאריים מחרידים. ואמנם שליש מהם לא שרדו את המסע באוויר המחניק והמצחין ומתו, כשהרעב, הדיזנטריה ושאר מחלות מכים בהם ללא רחם.

 

סקוט ציוה על הנרי, החובש המאולתר של המשלחת לטפל בפצעיו הנוראים של לוקו, שנגרמו כתוצאה מהשחיקה של מוט העץ שנשא על כתפו ואזיקי הברזל שקרעו את העור מידו, ולוקו היה אסיר תודה על כך. בדיעבד התגלה שהנאמנות שלו היתה לרווח והצלחה למיטיבו הבריטי, ג'רלד סקוט.

 

למרות הקשיים שהתגלו במהלך החדירה מחופי מפרץ גיניאה לתוככי אפריקה, שמר סקוט על המורל של הצוות בחוש ההומור שלו, בהלצותיו השנונות ויחסו ההוגן לצוות הסבלים המקומיים. שני הסבלים ידעו היטב על היחס הנוקשה והמלקות אצל מנהיגי משלחות אחרות. הסבלים הללו היוו תחליף לבהמות משא, אשר לא היו בנמצא מחמת זבובי הצה צה, שעקיצתן גרמה לתמותה בקרב עדרי הבקר.

 

לאחר שהמשלחת התגברה על אזורי הביצות השורצים נחילי יתושים, החל המסע לאורכו של הניגר – הנהר השלישי בגודלו ביבשת השחורה, לכיוון לוקומה, נקודת המפגש של הניגר עם נהר הבנואה. אבל ההתקדמות לאורך גדת הנהר בתוך העלווה הצפופה של עצי המנגרובה האדירים התגלתה כמשימה קשה, שגבתה מחיר דמים כבד והניגר שזכה לכינוי "קבר האדם הלבן" הוכיח שהוא ראוי לתואר הזה.

 

הקדחת שהשתוללה באזור הנהר גבתה שישה קורבנות מבין צוות המחקר. מלבד זו טרפו התנינים השורצים בנהר מספר סבלים מקומיים, אשר פשוט נעלמו במהלך שנית הלילה על גדת הנהר. יתר הסבלים שאולצו לשאת בעול עמיתיהם האובדים, התמרמרו על העומס הכפול וחלקם אף מרדו בנוגש המקומי, שהיה ממונה עליהם מטעם ראשי המשלחת. בסופו של דבר נמלטו 12 סבלים למעבה היער, כשהם משליכים את ציודם. כשהגיעה המשלחת לשפך הבנואה היה מצבה בכי רע – מתוך צוות של 35 איש נותרו 8 סבלים ו – 4 אנשי מחקר בלבד.

 

אבל ג'רלד סקוט, הבריטי קר המזג והעשוי ללא חת, לא נכנע. הוא קורץ מהחומר של אותם "משוגעים לדבר", העשויים ללא חת, אשר לא בנקל יירתעו ממכשולים. הוא מפיח באנשיו תקווה חדשה ומצעיד אותם, במסע מייגע ומפרך במעלה נהר הבנואה "אל עבר אופקים חדשים", על פי לשונו.

 

חמישה שבועות לאחר מכן נכנסת המשלחת לכפר ילידים קטן משבט האיבו, השוכן על גדת נהר הבנואה, כאשר שני סבלים שחורים נושאים אלונקה מאולתרת מקני סוף, בתוכה מוטל סקוט מנהיג המשלחת, שנפל אף הוא קורבן למחלת הקדחת הקטלנית.

 

סגנו של סקוט, אנתרופולוג צעיר ושאפתן בשם ג'ימס ריץ', מחליט לנצל את החלל המנהיגותי שנוצר ולקטוף את כל זרי התהילה לבדו. הוא מורה למשלחת המדולדלת על המשך המסע לעבר מקורות נהר הבנואה. צעד ציני זה היה אופייני לחוקרי הטבע, שהיו בדרך כלל טיפוסים נטולי רחמים כלפי כל גורם אנושי, שזוהה כמעכב בדרכם אל התהילה. וכך מאחוריו נותר ה"בוס", נאבק על חייו, כשמשרתו הנאמן לוקו סועד אותו במיטת חוליו, מנסה לגבור על המלריה באמצעות מנות כינין שניתנו לו על ידי הנרי החובש.

