האוצר העלום ואגדת ה-5 מיליון דולר

 

 

דוד שלי היה אדם אמיד מאוד. אנחנו עצמנו לא יכולנו לשער את אמידותו הרבה. אבי, שהיה אחיו, היה שונה מאוד ממנו. הוא הסתפק במשרת מורה, וכך גם אשתו. המשכורות עזרו להם לסיים יפה את החודש ולעזור לילדים באופן צנוע ומכובד.

 

אבל דוד שלי היה שונה מכל המשפחה.

 

הוא זה שהחליט להמר על האלף דולר הראשונים שהיו לו ולנסות לפתח עסק קטן, הוא זה שהרחיב את העסק, ובמרוצת השנים הפך לאיש עסקים ממולח ומשופשף.

 

כשדודי ואבי היו נפגשים, לא היתה פעם אחת שהדוד לא יעץ לאבי להצטרף אליו לעסקים. אבל אבא דגל שעסקים, אלו דברים מסוכים. "אם אני יכול להתפרנס בכבוד, לא להיות גדול מדי ובמקביל גם לא קטן מדי, אז למה לעזוב דבר בטוח?!" היה שואל את דודי בתימהון.

 

התשובה הגיעה אחרי חמש-עשרה שנה של עשייה בלתי פוסקת. אז עבר הדוד שלי מדירה בת שלושה חדרים לווילה ענקית ומטופחת, עם כל התפנוקים שאדם ממוצע יכול לאחל לעצמו רק בחלומו הורוד, ותו לא.

 

מאחר ודודי היה צעיר הרבה יותר מאבי, הרי כשאבי החל לחתן את ילדיו, היה דודי עדיין עסוק עמוק בתוך תפנוקי החיים. הוא נסע מידי שבוע או שבועיים לחו"ל שהה שם מספר ימים, סגר עסקאות וחזר הביתה לשבת.

 

הבית שלו היה שונה מאוד מיתר הבתים של שאר המשפחה, אבל כולנו קיבלנו אותו בהמון אהבה ופרגון. הסיבה היתה פשוטה. דודי היה אדם נדיב לב. הוא סייע לאבא בחתונת ילדיו, סייע לזוג הצעיר עם מעטפה יפה, לכן, לא פלא שכולנו אהבו את הדוד, שהיה מוכן לחלוק איתנו את עושרו, ומעולם לא התייחס אלינו בהתנשאות. להיפך, הוא העריך תורה והוקיר אותה, ובכל הזדמנות היה תורם בעבורה.

 

כך למשל, מידי שבוע, ביום מסוים אותו קבע, היתה שיירה של ממתינים מאחורי דלתו, ולכולם היה מעניק מכספו, מי יותר ומי פחות. ותאמינו לי שהיו לו הרבה כספי מעשר לתת.

 

למה אני מספר לכם על הדוד שלי? מכיוון שהיה בו דבר מוזר, שגרם במשך הזמן לצרות צרורות.

 

דוד שלי לא האמין לאף אחד בקשר לכסף הרב שהצליח לאגור במשך השנים. הוא לא סמך על הבנקים, בגלל שהיה לו פחד קל שבקלים, שהבנק יפשוט את הרגל ויקח את כל כספו לטמיון. הוא גם לא בטח בכספות של הבית, כיון שטען שגם אותן אפשר לפרוץ או לגנוב. בקיצור, הוא היה חששן כרוני בקשר לכסף שלו, ולכן היה אוגר אותו, ה’ יודע איפה.

 

גם בני משפחתו לא ידעו היכן אביהם מניח את הכסף. הוא היה שומר את הכסף כעל בבת ליבו ונפשו, והוא החביא אותו במקום, שלפי טענתו הוא "הבנק הכי שמור בעולם, ואף אחד לעולם לא היה חושב על רעיון שכזה".

