צלילי החיים – להקשיב לנעימת החיים

 

 

כשמסביב הקרוב והרחוק עטופים מרחבינו בנגוהות של כאב, ברגעים בהם העבר מצועף הדמעה צף ועולה ממרחקים, והלב המרוסק תובע את שלו.

 

לעת דמים מלאו חוצותינו, ואין איש יודע עד מתי. גם בכאלו יגונות חרישיים קיימות בעולמנו פינות אהובות להטביע בהן את סאת דמדומי לבב. בין הקלידים והמיתרים, שם שוקעת נפשנו השברירית ונחה בין המיתרים, מוצאת מזור ושלווה לנפש הומייה.

לחן עצוב עולה ומשתפך, נוסק לגבהיו המופלאים, מתעצם ומזעזע כל חלקיק בהבנה המעורפלת ובהרגשה המהורהרת. לחן עצוב מרחיב אופקים ועמו מימדי הזמן והתחושה. עולה ועולה, מתדבקת וקרבה, צמוד יותר למי שהשלום שלו. מתקרבת ומתעצמת, מנסה לתקוע יתד ולהיאחז. קולות רועדים, התוף בקצבו, והאדם בתווך שואף לקרבו מן הניחוח הקסום ההוא, האוסר אותו בכבלי חן ויופי לבלתי יכולת ורצון להינתק מן המשב המרענן שחודר באיטיות לחיים הרגעיים הללו, ומי יודע עד מתי הם יימשכו.

עיניים עצומות אוזניים כרויות, ולב קשוב. נקישות המיית הפסנתר וכיסופי הכינור חוברים אל נוקשות הבאס ומנפיקים יחדיו עם דקויות הגיטרה וכלי הנשיפה הרמוניה חלומית ייחודית. התחושה הפנימית עוד עסוקה בדם העם וייסוריו, ביתומי האוטובוס ואלמנותיו, הלב עוד בוכה. תוף וגיטרה לא מסוגלים לכבות שריפות ענק, ברם, מרחיקים הם אותנו במעט מן המדורה, מבערת הענק של האש ונהרת הדמע, מפוחית עדינה מייבבת, נשמעת כבכי של ילד, רעמי תוף כצרורות של ירי, והצלילים כולם כמשוועים לקראתנו להצטרף למאמץ של כולנו לשרוד ולחיות חיים ראויים. עד ולמרות.

אף מילות הצלילים, מרמזות, כמזכירות אגב זמזום את תופי החיים. הרצון להינתק מהדרמה ומן המתחדש כל העת, התשוקה השקטה הזו לברוח מכל זה ולהתמזג ביצירה השמימית הצרורה בתקליט – מקבלות סוף סוף ביטוי נאות, אולם למרות הכל האמת כתמיד אף היא מנסה להשתרבב פנימה אל האי הבודד, הנודד, מנסה לנצח על האירוע כולו, מנסה להראות באדום ולבן את חדשות השעה האחרונה, מנסה ומתייגעת עד שנסחפת אל השפיות המוזרה שבבריחה אל היכל הכיסופין.

כיושב על ענן, דוהר בטיסת החזון, אנו, מביטים ולא מביטים השמימה, למטה, למעלה, לשום מקום. מרוכזים לגמרי באיכות ובצלילו של התו, בקולות החינניים הללו עתירי הכישרון שמושמעים בנו. צלילים בכל עבר, כמעט רוחניות, וברד של תקוות פועם בלב.

 

העולם כנצבע במרקם אציל, כרוח לוטפת, אודות טיפה בשלולית, ערוצי רוגע.
הן באות בשקט, הרוחות המשונות סופגות הדם, אלו שהניחו את הרטיות על ליבנו, והעבירו אותו למחוזות רחוקים. בלי מילים, בדממה של מלאכים מותירות הן את הלב גדוש האירועים זך וצלול, רפוי חלוש ונקי, עמוס כיסופין וחוויה.

זהו. תם הלחן, נדמה הסימפוניה. לבד עם עצמנו, בצד זרוק עיתון. העיניים נפתחות בעדינות ומן האופק של שעות הערביים נשקף מרבד וורוד חרוך. שמש נאבקת בחושך, והדי ההיאבקות אינם נשמעים.

רק אנחה וחיוך.

כמיהה. רצון השתוקקות.

הן ממלאות את חדרי הלב בהמוניהם, מדגישות פערים, מחדדות דקויות. ואתה נסחף עמם אל הדברים שמעבר, אל הבלתי נודע.

קריר-נעים מלטף ברוך עיניים דומעות. תמהות, על פשר ההרגשה, על מהות התחושה, על עוצמת ההבנה, הפער, הרצון. יד שעונה תומכת ראש עמוס. ועיני חמלת-כל, מרחפות בחלל השחור, ביקום של לילה.