 

ברם, סופה של המשלחת בראשותו של ג'ימס ריץ' היה מר ונמהר. ג'ימס עצמו חמק אמנם מסכנת הג'ונגל, אבל מת בסופו של דבר מדיזנטריה. שאר חברי המשלחת נטבחו ביערות העד בלי להותיר זכר ופליט.

 

הטיפול המסור של לוקו באדונו נתן את אותותיו וסקוט החל להחלים מהקדחת העזה שתקפה אותו. רק לאחר שהתאושש דיו נודע לו מפיו של משרתו הנאמן כי השבט שבו קבעו את חנייתם נמנה על גזע אוכלי האדם – הקניבלים. אמנם סקוט היה מותש מן התלאות שפקדו אותו במסע המפרך שעבר, אולם עדיין נותרה בו לחלוחית של שאיפת חיים, והוא נחרד מן המחשבה שיסיים את חייו בקדירתו של קניבל…

 

* * *

 

באמצע שנת 1875, שנה לאחר מאורעות אלו, כאשר מהמשלחת של ג'רלד סקוט לא הגיעו אותות חיים, מחליטה מרלין, אשתו הנמרצת של סקוט, לצאת מאנגליה בראש משלחת חיפוש בעקבות בעלה יחד עם בנה ג'ון בן ה- 20. חודש ימים לאחר מכן עגנה ספינתם בנמל טריפולי, והם פתחו בחיפושים אחר מורה דרך מהימן, שיוביל אותם בנתיב הנכון.

 

לאחר שהצליחו לגבש משלחת חיפוש יצאו לדרך. ג'ון סקוט בראש המשלחת, נג'יב, מורה דרך ממוצא לובי, שהיה בעבר צייד שנהבים, שני חוקרים גיאוגרפים מסקוטלנד ו- 5 סבלים מקומיים, כשמרלין נשארת בטריפולי, בעקבות התנגדותו של מורה הדרך לצירופה. המסע הזה, טען הינו מסוכן מדי לליידי העדינה, שהיתה נכונה לחצות את מדבר הסהרה ולפלס דרכה בביצות ובג'ונגלים, בבגדים המסורבלים שלה בנוסח הויקטוריאני, מצוידת בכלי נשק רב תכליתי – שמשיה אופנתית רבת צבעים.

 

חודשיים לאחר שיצאו מטריפולי הגיעו לכפר קטן, בתוכו גילו יצור לבן רזה להדהים ומגודל שיער, משוטט בין בתי הכפר, כשנער כושי נשרך אחריו כצל. לג'ון היתה דרושה מנה הגונה של דמיון כדי שיוכל לזהות בשלד המהלך הזה את אביו – החוקר האובד ג'רלד סקוט.

 

* * *

 

שובו של החוקר ג'רלד סקוט ללונדון עורר הדים רבים בקרב הקהילה המדעית במטרופולין הגדולה. העיתונות הכללית סיקרה בהרחבה את בואו של האיש, שחי ושרד במשך תקופה כל כך ארוכה בתוך שבט אוכלי האדם.

 

אולם, לשיקום הפיזי והנפשי של איש המדע הזה, אור הזרקורים היווה מטרד. מרלין סקוט, ברוב תבונת האישה שבה שכרה עבורם בקתה בחווה פסטורלית, בעמקים של חבל ווילס, הרחק ממרכז העצבים הלונדוני, ושם קבעו את משכנם הארעי, כאשר לוקו שהובא מאפריקה מטה שכם בטיפול באדונו הנערץ.

 

לקח שנה עד שסקוט חזר לעצמו. האוויר הצלות השקט והשלווה של האזור הכפרי והטיפול המסור הביאו לתוצאות המקוות.

 

סקוט היה נוהג לשבת בחצר הבקתה שלהם אל נוכח הנוף המהמם וכותב בקדחתנות את סיפור מסעותיו. בתום שנה של עבודה אינטנסיבית הוא שלח ל"חברה הגיאוגרפית המלכותית" את קובץ מאמרי המחקר שלו ועורר עניין רב בקרב עמיתיו החוקרים. הודות לכך קנה את פרסומו כאחד האנשים הבודדים שחיו בתוככי החברה הפרימיטיבית של השבטים ביבשת השחורה.

