המשוב הסמוי

 

 

…אתה כותב כי אתה יודע ומבין את ערכה ומהותה של התפילה. אתה מבין שזהו הקשר הישיר, ההכרחי והחיוני, בין האדם לבוראו.

 

אבל יש לך מעצור נפשי, כי "אני לא מסוגל לדבר עם מישהו שלא עונה לי", כך אתה כותב.

 

אתה מאמין באמונה שלמה כי בורא העולם יודע תעלומות שומע ומאזין לכל מילה של תפילה שאתה מוציא מפיך, ועם זאת יש לך קושי נפשי לפתוח את פיך ולשפוך את ליבך בתחינה ובקשה כאשר בפועל אתה משדר ומשדר, ולא מקבל שום תגובה חיה של השומע על היענותו, או אפילו על אי היענותו, ולבקשותיך.

 

אתה מתפלל, ובאותה עת יצר הרע לוחש לך באוזן: חביבי, אתה מדבר אל הקיר! אין שום תשובה, ואתה לואט תפילה חמה ולוהטת מעומק ליבך: אנא ה’ ענה לי! אבל שום דבר לא קורה…

 

אני מבין יפה את רגשותיך ואת הקושי הנפשי שלך.

 

כאשר אתה פונה אל מישהו ומשוחח איתו, אתה מצפה לקבל כל הזמן סימנים מהשומע כי הוא אכן מאזין לך. לעיתים קרובות שומעים אנו אדם המשוחח בטלפון, מדבר ומדבר, ולפתע הוא מפסיק את השטף ושואל: ‘הלו, אתה שומע אותי?’ זאת מפני שעברו עשר שניות תמימות שבהן לא שמע מצדו השני של הקו שום אות חיים. בלי משוב כלשהו אין הוא מסוגל לדבר אל שפופרת כמו שמדבר איש עם חברו בתקווה שהאחר מאזין לו.

 

הרשה לי לשאול אותך: לאיזו צורה של מענה אתה מצפה מריבון כל העולמים? האם קבעת לך מראש כי הוא חייב להשמיע לך את תגובתו דווקא בקול מילולי רגיל הנשמע לאוזן?

 

דומה הדבר לילד שחזר רעב הביתה, פתח את הדלת ומיהר לחדרו. ובעוד על השולחן במטבח דף גדול שעליו פרטה אמא באהבה את כל המנות של ארוחת הצהריים שלו והיכן בדיוק מונחת כל אחת מהן, יושב לו הילד בחדרו רעב, צמא ובוכה, כי החליט שמכתב כזה מאמא צריך להיות על השולחן בחדרו דווקא. הוא בטוח שאמו האכזרית הפקירה אותו לרעוב עד שתחזור בשעה מאוחרת בערב, כאשר האמת היא שכל מחשבתה עליו.

 

האם חשבת לרגע על האפשרות שאדון הכל, המאזין לכל תפילה, אכן עונה לך, אלא שאתה אינך שם לב לתשובה? יש לך איזו טעות, איזו דעה קדומה, על הדרך בה הוא צריך לענות לך והיא המונעת ממך לשמוע את תשובותיו.

 

אתה ממתין לתשובותיו ומחפש אותן במקום הלא נכון, בעוד זרם תגובותיו המופנה אליך נותר מוזנח ללא כל תשומת לב מצדך. יתכן גם שאתה קולט את תשובותיו ופניותיו של ה’ אליך, ומשום מה אינך מזהה את המקור ואינך מודע לכך שה’ הוא המדבר אליך בדרך זו.

 

והנה, אנו מגיעים לשאלה החשובה שאתה רוצה לשאול עכשיו: באיזו צורה, אם כן, ה’ מדבר אלי? באיזו שפה הוא בוחר לענות לי על משאלותי ובקשותי? איך אדע לזהות את המקור העליון לשדר המופנה אלי ולמענה שאני מקבל לתפילתי?

 

אם נצליח לענות תשובה נכונה לשאלות אלה, נפתח ערוץ תקשורת ישיר בינינו לבין ה’, ערוץ דו-סטרי בו מבקשים ונענים, שואלים ומקבלים תשובה.

 

זה נשמע יומרני במקצת עבור אנשים פשוטים כמונו. רק על צדיקים קדושי עליון שמענו על רמה כזאת של קשר. אך סמוכים אנו על פסוקים רבים כל כך המבטיחים לנו כי "קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראו באמת", והוא "שומע תפילת כל פה", שומע ועונה – "יקראני ואענהו". מצדו אין עיכוב! הוא משדר את התשובות לכל פונה! אלא, שלא כל אחד עושה את המאמץ הנאות להקשיב לשדרים הללו, לקבל אותם ולהבינם. הוא מעביר מסרים גם בלא קשר לתפילה קודמת, מסרים החשובים לאדם שאליו נשלחו.