העין מחפשת כוכבים במרקע השחור המאיים הזה, קצת אור במנהרת הלילה, אבל אורות הנורות מסתירים אותם. רק העמקות, היד שמסתירה את האור, את הגדלות, את המרחב והשיממון העז מלא האופק, מגלה אותם פיסות קטנות במרחב חדלון שחור. ההתבוננות פנימה חושפת אותם. קטנים. נקודות אור זעירות בתוך החושך. עמוק. הכי עמוק. במעבה החושך הנצחי והעמוק.

ככל שההתבוננות מתעצמת, ככל שהעין מתרגלת ומתעלמת מהסובב, כך נראה הכוכב התורן חד, ברור, ונסתר יותר, כמו אבן שחורה בכוס מים ארוכה ארוכה. עמוק כמו שרק השמים ומשמעותם יכולים להציג. כפי שהטבע יודע, עמוק מכל הפתעה.
סערת מחשבות. דממת חוץ. ספר שחור, והרבה הרבה עומק. יותר מדי.

הסטריאו מחליף שירים, ומילים בודדות מכל ניגון נפלטות אל האוזן, משל נכתבו ועובדו במיוחד רק בשבילך, עכשיו. אתה מנסה אולי לחבר מהם משפטים שלמים ובקושי מתרכז, העיניים משוטטות במרחב האינסופי, והלב סוער, בוער כמו שמעולם לא סער כך, כתמיד, בכל פעם מחדש, לא כמו.

אוסף זיכרונות פורם חוטים. ומטיל באחת תכולת שנים. והן זורמות, בך, בהכי שבך. אל המקום שהכי שכחת, שהכי רצית, שהכי היית… אל אותם מחוזות שאף בהם ישבת אתה והרוח עסוק בשלך, בפתרון החידות שיצרת ושכחת את פתרונן או שהנסיבות השתנו. נזכר בהכי טוב, בגרוע, בממוצע, מקיש משוואות, יודע שחבל, מבין שזהו זה. אף אחד מהם לא ממש קשור, אבל הכל מחובר, מארג של חלומות בלתי פתורים.

ננער מהדמיונות, נסער מהעתיד. נרגש ומחייך, מקווה מאוד מההווה. רצוף כוונות. עמוס תקוות, עמוס לעייפה. תוהה למה. מדוע, מתי, מתי?! הלב בוש. המוח גאה. ולפעמים הפוך. הרבה מידי הפוך, מתי קצת יושר ייראה כאן?…

רצונות. כמיהה. שאיפה למצוינות פנימית ומעשית, תמיד. למשאלות חבויות יותר וחבויות פחות, להתרת הספקות. למה לא?…המודעות, האני, גדוש רצונות, עמוס. מלא תשוקה, להתקדם, ליצור, לאהוב, לתת. בלי למה, מיותר מתי, רק תמיד. תמיד להיות נתינה, נצחיות של חמלה. אהבה פנימית ללא שום מיצר אמיתי.

הרבה לבבות, המון עיניים, מי יודע כמה תחושות, ולב אחד קט שמנסה להתחבר, להשתלב. להתאים לאותה אהבה אינסופית, אל אותה חמלה נצחית, אל אותה כמיהה ורצון עז שחבויים בלב של כולנו. וחפצים אף הם, מאוד חפצים, לפגוש עיניים, להעמיק תחושה, לסתור הבלים, וליצור פנימיות משותפת כנה ויסודית.

העיניים בורקות כנראה בחשכה. תן מיילל ממרומי ההר השחור, הוא סבור שצרחותיו מטילות איזושהי אימה סביבו. אף ידידיו עונים לו באותה מטבע, ומקהלת רעיו מחזירים לו ואף הם פוצחים בשירת הליל, נביחות רחוקות, שאגות והדים, בלתי נראים אבל נשמעים. לקחת מכל דבר קצת. לבלול, לשחזר. ליצור. אולי זה הרבה, אולי צריך עוד יותר הרבה, אבל כל מה שיש וכל מה שצריך אדם זה רק לב אחד ומוח אחד. מלאים, איתנים, בלי מעידות קיצוניות, בשלמות.

חושב על האתמול, כמעט מבין את המחר, תוהה אולי יש דרך שסופה תוביל אותי אל הנכון שבי. שתמיד הרהרתי. שתמיד הייתי חולם בלילות ובמרחבי תנים שואגים ומתחרים. אולי.

אדם

"אדם" – דרשו, מלשון אדמה.