 

בעקבות כך התפרסם בעיתון לונדוני מאמר פרי עטו תחת הכותרת "המסע אל קבר האדם הלבן", אשר זכה להדים רבים ועורר פולמוסים נרחבים בחברה הויקטוריאנית של אותם הימים.

 

"מעטים הם בני התרבות המודרנית אשר נתקלו במהלך חייהם בקניבליזם. אני, ג'רלד סקוט, חוקר טבע וגיאוגרף, חוויתי זאת לאורך זמן. בעקבות כך, קיבלתי מבט אחר על התופעה הזו בפרט ועל החיים בכלל", כך החל סקוט את המאמר שלו, תוך שהוא מתאר את הנסיבות שהביאו אותו לחיים בכפר של בני שבט האיבו על גדת הבנואה. בהמשך דבריו הוא כותב:

 

"כשנודע לי לראשונה למרבה חדרתי כי "המארחים" שלנו ידועים כאוכלי אדם, הייתי נתון בעיצומה של קדחת נהר נוראית ומתישה, שלא הותירה בי שום כוח להימלט משם על נפשי. גם לאחר שהתאוששתי, בעקבות הטיפול המסור של לוקו משרתי, שלולא הוא הייתי בוודאות מקפח את חיי, עדיין הייתי חלש בגופי ובלתי כשיר למסעות מפרכים במעבה יערות העד, לו חפצתי לברוח משם.

 

בשלב זה גברו חששותיי מפני הילידים, אבל לוקו גילה תושייה והציג אותי בפני זקני השבט כמכשף גדול, כשהוא מתאר לפניהם כיצד שלפתי שן זהב מפי ונתתי אותה לסוחר העבדים בתמורה לרכישתו. למרבה המזל היו לי עוד שיניים תותבות, ולחיזוק דבריו שלפתי אותם לעיניהם הנדהמות של בני השבט ואחר השבתי אותם חזרה לפי. באמצעות זכוכית מגדלת מיקדתי את קרני השמש והצתתי אש בערימת זרדים, וכן לכדתי מסמרים באמצעות מגנט. כך באמצעים פשוטים אילו ואחרים שהיו בתרמילי, ביססתי את מעמדי כמכשף רב עוצמה ובני השבט הניחו לי לנפשי.

 

בכך, נפלה לידי הזדמנות נדירה לחקור מקרוב על החיים במעבה הג'ונגל. בתקופה הראשונה עקבתי אחר חיי הקופים ביער וגיליתי שם אכזריות לצד אהבה וחמלה. ראיתי שם קבוצה של קופי בבון משליכה באוויר גור בבון וקורעת אותו לגזרים באכזריות מזוויעה לנגד עיניה המבועתות מטירוף של אימו. מנגד ראיתי גור צעיר יושב ו"מתאבל" ליד גווית אימו המתה, בלי לנטוש אותה אף לרגע, מסרב לקבל אוכל שהנחתי לפניו, ולאחר שבועיים של רעב כפוי נופח את נשמתו מצער בסמוך לגווית אימו האהובה.

 

חשבתי לעצמי, אכן "מותר האדם מן הבהמה – אין".

 

אחר כך שבתי ובחנתי את חיי יצורי האנוש, וגם שם גיליתי אכזריות לצד חמלה ואהבה.

 

ככל שחקרתי את חיי הקניבלים, התברר לי כי מקור מנהגם לאכול בשר אדם נעוץ באמונת ההבל שרוחו של בעל החיים שנאכל חודרת לתוכם ומאצילה את תכונות הנפש והגוף שלו. לפיכך, נהגו לאכול את בשר הלוחמים האמיצים של השבטים היריבים, שנפלו בשבי, כדי להקנות לעצמם הנהגה של כוח ואומץ לב. בכך פרכתי את ההנחה שהקניבליות מקורה באכזריות לשמה. טענה זו נוצלה על ידי סוחרי העבדים, כדי לתת להם לגיטימציה לסחר בבני היבשת, אשר לשיטתם נחשדו כולם בקניבליזם, בו בזמן שהיתה זו תופעה שולית לחלוטין.

