כל ההתחלות קשות

כל התחלה היתה נעימה ומעוררת. כל

התחלה עוררה שביעות רצון ודחף של

עניין אצל כולם. כולם נהנו וציפו לשבת

הבאה. אבל אז היה מתערב השטן.

 

 

שקט שרר במחלקה. אחרוני המבקרים נפרדו מהחולים, האחות עברה ועמעמה את האורות, ויעקב המתאושש לאחר ניתוח בחר לו תנוחה מתאימה במיטתו, התכסה יפה ועצם עיניים, אך ליבו ומוחו היו ערים. הכאבים החריפים של הימים הראשונים לאחר הניתוח שככו מאוד ב''ה והוא היה מסוגל לחשוב ולהרהר. זמן עמד לרשותו בשפע. עוד שבוע לפחות ישהה בבית החולים לטיפולים ולמעקב, כך אמר הרופא.

יעקב הרהר במשפחתו ובביתו. כל כך התגעגע הביתה. בעיקר התגעגע לשבתות של הבית, לישיבה המשותפת של המשפחה סביב שולחן השבת, לזמירות, ולשיחה השקטה והנעימה בין כל בני המשפחה במרווחים שבין מנה למנה ובין שירה לשירה. הרבה עשה יעקב כדי למלא בתוכן רוחני את סעודות השבת בביתו ולהשרות אוירה סביב שולחן השבת.

הוא נזכר בחידון פרשת השבוע שהיה עורך בשעת הסעודה לילדיו, כשפרסים נחמדים ומפתיעים מצפים לבעלי תשובות כהלכה. הוא נזכר בשבתות בהן היה על כל אחד מהילדים לומר רעיון או הסבר כלשהו על הפרשה, וההכנות לכך היו מעסיקות אותם בימי חמישי ושישי. הוא נזכר בשבתות בהן נהג ללמוד דין אחד מדיני שבת ליד השולחן. אמנם היה מלמד דין אחד בלבד אבל היה מרחיב עליו את הדיבור ומסביר אותו יפה יפה למען יקלט וישתרש היטב.

כאשר הילדים גדלו יותר היה הוא עצמו מכין נושא או בעיה בקשר לפרשת השבוע, נושא ובעיה המאפשרים דיון וויכוח ומגרים את המחשבה של הצעירים. חיוך עלה על שפתיו של יעקב באפלולית חדר החולים כאשר נזכר כיצד היה מעלה שאלה לדיון ומביים ויכוח בינו לבין רעייתו, כשאחד מהם מצדד בעד ומשנהו נגד, וכך היו כל בני הבית נגררים לדיון ולהבעת דעות. את הנושאים נטל לרוב מהמדרשים על הפרשה או מאחד הפרשנים.

זה היה נהדר, הוא נזכר. לאורך השנים היה נוקט מדי פעם ביוזמה חדשה שהיתה מחיה את שולחן השבת והופכת את הסעודה המשותפת לחוויה רוחנית. אך משום מה לא נמשכה יוזמה כזאת לתמיד. משום מה לאחר תקופה מסוימת היתה הפעולה הזאת הולכת ודועכת עד שנעלמה ואז היתה באה ''תקופת יובש'' שנפסקה עם הופעת יוזמה חדשה לאחר זמן.

יעקב נע באי נוחות במיטתו. רק עכשיו, כשסקר את ההיסטוריה של שולחן השבת בביתו הבחין בתופעה זו של דעיכת היוזמה.

 

היתה זו תופעת קבע שחזרה ונשנתה. רק עכשיו נראה לו הדבר בכל חומרתו וזה הטריד אותו. ההתחלות היו קלות. כל התחלה היתה נעימה ומעוררת. כל התחלה עוררה שביעות רצון ודחף של עניין אצל כולם. כולם נהנו וציפו לשבת הבאה.