פעמים בוצית, רטובה, יש יאמרו רעננה. לפעמים פשוט דורכים עליה, מבלי להרהר לפני או אחרי, ובכלל, אדמה, בלי משמעות כשלעצמה.

עולמנו אנו כמו הצומח הינו עולם גדוש רבדים, מימדים, אורחות חיים ואופנים, וממש כמו האדמה, זקוקים אנו בני האדם לעיבוד, ניכוש עשבים שוטים, לחריש עמוק, זריעה השקיה מדודה ושמירה מתמדת. כל הזמן, כל הזמן, ללא הרף.

אדמה, כמה סוגים לה: עידית, בינונית וגרועה, ובין כל סוג וסוג אלף מדרגות ודרגות, לעיתים היא עולה בהן לעיתים היא מתדרדרת, הכל לפי מידת ההבנה וההשקעה.

עם טרשים קשה לעבוד, לעיתים נדמה כי אין אפילו סיבה טובה להשקיע, שכן גם בחלוף העמל הרב, גם לאחר העיבוד וההתעסקות המפרכים היא תמשיך להיוותר מעין ”סוג ב”’ ולא במהרה היא תהפוך ‘עובר לסוחר’…לא פופולארית, לא מוצלחת, לא נוצצת, אבל…מוציאה פירות! שהרי מה לאדמה כאדמה בפני עצמה? הרי כל ייעודה הוא בכדי להביא תועלת. להנפיק. מהפנים. מהכוח הגלום בין גרגיריה.

 
כן אנו כאמור, בני האדם, עידית, עוברת לסוחר, בינוניים, וגרועים כביכול, שלא זוכים אף למבט ולו זועף. דווקא משום שרבים הם, הם כה בהישג יד… רק להביט! הם מתגוללים לפנינו בכל פינה, פיסות פיסות של אדמות אדם, מהם עידית של ממש, ורק קוצים ואבנים קטנות מסתירים את היצור האמיתי, את הרכש, הנכס האמיתי. רק עבודה קלה של ניקיון והאדמה שוב תנפיק מעצמה את המיטב; מהם בינוניים אהובים ונחמדים שכך נוצרו, כך גודלו, סביבה בלתי הולמת. והיקרים ביותר, האדמה הפצועה, חרוכה ומרוטשת, מי ישים ליבו עליהם.

חורפים רבים וקשים, גשמי זעף וברד ניתכים ללא רחם, ומצליפים בחוזקה על הפיסות האומללות, ימי חום ושרב, מכות חום שריפות ומאורות נחשים מחוללים שמות במהלך השנים, איש לא טרח לזרוע שם זרעי אמת, וכך הם נותרים חשופים לפגעי מזג האוויר – בחורף קור ובוץ ועם בוא הקיץ עולים בהם החרקים, קוצים ולענות, אין מי שיבוא וינכשם, עלובי מראה, מרוטי נוי. לו תבוא רק יד תומכת, רק מעדר ומגרפה, כמה זרעים איכותיים, והרבה מים. רק לזה משתוקקים הם ללא קול, לו רק יבואו חובשים לפצעי הברקנים, וגאלונו גאולת עולם.

קריאת הצלה לא שמענו, אולם יכולים אנו לראות זאת. שם, בנקודת הלב הפנימית ביותר, משלי אדמה והסבריהם הנעלמים, והם נותרים לבדם במערומיהם, וכליהם בידי זרים. אנו מביטים בשדות הענק החשופים לרוחות הרעות ההורסות כל חלקה טובה. מביטים קצת ברחמים, ואפילו מדברים על כך ש’צריך לעשות משהו’, וממהרים לשדה הפרטי שלנו, נוטף העסיס.

הלא בידינו הכלים! בידינו הכוחות, הניסיון, ההכרה והידע בכדי לגשת בעדינות לשיחי הבר, לשדות הפתוחים לוהטי הקיץ, להדוף מכשולים, לסקל השבילים ולתקן עיוותי יסוד. אנו מסוגלים להעמיד גדרות, לתחום תחומים, לשבח ולייעל, להפוך חורשת תלמים מזוהמת לגן של ורדים נודפי מור! בכוחנו הדבר להישיר מבט חד ואוהב יותר, הבחנה לבבית יותר. במעט השקעה ורצון ניתן להשיג ולייעל כל מה שאפשר, דרך אותו מבט, על פי אותה השקפה, של נתינה ואהבה.

כשדה, כאדמה, מורכבים כולנו לאחד. כולנו מקשה אחת, מקשה שעשויה מבודדים.
לו נפריד חלקת אדמה לפירורים פירורים והיו לאחדים, ואפילו יהיו אלה קרובים אלה לאלה, בודד לבודד, שום שתיל לא ייקלט בם, לחלוטין לא. רק מקשה אחת תועיל להפריחה. אף אנו, כוחנו באחדותנו, באחדות פירורינו. פירור ועוד פירור ועוד אחד. צמודים, בכדי להצמיח פירות.

