מדד האושר

בכסף או בכלכלה משגשגת?

 

 

בסקר הגדול מסוגו בעולם בנושא האושר, נשאלו אלפי אנשים בכמאתיים מדינות בעולם על מידת שביעות רצונם מהחיים. האמונה הרווחת כי אושר אינו נקנה בכסף, והקפיטליזם אינו מתכון לשמחה יתירה, מותירה אותנו מאוכזבים קמעא. מנתוני הסקר עולה שכסף הוא כן מתכון לשמחה, יש קורלציה הדוקה בין רמת החיים לבין מידת האושר. ובכל זאת, אל דאגה – לא לגמרי.

 

בהוטן באזור ההימלאיה היא אחת מהמדינות העניות בעולם. העובדה הזאת אינה מפריעה לה להימנות עם עשר המדינות המאושרות עלי חלד. לעומתה, גינאה החדשה נחשבת לאחת מהמדינות העשירות מבחינת התוצר הלאומי הגולמי לנפש, ובכל זאת היא אינה סובלת מעודף מצב רוח, אלא היא נדכית ונכאה הרבה יותר מתימן, שגם היא מדינה ענייה לפי כל קנה מידה עולמי.

 

 

מאז ומעולם סברו הכלכלנים כי רווחת הציבור ושיעור שביעות הרצון שלהם קשורים בקשר הדוק עם הצמיחה הכלכלית ושגשוג המשק, אולם בהוטן, ומדינות נחשלות אחרות הוכיחו לנו שהקשר בין כלכלה פורחת לסיפור והנאה אינם חד משמעיים.

 

ב-1972 החליט מלך בהוטן, ג’ימיגה סינגיקה ואנצ’וק, שלמדדים הכלכליים יש קריטריונים שונים מהמקובלים בעולם. רווחה אינה מילה נרדפת לרווח, וצמיחה כלכלית אינה סממן לקורת רוח. האופן שבו כלכלנים מודדים את ביטחון הצרכנים במדינה, התל"ג הלאומי, אינו מתאים לתיאור רווחת הציבור. במקום תוצר לאומי גולמי לנפש הוא אימץ את "מדד האושר הלאומי". כשמודדים את מדד הכלכלה, הסביר, אי אפשר להתעלם מרווחת היחיד, מהגנה על הסביבה מהמורשת התרבותית ומשמירה על תפקוד הממשל.

 

הצהרתו של מלך בהוטן שימשה כקטליזאטור לדיונים רציניים בנושא בכל העולם, ובעקבות כך עברה תפיסת העולם הכלכלית מהפך, ובלקסיקון האקונומי מכירים כיום לא רק את הצמיחה הכלכלית אלא גם את ה"רווחה הכלכלית". עבור אנשים מהעשירון התחתון, תוספת הכנסה ותוספת שביעות רצון צועדות יד ביד. אם אדם רעב יקבל פרוסת לחם או כוס חלב, הוא יהיה בפירוש מאושר יותר, אך לאחר סף מסוים, כאשר תוספת לשנה לנפש מגיעה לכ– 10,000 עד 20,000 דולר, האושר אינו ממשיך לגדול. מיליון נוסף או אפילו מיליונים רבים, יותיר/ו את המיליונר שווה נפש.

 

מדינות דרום אמריקה הרבה יותר מאושרות מהצפי בהשוואה לרמת הכלכלה שם, לעומת המדינות הקומוניסטיות שמגלות רמה אחידה של חוסר שביעות רצון שנים רבות לאחר נפילת הקומוניזם ובלי קשר לתל"ג באותו אזור. משמע, הכסף אינו מבטיח אושר.

 

 

חוקרים מאוניברסיטת פרינסטון ערכו מחקר בנושא, והגיעו למסקנה שאנשים שיש להם כסף אינם מאושר יותר – הם רק חושבים שהם מאושרים יותר. מהמחקר עולה כי מדד האושר הממוצע במדינות רבות לא השתנה במידה משמעותית בארבעים השנים האחרונות, למרות הגידול הריאלי בהכנסה האישית.

 

המחקר מצא כי סקרים יוצרים אשליית מיקוד. כששואלים בן אדם: כמה כסף אתה מרוויח בחודש? האם שכר מינימום? משכורת ממוצעת? קצת יותר מהמשכורת הממוצעת או הרבה מעבר למשכורת הממוצעת? אזי אם הוא מדווח שהוא מרוויח הרבה יותר מהמשכורת הממוצעת ותוך כדי תשובה הוא נשאל אם הוא מרוצה מהחיים, ודאי שתשובתו תהיה חיובית – הן עכשיו הוכיח קבל עם ועולם שהוא הרבה יותר עשיר מרוב האוכלוסייה, את כל חייו הוא מקדיש לעשיית כסף, והנה, הוא הצליח להגיע למעמד מכובד בעניין הכסף. אז מה, שלא יהיה מאושר?