אבל אז היה מתערב השטן. היו מזדמנות מספר שבתות שבהן שבתה היוזמה, או שנסעו והתארחו אצל אחרים או שהיתה שמחה משפחתית או שהוזמנו אצלם אורחים וכדומה. ככה דעכה היוזמה וקשה היה לחדשה. ליתר דיוק, בעקבות ההפסקה הגדולה פשוט שכחו את קיומה. היא גוועה מאליה מבלי ששמו לב לכך. זה נורא! סיכם יעקב לעצמו, עד כדי כך חלשים אנחנו?

מצב רוחו של יעקב ירד. הוא החל להיזכר בתופעה דומה ביחס לעצמו. פעם התחיל ללמוד פרק תנ''ך אחד כל ערב לפני השינה. במשך תקופה מסוימת החזיק מעמד נוהג יפה זה שהעניק לו סיפוק רב, עד שמשום מה זה נפסק. במשך זמן מסוים היה מקדים לקום ברבע שעה ולומד משנה ברורה לפני לכתו למניין הקבוע שלו. יעקב לא הצליח להיזכר מדוע נפסקה קביעות חשובה זו.

תקופה מסוימת היה לו מנהג של ברזל, שבכל נסיעה באוטובוס היה לומד לפחות משנה אחת עם פירושיה. תמיד נשא בתיקו ספר משניות בהוצאת כיס למטרה זו. יעקב שכח מתי ומדוע לא המשיך בכך עד היום. מזל, כך חשב לעצמו, שאנשים אחרים אינם יודעים על התחלותיו אלה, הוא היה פשוט מתבייש להסתכל בפניהם. עד כדי כך הוא חלש? עד כדי כך חסר עקביות והתמדה? כל התחלה יפה כזו שהיתה גם כל כך קלה, נסוגה ונעלמה כמעט בקביעות לאחר זמן.

יעקב נזכר בנוסח התרת נדרים מתחילת השנה. נכללת בו בקשת התרה גם על ''איזו הנהגה טובה או דבר טוב שנהגתי שלש פעמים ולא התניתי שיהא בלי נדר…הן אותם הידועים לי והן אותם שכבר שכחתי''. אנחת הקלה פרצה מחזהו, צרת רבים חצי נחמה. כנראה איני בודד בחסרון הזה, הרהר לעצמו. זוהי כנראה חולשה אנושית שכה רבים לוקים בה, עד שמסדרי נוסח התרת הנדרים ראו צורך לכלול בתוך נוסח ההתרה את תוצאותיה המבישות של חולשה זו, להתחלות ללא המשך עקבי. גילוי זה הניח במקצת את דעתו, אבל הוא התפלא על כך שמעולם לא שמע שדנים בבעיה חמורה זו, ושמחפשים לה פתרון ותקנה.

אילו, חשב לו יעקב, אילו זכיתי, וכל הנהגה טובה שהתחלתי בה היה לה קיום וקביעות אצלי, כי אז אין ספק שהייתי יהודי טוב יותר, גדול יותר ורוחני יותר. העדר התמדה, ודעיכת יוזמות חדשות, עומדים כצור מכשול בפני כל עליה רוחנית. איך זה שלא עמדתי על חולשה זו עד היום? התפלא יעקב מתוך מרירות על עצמו, הרי זה עניין מרכזי ביותר בעולמו הרוחני של אדם מישראל!

האחות שעברה לביקורת בחדרים ניגשה אל מיטתו של יעקב בשאלה: "יש לך כאבים? אתה צריך משהו? מדוע אינך ישן?"

יעקב ענה מיד: "לא, לא, הכל בסדר. תודה לך". רק אז הוא הבחין שהוא נע וזע בחוסר מנוחה במיטה, כביטוי למחשבות הסוערות המציקות לו. הוא חש שהוא נופל בייאוש. זה מסוכן, הוא יודע, יצר הרע קונה את האדם בייאוש. עליו להתנער מהכיוון הזה. הוא משתדל להירגע ולמצוא לעצמו נקודת אחיזה חיובית ומעודדת, מלאת תקווה.