 

ה’ הוא אדון העולם. כל דבר הנעשה בעולם, ה’, ורק הוא, עושה אותם.

 

נתרכז באותם מעשי ה’ הנוגעים אלינו באופן אישי. מספר המעשים האלה רב מאוד. הבה נבחן אחדים מהם:

 

הושטת יד לקחת כפית מהמגירה, אך ידך המושטת ניגפה בקצה השיש. הבלגת על הכאב באצבע, התעלמת מהתקרית הקטנטנה והמשכת במעשיך כרגיל. חז"ל אומרים לנו להתייחס אחרת לאירוע זה. "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה". הכרזה זו שתקבל מכה (נקיפה) באצבעך לא נשארה רשומה אי שם ברשומות של בית דין של מעלה אלא נשלחה אליך, ואתה חשת יפה בביצועה. השפה בה נשלחה אליך היא שפת המציאות, שפת המעשה.

 

האם חשבת לרגע שזהו פסק דין שבוצע בך ברגע זה? היכול יהודי מאמין לחשוב אחרת?

 

שדר זה שנשלח אליך מלמעלה מחייב לחשוב: מה רוצים לרמוז לי בזה? במה בדיוק חטאתי שזהו עונשי? העובר לסדר היום בלי תשומת לב לשדר כזה הריהו כמי שמקבל אזהרה ממחלקת הגביה וזורק אותה לפח ללא התייחסות.

 

אתה פותח ספר כדי לחפש בו עניין מסוים, והנה הוא נפתח לך בדיוק במקום הדרוש. האם הרמת ראשך ואמרת "תודה!"? אם לא , מדוע?

 

ניסית יומיים להשיג מישהו ללא הצלחה, והנה אתה פוגש אותו ברחוב. מי שלח אותו? אתה הרי יודע שאין מקרה בעולם.

 

וביום לא מוצלח, כאשר "הכל נופל לי מהידיים", האם לא מן הראוי לפנות בתחינה: "אנא, ה’, מה רצונך לרמוז לי בזה? העלה בבקשה במחשבתי את התשובה!"

 

וכאשר לגמרי במקרה (במקרה?) מצאת איזה מסמך שאתה מחפש אותו ‘בנרות’ – הפכת את כל הבית ואתה בטוח שיותר לא תראה אותו לעולם, האם התייחסת למקרה כיד ה’ השלוחה אליך, או ראית בו מקרה מוצלח בלבד?

 

מקרים כאלה ודומיהם קורים לנו בשטף בלתי פוסק, מקרים גדולים וקטנים, טובים ורעים, כמענה לתפילה וסתם ככה, כל אלה הם תשובות ותגובות, אזהרות ופרסים, התרעה לתשומת לב, או סימן של חיבה. ואנו מקשים ליבנו ואוטמים אוזנינו ועל ה’ יזעף ליבנו – מדוע הוא לא עונה לנו? כל זאת בעוד הקב"ה קשור אלינו כל הזמן ומאותת אלינו באלף ואחת דרכים!

 

כל תפילה ובקשה שלנו זוכים למשוב. מעשינו ומחשבותינו נשקלים למעלה ולעיתים לא רחוקות נשלחות אלינו תגובות. אשמתנו היא זו אם איננו מרימים את השפופרת כשמצלצלים אלינו. גם כאשר אנו מרימים אותה, איננו מקשיבים לנאמר לנו. וגם כאשר אנו מקשיבים, איננו מתאמצים מדי להבין את מה שמודיעים לנו.

 

המאמץ והיכולת לפענח את ההודעות המשודרות אלינו הם מה שמבדיל בינינו לבין הצדיקים המתהלכים עם ה’ תמיד. ידוע הסיפור על הרב של ירושלים ששכח דבר מסוים ולא לקח אותו עמו, והוא הבין מיד מה משודר אליו באמצעות שכחה זו שקפצה עליו. הוא קלט את השדר ופעל מיד בהתאם. גם כשהכנסת יד לכיס להוציא שקל אך משום מה יצא מטבע אחר, אף זה שדר מלמעלה שיש עמו מסר. זאת אומרים לנו חז"ל.

 

המפתח להבנת השדרים ולפענוח המסר הצפון בהם תלוי הוא בהיות האדם מדקדק היטב במעשיו ויודע את חשבון נפשו בכל עת. שנים של מאמץ וחינוך עצמי דרושים כדי להגיע לדרגה עליונה זו, אך את הצעד הראשון ביכולתנו לצעוד בעצם קביעת מודעות איתנה בליבנו להשגחת הבורא-יתברך עלינו תמיד, ולקשר הבלתי פוסק שלו עמנו.

 

 

(מתוך "בעין יהודית")