 

פעם, ניסינו לסחוט ממנו את המידע בחיוך. שאלנו אותו האם הכסף נמצא בבית שלו, והוא ענה במסתוריות: "לא בטוח". שאלנו אותו האם החביא את הכסף בגינה היפה, והוא השיב: "לא עונה". הוא הסתובב בטוח כאשר ידע שהכסף נמצא בידיים טובות. מה זה ידיים טובות? יכולנו רק לשער, ומעולם לא לקבל תשובה ברורה.

 

אפילו אשתו לא ידעה היכן מוחבאים האוצרות, קל וחומר שבנו בכורו לא הצליח להוציא מאביו את המידע המתאים.

 

אולי הוא בכלל החביא את מיליוני השטרות הירוקים בבית של סבתא ע"ה? – היינו שואלים את עצמנו, אבל הדוד נשאר עקשן לא קטן, כשלעיתים, הוא עצמו מתבדח על האובססיה שלו לשמור את הכסף.

 

"ואם הכסף ייגנב לך" שאל פעם אבי את אחיו בדאגה. "תשאיר קצת כסף בבנק. נגיד חצי מיליון שקל", ניסה לעודד אותו לבצע פעולה פשוטה. כולנו ידענו שמיליוני שקלים הם כאין וכאפס למה שיש באמת לדוד. אבל דודי היה אדם עקשן, בנוסף להיותו משוגע בנושא, והוא בשום אופן לא הסכים להניח את הכסף בבנק למשמרת.

 

הסיפור האמיתי התרחש בערב אחד באותם ימים בהם שהה דודי בחו"ל. אני כבר הייתי נשוי, והבן של הדוד העשיר, היה מאורש. החתונה נקבעה לעוד שלושה חודשים, והדוד נסע לחו"ל לסיים עסקה מכניסה. זה לא היה דבר נדיר או מעורר חשש.

 

לפעמים, כשהיה דודי חוזר לאחר עסקה מוצלחת, כטוב ליבו היה מחלק לאחייניו, שלא היו רבים, כיון שאבי בא ממשפחה של סך הכל שני בנים ובת, כך שהוא בהחלט היה יכול להעניק לנו בשמחה. תכננתי להרחיב את מרפסת הסוכה שלי, וחשבתי לעצמי שאלפיים או שלושת אלפים דולר של הדוד יהיו בהחלט במקום, אם יביא לי אותם כשישוב לארץ.

 

על כל פנים, ערב אחד טלפן אלי אבי הביתה כשקולו דואג עד מאוד: "אנחנו צריכים לטוס לחו"ל".

"אנחנו?"

"כן, פיקוח נפש. טלפנו אלי והודיעו שלאחי אירע אירוע מוחי, מייד לאחר שסיים את העסקה. לקח להם הרבה זמן לאתר אותנו. עכשיו צריך לנסוע לחו"ל ולסייע לו שם".

"היכן הוא נמצא כרגע?"

"בבית החולים".

"הוא מדבר?" שאלתי בדאגה.

"איני יודע. אני מזמין כרטיסים".

 

לא שאלתי את אבא מאיפה יש לו כסף להזמין כרטיסים. היה ברור שאחר כך אחיו ישלם על כך בעין נדיבה, ועוד יוסיף כהנה וכהנה. מאחר וסבי וסבתי לא היו בחיים, ומאחר ואני הייתי הבן הבכור של אבי, והאחיין הבכור במשפחה הקטנה, לא היססתי לרגע. גם אשתי הבינה את דחיפות העניין. הדוד שתמיד נתן והעניק לנו בעין יפה, נמצא כרגע במצב שבו הוא זקוק לעזרתנו, ועלינו להגיש לו אותה.

 

כעבור מספר ימים, הגענו לבית החולים בו שכב הדוד. לא האמנו שנפגוש אותו במצב כל כך גרוע. הוא שכב בעיניים עצומות, ומראה פניו היה מבהיל. הרופאים איתרו שיתוק לאורך הצד השמאלי. שאלנו אותם האם הוא נפגע מבחינה קוגניטיבית שכלית, והם משכו בכתפיהם. לאף אחד לא היה שמץ של מושג איך הדבר התרחש, ומדוע.