לא קשה לו למצוא אותה. הרי עצם הניסיון המחודש ליצור כל פעם התחלה חדשה הוא עצמו מעודד. הניסיון עצמו מעיד כי חי הוא וכי הוא רוצה להתחדש, לעלות ולהתקדם, ואינו משלים עם השקיעה. זוהי נקודה חיובית ביותר. מי שמנסה כל פעם להתחיל מחדש יש לו תקווה! "שבע יפול צדיק וקם".

אבל כמובן, אין נחמה פורתא זו מהווה פתרון לבעיה. והבעיה, לא בעיה צדדית ומבודדת היא, אלא בעלת אופי יסודי וכולל ביותר. הרי רוחו של האדם צועדת במסלול לא מישורי, יש בו מעלות ומורדות, פסגות ועמקים. לא הרי רמתו הרוחנית של אדם בשעת תפילת שחרית כרמתו בהמשך היום בעיסוקיו בארצות החיים. לא הרי יהודי ביום הכיפורים בשעת נעילה כאותו יהודי עצמו בסתם יום של חול במשך השנה. יהודי המחליט על ''איזו הנהגה טובה או איזה דבר טוב'' מנסה לעשות משהו גדול, הוא מנסה להקפיא את הרמה הגבוהה של הפסגה, ולשמר אותה ע''י הנהגה טובה גם לזמן של שפל, של ירידה לעמק. זהו מבצע חשוב מאוד וגם קשה מאוד.

אין פלא בכך שהתחלה נקבעת בדרך כלל כאשר האדם נמצא ברום מסלולו, ואז יש לו רצון עז ומוכנות נפשית למאמץ, כדי לשמור על עליונותו הרוחנית של אותו רגע. ההגשמה של ההחלטה אמורה להתבצע מאוחר יותר כאשר מסלולו משתפל ויורד מטה. אך דווקא שם, בנקודת השפל, אורבת הסכנה להמשכיות העקביות של ההנהגה הטובה. כאן היא נקודת התורפה. לרוב מתלבש המשבר בצורה של שכחה. שוב אין ההנהגה הטובה עומדת בראש מעייניו והיא פשוט נשכחת.

יעקב מזכיר לעצמו סיפורי תולדותיהם של גדולים, ביניהם גם כאלה שהוא הכיר. מרכיב חשוב ומרכזי בגדלותם היא ההתמדה והעקביות. הנהגה טובה שהחלו בה לא יזניחו בשום פנים ואופן, ויחזיקו בה בכל עוז בכל התנאים.

העייפות מתחילה להשתלט על יעקב, אבל הרצון לפתור את הבעיה ממשיך לדרבן אותו. הוא נוכח לדעת שהתורה עצמה מטפלת בבעיה זו. בהיותו נוכח בניסי יציאת מצרים, עמד עם ישראל ברמה רוחנית גבוהה ביותר. כדי לשמר את זכרם של אותם ימים גדולים על כל מה שנלמד מהם קבעה התורה מערכת גדולה של מצוות, שתפקידן להזכיר למקיימן את זכר יציאת מצרים עם כל המסקנות הנובעות ממנה. אולי אפשר ללכת בעקבות הנחיה זו של התורה גם כאשר מדובר באדם פרטי?

יעקב מנסה לאמץ את מוחו היגע בהצעות לפתרון הבעיה: אולי ארשום את ההחלטות שלי בנושא ההתחלות החדשות על פיסת קרטון שתהיה מונחת דרך קבע בתיק הטלית שלי, ובה אעיין כל יום. אולי ארשום לעצמי את הדברים הטעונים זכירה בפנקס קטן, ואקבע לקרוא בו כל יום לפני ברכת המזון של ארוחת הערב.

 

כשבליבו החלטה להתחיל התחלה חדשה, להתחיל לזכור את התחלותיו ולדאוג להמשכיותן, הולכת ויורדת התנומה על עפעפיו של יעקב המחלים לקראת התחלה חדשה ופתיחת דף חדש בחייו.

 

 

(מתוך "בעין יהודית")