בדידות

מוקף הינך באנשים, בחברים, ידידים, משפחה חמה, קרובה או רחוקה. אתה מצויד במכשירי טלפון עם מספרי הטלפון שלהם, עמוס ‘בקרים טובים’ ובאיחולי ‘שלום’ פורחים באוויר, ידך עודך מנופפת לשלום לקרוב ולרחוק. נסיעות. דמויות. מילים. מלל. הרבה מלל.

עולם שלם, המורכב ממך בין היתר. מכיר הינך את העולם הלז, משתדל הינך בעבורו, בעבור השאר שיוצרים אותו, והם משתדלים אף בעבורך. גלגלים שלמים, תנועות מגוונות, תוואי גלגול שונים, מסעות פרטיים.

מלא העולם הזה מילים, מציאות שתיהפך למילים, שגם הן ייבלעו בסבך רצונות ומאבקים עליהן. אתה והמעגל הקרוב שלך, החם והאהוב. אבל עטוף בבדידות, בעצמך, בהכי הכי שלך, שבך.

משפחה אוהבת, ידידים, סודקים הם סדקים, פותחים צהרים לעולמך שלך הפרטי, שאיש מלבדך כמעט ואינו מכיר, כמעט ואינו מתוודע אליו. פותחים את החרך מכורח המציאות ולא שזה תלוי בך. אנושיים כמותך, מתקשרים איתך.

אפוף רצונות, חלקיקי תקוות שביבי אכזבות ורצון עז להיות. כמו שאני, שונה. כמו שאף אחד לא יכול, כמו שאף אחד לא יבין. עמוס באלף תחושות, בחלקים של ילד, בפיסות של מבוגר, ובחשק בלתי נלאה להתקדם עם הסביבה, יחד עמה, ולבד. בודד בה, ושלא יבחינו בכך, רק זה לא.

אתה עומד מולם, ביניהם, מול התכנסות רבים משותפיך לעולם הזה, ברחובות העיר, בקניונים, בגן העיר או במרכול האזורי, אתה רואה אותם הולכים צוחקים, לוחצים ידיים, עסוקים בבניית העולם. אתה רואה אותם, כל יחיד בהם, ורוצה לאהוב בפרטיות כל אחד, לעצום עיניים, לחמול, ולהפריח חיבוק עוטף למשמעות שבכולם, לפנימי הזה שבתוכו, זה שקשה לזהות מבחוץ ועוד יותר מבפנים. אתה מרגיש שאתה חלק ממכלול, חש שאין ‘אני’ ו’הם’, יש כולנו. כולנו בנים לאב עתיר תהילה.

אבל כשאתה חושב על זה, אתה בעצם בודד. למי יש זמן לחיבוקים מופרחים?!…מי יביט בעוצם הכוונה?

מוצץ אחד ירוק שאבד באישון ליל נחוץ עתה יותר, לאם – בכדי להשקיט דחפי אם. לפעוט – להשקיט הרגל וצורך, והאב בכלל עייף. לבד. בתוך מכלול.

 
אתה בודד וזה עוטף אותך. אתה הוא היחיד שמסוגל לזהות את העטיפה, למששה כפי הצורך, בעדינות או בתקיפות, לפעמים בסלחנות. אתה, התוך שבך, הוא היחיד שמסוגל לעמוד במרכזה של שיחה ידידותית ולדבר על עצמך, לספר אודות חייך, על סגנונם, ובפתיחות. אם חשפת כלום – מי מכיר אותך בכלל?…אתה? עטוף היית ועטוף תיוותר. בשלך, עם עצמך, עם הכי…שלך.

מחשבות, ידיים שלובות, פסיעות בין שיחי פרא בלתי שתולים, בתוך בליל ירוק צהוב מרגיע, דממת בראשית. קריאות עורבים אי-שם. מבט טבעי משהו, אל על. רגע, אני עטוף במשהו נוסף!…בעוד משהו שהוא אולי תולדת המים, לא ממש ממשי, משהו שלעיתים כשקר או חם מידי, נופל על הארץ וגורם לטשטוש שדה הראייה שלנו, ערפל קל או כבד, תלוי איך ולאן מביטים, משהו שבדרך כלל הוא עוטף. מלמעלה. משמי-מעל. מההכי עליון. שקרוב ורחוק. עליון בודד לבן בודד מתוך השאר.

בודד מתוך מכלול.

 

 

(מתוך "עת לחשוב")