 

דודי היה תמיד אדם בריא ומלא מרץ, והתופעה הזו כלל לא היתה לנו ברורה. בסופו של דבר, כשאבא ראה שבארה"ב לא עושים שום דבר חוץ מלהפנות אותנו למוסד שיקומי, הוא החליט להעבירו לארץ. זו היתה פרוצדורה לא פשוטה, יחסית. היינו צריכים להשקיע הרבה משאבים, ולמזלנו, שהדוד החזיק בכיסו סכום "פעוט" של דולרים. שכרנו רופא צמוד שיטוס איתנו. היה צורך בציוד רפואי יקר במטוס, בקיצור, היה מאוד לא פשוט ומאוד מורכב להעביר את הדוד. אבל סוף סוף, אחרי שבוע נוסף, הצלחנו להנחית אותו בארץ, כשהוא עדיין שוכב בתנומה של צמח, אך מידי פעם מגלה סימני ערנות.

 

קשה מאוד לתאר את ההלם והטרגדיה שתקפה את המשפחה של דודי, כאשר אבי המשפחה שוכב כצמח, ובעוד שלושה חודשים הוא עתיד לחתן את בנו.

 

נוסף על הבעיה המעשית – שאין אב בבית, נוסף על הבעיה הפיזית – שדרשה המון התרוצצויות בין הרופאים, וביקורים ללא הפסקה, והתייעצויות עם בכירים, היתה גם הבעיה הכלכלית.

 

אמנם דודי השאיר סכום ניכר לדודתי. היה לה תמיד בצד עשרת אלפים דולר. אבל רק כדי לתחזק את הווילה היא היתה צריכה לא פחות משלושת אלפים דולר, וכמובן, האוכל שאותו הורגלו לאכול ורמת החיים הגבוהה – דרשו גם הם את שלהם. תוך חודש, נמוגו להם חמשת אלפים דולר, ואבי לא ידע מה לעשות.

 

הוא ואחותו, לקחו את דודתי לשיחה, והסבירו לה בשפה מאוד יפה, שכרגע הם בעצם…חסרי כל, ועוד זקוקים לטפל באבי המשפחה, דבר שגם דורש משאבים לא מעטים.

 

אף פעם אי אפשר להתאושש מבעל שלפתע איבד את חייו, ובכל אופן נשאר בחיים. למרות הכל, דודתי לא איבדה עשתונות. היא אמרה לאבי: "מהבחינה הכלכלית אין בעיה. נוכל לחפש היכן הטמין בעלי את הכסף. יש שם לא פחות מחמישה מיליון דולר! זהו סכום מכובד לכל הדעות".

 

"בהחלט", הסכים איתה אבי. "אני מוכן לחפש, אבל לא מוכן להתחרות במקוריות של אחי. אין לי שמץ של מושג היכן החביא את הכסף. אולי הוא נתן לך סימנים?"

 

היא הנידה בראשה לאות שלילה, ובעיניה החל להסתמן מבט של חוסר אמון. "זה לא יכול להיות שאנחנו חסרי כל", לחשה בהיסטריה. "הרי יש לנו כסף, אני יודעת שיש לנו. צריך רק להתאזר בסבלנות ולחפש אותו".

 

המילה שלה נתנה את האות. תחילה היא ניסתה לחפש ברחבי הבית ומהר מאוד התייאשה. גם היא הבינה, שלא מחביאים מתחת למזרן חמישה מיליון דולר, אלא במקומות קצת יותר מקוריים.