 

ואני במו עיני ראיתי שאותם סוחרי עבדים שפלים, גרועים באכזריותם פי כמה מהקניבלים שחייתי במחציתם! ובכלל, כשהייתי שם באפריקה, הגעתי למסקנה שלא צריך לבשל אדם כדי להיות קניבל…

 

ואביא לצורך דברי דוגמה מאירוע שחוויתי בכפר הקניבלים: באחד הימים נוכחתי במעמד שבו קילל מכשף השבט את אחד הילידים בקללה נמרצת בפני רבים מבני השבט. פניו של בן השבט "המקולל" נפלו, והאמונה בכוחו המאגי של המכשף עקרה ממנו כל זיק חיים. מאותו יום ואילך דעך האיש ונהפך לצל אדם, הסובב בין בקתות הקש של הכפר בעיניים כבויות. המסכן נפח את נשמתו בתוך מספר שבועות, ובכך הגשימה הנבואה את עצמה…

 

המקרה הזה עורר אותי לחשוב שגם בחברה שלנו – החברה הויקטוריאנית השמרנית, חברת האדם הלבן והמודרני, קיימות תופעות של "אכילת אדם".

 

כאשר העיתונות שלנו עושה לינץ' תקשורתי על איש שנחשד בעבירה כלשהי על החוק והמוסר וחורצת את דינו לפני כל חקירה ומשפט, תוך שפיכת דמו ברבים, לעיתים הדבר גורם ל"נאשם" לאבד כל תקוות חיים והוא שולח יד בנפשו, או מת מעוגמת הנפש ומהבדידות בחברה המתנכרת אליו. האם אין בכך קניבליזם?

 

האם תופעת הרכילות המרושעת הן בקרב החברה הגבוהה ההיפוקראטית של לונדון והן בעיתונות הצהובה, כאשר מחטטים בקרביו של האדם, בחייו הפרטיים, בנשמתו, עד זוב דם, אינם תופעות של קניבליות?

 

האם חברת האדם הלבן והמודרני העולה במוסריותה כל כך על השבטים הפרימיטיביים של היבשת השחורה עד כדי כך שהיא רשאית לשעבד אותם באכזריות לעבדים שפלים ולשלול מהן את חירות האדם?

 

אינני סובר כך.

 

בשנת 1873 מת חוקר הנילוס הנודע דיויד ליויונגסטון על חוף אגם בקרבת מקורות הנילוס באפריקה. סוסי וצ'ומה משרתיו הנאמנים הטמינו את קרביו ליד עץ, חנטו את הגופה כדי למנוע ריקבון ונשאו אותה במסע מפרך , מהלך של 2,250 ק"מ!!!  עד אשר הגיעו לחוף. כל זה על מנת להביאו בסופו של דבר לקבורה בארץ מולדתו – אנגליה. הרי לכם גילוי נאמנות מדהים ומאלף!

 

ואני עצמי יכול להעיד, שחיי ניצלו הודות למשרתי הנאמן והמסור לוקו אשר לא הציב מעולם גבולות להכרת הטוב שרחש כלפי ומסר את עצמו בעבור ההשגחה עלי. לעומת זאת היתה התנהגותו של סגני למסע – ג'ימס ריץ' בוגדנית וחסרת רחמים, כאשר נטש אותי במצב אנוש בכפר קניבלים נידח, מתוך רצון לחטוף לעצמו את כל זרי הדפנה, בלי להשאיר עבורי – אפילו עלה אחד בודד.

 

כך או אחרת אוכל לסכם כי במסעי אל "קבר האדם הלבן" קברתי הרבה סטיגמות ומוסכמות אשר על ברכיהם גדלתי בחברה הלונדונית הויקטוריאנית, והגעתי למסקנה אותה אסכם במשפט אחד – "מותר האדם הלבן מן הקניבל – אין". כך סיים סקוט את מאמרו הפולמוסי.

 

סקוט לא ידע באותם הימים שתופעת הקניבליזם תתגלה בצורה נרחבת כ– 55 שנה לאחר מכן, כאשר הרודן העריץ סטלין גזר רעב על תושבי אוקראינה, מתוך מגמה להעניש אותם על כישלונם בהטמעת רעיון הקולקטיב. על פי הערכות מתו במהלך שנות הרעב כ– 9 מיליון בני אדם. האמת הנוראה, כי רבות מהמיתות הללו הן תוצאה של קניבליזם, הוסתרה עד לאחרונה על ידי השלטונות. הקניבליזם, שהיה נחלת התרבויות הנחשלות, התגלה במאה העשרים בממדים מבהילים דווקא במעוזו של האדם הלבן והנאור…

 

 

(מתוך "עת לחשוב")