 

אבל אם שואלים אותו: האם אתה דואג מהמצב הביטחוני בעולם, ממרוץ החימוש, מאיראן ומצפון קוריאה? יש להניח שהוא יענה בחיוב. אכן, הוא דואג וחרד לעתיד העולם. ובכן, לאחר תשובה כזו אם ישאלו אותו אם הוא מאושר, יש להניח שהוא יהסס להכריז על אושר רב. אם כן, התשובה בנוגע לאושר הסובייקטיבי תלויה בשיחה המקדימה, ולכן קשה מאוד לסמוך על הנתונים דלעיל. עוד עולה מהמחקר כי אמריקנים בעלי הכנסות גבוהות, שהצהירו כי הם מאושרים בחיים, דיווחו לאחר מכן על רמות גבוהות יותר של מתח וחרדה, ועל פחות זמן לפעילויות מרגיעות.

 

 

בסקר אחר שנעשה לאורך שנים נמצא כי כאשר מדינות חוות גידול פתאומי בהכנסות, אין גידול תואם בתחושת הרווחה של האזרחים בחייהם.

 

עדיף להיות עשיר מאשר להיות עני – יטענו רוב יושבי תבל. אז מדוע לכסף השפעה מעטה כל כך על האושר? המחקר טוען כי הכנסה יחסית, כלומר, יחסית לחברה הסובבת, משפיעה על הרווחה: אם יש לי פחות, הגם שלא חסר לי כלום – אני מתוסכל. אולם, אליה וקוץ בה, כאשר אדם הופך לעשיר יותר מחבריו סביבו, הוא רוכש לו מהר חברים חדשים עשירים ממנו או כמוהו, ואז, שוב, ההשפעה היחסית מתמוגגת, הוא הופך להיות כמו כולם.

 

אולם, האושר לבדו אינו מבטיח חיים ארוכים. בישראל תוחלת החיים היא 79.9 שנה, יותר מדנמרק שאזרחיה חיים בממוצע 77.2, ובכל זאת בדנמרק מאושרים יותר, בהוטן נהנית מתוחלת חיים של 62.9, וזה כנראה מספיק להם כדי להימנות עם העשירייה הפותחת של המבסוטים, לעומתם, ביפן נהנים מחיים ארוכים ביותר על הגלובוס, ממוצע של 82 שנה, אבל במדד האושר הם רק במקום התשעים.

 

 

ישראל נמצאת במקום ה – 58 בסקאלת האושר הגלובלי, מקום מפתיע בהתחשב במצבנו הביטחוני, הכלכלי והחברתי, ובהתחשב בכל הפרשיות השערורייתיות מסביב.

 

הסקר גם גילה שארבעה מתוך חמישה ישראלים מצהירים שהם מרוצים. השאלה המעניינת בתוך הסקר היתה: האם גם האנשים סביבך מרוצים? התשובה היתה מפתיעה: שמונים אחוז מהנשאלים העידו על עצמם שהם מרוצים, אך היו משוכנעים ששמונים אחוז מהאנשים סביבם אינם מרוצים מהחיים. התמונה המצטיירת מוזרה במקצת, כמעט כולם חושבים שטוב להם יותר מאשר לחבריהם. לא יאמן, הדשא שלהם ירוק יותר משל השכן, או שזו מדינה שאזרחיה לא רק מקבלים ייסורים באהבה, אלא מחבבים אותם ממש.

 

קשה קצת להסביר מה משמעות השאלה: "האם אתה מרוצה מהחיים?" רוב הנשאלים התמקדו מיד בתחושה הסובייקטיבית. הבריאות בסדר? יש עבודה? העולם קיים? יש מספיק אוויר לנשום? – אז מה יש להתלונן? מדוע שלא אהיה מרוצה? אבל כשהתחילו לפרט: האם אתה מרוצה מהעבודה, ממצב המדינה, מצב הביטחון… רוב הנשאלים הצהירו על פחות שביעות רצון.

 

 

המחשבה על עולם כלכלי במונחים לא כספיים הופכת להיות פופולארית בכל העולם. מאז שנת 72′ עורכים בארצות הברית סקרים ציבוריים המציבים שאלה פשוטה: "האם אתה מאושר, די מאושר או לא כל כך מאושר?" העשירים לרוב מאושרים יותר מהעניים, אולם למרות הכל, קשה להתעלם מהפרדוקס שמדינות עשירות אינן מאושרות הרבה יותר ממדינות עניות.

 

ב-1930 צפה ג’ון מיינארד קיינס כי חברות עשירות יותר ייעשו רגועות יותר, אך במציאות קורה בדיוק להיפך, אנשים עובדים קשה, וממשיכים לעבוד במרוץ עכברים כדי להשיג קידום ולרכוש עוד ועוד דברים שהם חושבים שיעשו אותם מאושרים, ועל ידי המרוץ הזה כולם מפסידים.

 

הקפיטליזם הופך אנשים לאמידים אך לא למאושרים. קשה לומר שפיתוחים מבריקים שפותחו בהשקעות עצומות לאורך שנים כמו מיקרוגל מדבר, מטריה מנגנת או כיסא שמוזג קפה הפוך, תרמו לאושר גדול בעולם. אך את הגלגל אי אפשר להחזיר, כי אם השפע אינו מצליח יותר לגרות את בלוטות האושר, הרגרסיה או אפילו הקיפאון יהפכו את האנשים לאומללים ממש.