 

אבי נכנס גם הוא לתמונה. הבאנו אפילו בלש מקצועי ואמין, שניסה לחשוב היכן יכול היה הדוד להחביא את הכסף. גם לקחנו את כתב היד של הדוד לגרפולוג, וניסינו ללכת בעקבות ההמלצות שלו. בשלב מסוים הלכנו אפילו לפסיכולוג, שיגיד לנו על פי דמותו ואפיוניו היכן יכול היה להחביא את הכסף.

 

בינתיים, תוך כדי משחק המחבואים אחרי הכסף, התחלנו להלוות כספים. ותאמינו לי שהרבה אנשים שמחו להחזיר לאדם, שהיה נדיב ביותר ולעמוד לצדו בשעת צרתו. כולם גם ידעו שיש לו כסף, אבל כעת היינו צריכים את הכסף ביד, ולא טמון באיזה מטמון נסתר. היה צריך להיערך לחתונה של הבן, והיו עוד הרבה בעיות שעמדו על הפרק.

 

לרגע אחד לא הפסקנו את החיפושים. שכרנו לשם כך מספר אנשים אמינים וישרי כפיים, שעמלו בחיפוש הכסף, גם בביתה של סבתא ע"ה – אך לא מצאו שריד. התחלנו לחשוש שאולי הוא הטמין את הכסף אצל אחד הידידים מבלי שההוא ידע. אין ספק, דודי היה יצירתי במיוחד. בשלב מסוים אפילו הרמנו את כל המרצפות בוילה היפה שלו, ואחר כך בבתים שחשדנו שהוא שם בהם את הכסף, אך שום דבר לא עזר למציאת הכסף.

 

לקחתי רופא פרטי מיוחד, ביקשתי שיבדוק את הדוד שלי, ואז שאלתי אותו בכנות אם הוא רואה אותו חוזר למצבו הרגיל. הרופא הניד בראשו לשלילה. "לפי הנתונים, המצב שלו רק מחמיר. אם ילקה באירוע מוחי נוסף, הוא לא יחזיק מעמד. לעומת זאת, הוא יכול להמשיך במצב הזה שנים".

 

רצינו שדודי יהיה במקום הכי טוב, ולכן גם העדפנו לשלם כסף רב אופן פרטי, אבל לאט לאט התחלנו להבין שמדובר פה בבור בלי תחתית.

 

חודש אחרי החתונה, שהיתה עצובה במיוחד, דיברנו עם הדודה, והגענו למסקנה שצריך למכור את הווילה, ששווייה היה כמה מיליוני שקלים. סכום מזערי עבור המשפחה שהתרגלה לחיות ברמת חיים אחרת. אבל לא היתה כל ברירה. ברשות דודתי, ניהלנו את העניינים ביד רמה. רכשנו דירה יותר צנועה לדודה, ועזרנו בכל מה שיכולנו עם כל שאר הסידורים הכספיים למיניהם.

 

בינתיים, מצבו של דודי רק הלך והחמיר. הדודה היתה צריכה להישאר עם קצבה מינימאלית כדי להמשיך לחיות. מינימאלית אגב, מדובר בעשרת אלפים שקלים וקצת יותר, אבל בשבילה זה היה קשה. קשה מאוד.  

 

מידי פעם הייתי מסתכל על דודי, ששכב בעיניים בוהות, ולאט לאט הבנו שהוא גם איבד את בינתו. הייתי שואל אותו היכן החביא את הכסף, והוא משך בכתפיו ולא ידע מה לענות.

 

עברו מאז עשרים שנה.

 

דודי עבר אירוע מוחי נוסף ונפטר, ואז קיבלה דודתי סכום ניכר מביטוח החיים. היא יכלה להמשיך לחלוף על גלי החיים, כשהספינה פחות או יותר יציבה.

 

במשפחה שלנו מסתובבת אגדה, לא מצחיקה, על אוצר בדמות שטרות דולרים שנמצא אי שם, טמון באחד הקירות, באחת התמונות או ה’ יודע איפה…והאגדה הזו בשבילנו היא גם לקח לכל החיים.

 

 

(מתוך "שעה טובה")