 

דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, הציע תיאוריה מעניינת. אדם אחד נתן למכבסה חולצה שאהובה עליו מאוד, כזו שהוא לובש אותה באירועים מיוחדים וזוכה למחמאות. אלא שלדאבונו אבדה החולצה במכבסה, והוא קיבל פיצויים על אבדנה וקנה חדשה. לחברו, לעומתו, אין חולצה כזאת, הוא לא נתן אותה למכבסה, היא לא אבדה לו והוא לא קנה חדשה. איזה מהאנשים מרוצה יותר?

 

כהנמן מצא שתסכולו של הראשון בשל החולצה שאבדה גדול יותר אף שיש לו עכשיו חולצה חדשה. כדי להגיע לרמת שביעות הרצון של חברו, הפיצוי שיידרש עבור אבדן החולצה יהיה גבוה יותר מן המחיר שיהיה חברו מוכן לשלם עבור אותה חולצה בדיוק.

 

מבחינה כלכלית התגלית של כהנמן מרעישה. בני אדם פועלים באופן רגשי ובלתי רציונאלי גם כאשר מדובר בהכרעות כלכליות פרגמאטיות.

 

בראשית המאה התשע עשרה הוגדרה ההנאה הסובייקטיבית כהגדלת תועלתו של הפרט וצמצום סבלו. ההוגים זיהו הנאה עם תועלת וצמצום כאב. התועלת היא המדד לערכו של המוצר הסופי. אם הוא מועיל מאוד, הוא יהיה יקר יותר. עוד תזה כלכלית בלתי ניתנת לערעור של אז היתה "כמה שיותר – יותר טוב".

 

מה אם כן גורם לכלכלנים לבדוק מחדש את הנחות היסוד שלהם? מתברר, שהאדם שהצליח להגיע לשיאים כלכליים חיפש את האושר באמצעות צריכה מרובה אך לא מצא אותו. מחקרים רבים מראים שבשפע הפוסט-מודרני הצרכנים צורכים עצמם לדעת בלי שתהיה לגידול בצריכה וברמת החיים השפעה משמעותית על אושרם ועל הסיפוק הכלכלי מחייהם.

 

 

פרופסור אנדרו אוסוואלד מאוניברסיטת וורויק שבבריטניה ועמיתו האמריקני דיויד בלאנצ’פלאוור מאוניברסיטת דרתמות’ שבניו-המפשייר החליטו למדוד את האושר באמצעות כסף ונוסחה מתמטית. אושר הוא נתון אפוסטריורי, ואין צורך להגדירו בהגיגים סובייקטיבים ופואמות ליריות, הבה ונמדוד אותו במספרים.

 

שני החוקרים מצאו לטענתם את הנוסחה של החיים המאושרים. צעירים שיש להם אידיאלים וציפיות, מאושרים יותר. גיל הארבעים הוא הגיל הכי פחות מאושר, זה בערך הגיל שבו אנשים מגיעים למסקנה שהתקוות הצעירות כבר לא יתממשו. משבר גיל הארבעים. מאוחר יותר בחיים, כשהשאיפה לכבוש את העולם פגה לה, אנשים חווים תקופה שניה של אושר, שמגיע לשיאו בסביבות גיל שישים.

 

שני החוקרים חישבו ומצאו שחיי משפחה יציבים וארוכי טווח הם הערובה הטובה ביותר לאושר. ובתרגום למספרים, רמת האושר הזאת משתווה לתוספת של 100 אלף דולר למשכורת בכל שנה. הכסף, לדבריהם, הוא רכיב חשוב באושר. הוא אינו רק מקל על דאגותיהם של אנשים, אלא ממש גורם להם לאושר. האנשים הכי פחות מאושרים הם אלה שקשרי הנישואים שלהם כושלים – פרודים או בודדים. המובטלים גם הם נמנים עם האנשים הפחות מאושרים, ויהיה צורך בכ- 60,000 אלף דולר נוספים בשנה כדי לפצות אותם על האומללות שנגרמת מאבדן משרה.

 

ובכל זאת, יש כאן משהו שלא מסתדר היטב עם המציאות. ברחוב אנו שומעים קולות אחרים, או שהקיטורים שהישראלי רגיל אליהם גורמים לו אושר רב?

 

אחד מהסטטיסטיקנים שהשתתף בסקרים הגדיר את המחקר כך: "לי זה נראה כמו אחד ששואלים אותו מה שלומך והוא עונה ‘בסדר’, ולא משנה מה עובר עליו, אבל אם חוקרים לעומק מגלים שהחיים שלו מלאי קשיים. זה בדיוק כמו שמבקשים מאדם: ‘סכם לי את החיים שלך, אבל במילה אחת’, אז הוא עונה: ‘בסדר’. ‘ובשתי מילים’, אז הוא עונה: ‘לא בסדר’".

 

 

(מתוך "משפחה")