נעים או לא, אבל הכר את יצרך!

 

 

חשוב לדעת, שכל מהותו של היצר הרע היא להכניס כפירה באדם, ובאמת אין ליצר הרע שום דרך להתגבר על האדם מלבד על ידי שמכניס בו כפירה, כי ברגע שהאדם נופל מהאמונה, אזי בקלות יכול להתגבר עליו היצר הרע. ומאידך גיסא, כל זמן שאוחז באמונה יש לו את הכלים להינצל מהיצר, ולמעשה אדם שיש לו אמונה – אין לו בכלל יצר הרע.

 

ישנם כאלה שהיצר מכניס בהם כפירה גמורה בבורא ח"ו, ויש שמכניס בהם כפירה בתורה ובמצוות כולן, ויש שמכניס בהם כפירה בחלקן, כגון שמאמינים במה שכתוב בתורה וכופרים בדברי חכמים, או שמאמינים באותן מצוות שמתקבלות על דעתם ונוחות להם וכופרים באותן שקשות להם, ויש שמכניס בהם תאוות שהן ביסודן כפירה בה’, ויש שמכניס בהם עצלות, כבדות, מרדות, התנגדות לצדיקים, וכן על זו הדרך –כל הדרכים שיש ליצר הרע להכשיל את בני האדם יסודן בכפירה.

 

ויש אדם שכבר זכה להתגבר על כל היצרים הללו, והוא מאמין בה’ ובתורתו במלואה, וכל רצונו להיות כרצון ה’, אם כן מה הוא היצר הרע שלו? איזו כפירה יכול היצר הרע להכניס בו? תשובה: או שמכניס בו את הכפירה של הגאווה או שמכניס הוא בו את הכפירה של הרדיפה העצמית!

 

עתה נסביר איך ניתן להתגבר על היצר הרע הזה.

 

ישנו כלל האומר, שיש לאדם בחירה וזה בידו לבחור בין טוב לרע, כמובא (ל"מ תנינא קי): "הבחירה היא ביד האדם כפשוטו, אם רוצה – עושה, אינו רוצה – אינו עושה".

 

אולם הבחירה הזו של האדם היא רק לפני מעשה, שאז עליו לעשות כל שביכולתו על מנת לבחור נכון ולהשתמש בכל הכלים שה’ נתן לו לכך. ראשית כל, עליו להתחזק ברצון תקיף לבחור בטוב, באמונה חזקה שאין מעצור לה’ לתת לו כח לבחור נכון, כמו כן ילמד ויחזק את כח השכלי ויחפש בספרים עצות וחיזוקים, יתייעץ עם צדיקים, ויתפלל ויתחנן לה’ שיעזור לו לבחור נכון, וכן על זו הדרך.

 

אבל לאחר המעשה ישנה רק האמונה! רגע אחד אחרי שכבר עשה האדם דבר מסוים, בין טוב בין רע, עליו לדעת שהוא בחר במה שבחר אך ורק משום שככה ה’ רצה שיבחר. כי אין עוד מלבדו, והוא יתברך עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. נמצא, כשהאדם בחר טוב אין לו להתגאות אלא ידע שהכל בכח ה’, וה’ רצה שיצליח, וכן להיפך, כשאדם נכשל – ידע שזה מאת ה’, וה’ רצה שיכשל, כי אם היה רוצה שיצליח הרי שהיה נותן לו להצליח.

 

וזהו היצר הרע העיקרי של האדם, שמבלבל לו את הסדר של הדברים ונותן לו לחשוב על הבחירה אחרי שכבר נעשה מעשה, והתוצאה היא שאם הצליח הוא תולה את הצלחתו בבחירתו הטובה ומתגאה, ואם נכשל הוא מאשים את עצמו על שבחר לא נכון ונופל לעצבות וכו’, וזו הכפירה שמכניס היצר הרע באדם, כי על מה שכבר נעשה אין שייכת בחירה – אחרי מעשה יש רק אמונה שככה ה’ רצה שיהיה. ולמעשה האמונה הזאת היא בעצמה בחירה, כי זו הבחירה של האדם אחרי מעשה: להאמין שככה ה’ רצה.

 

מובן, אם כן, שלפני מעשה, הבחירה היא כפשוטו – לבחור בטוב ולעשות רצון הבורא, ואחרי מעשה, הבחירה היא להאמין שמה שבחרת – ככה ה’ רצה שתבחר והכל לטובה.

 

 

כדי להבין היטב עניין זה צריכים להקדים הקדמה חשובה על השאלה המפורסמת – שאלת הידיעה והבחירה, שאי אפשר להבין: כיצד תיתכן בחירה אם הבורא יודע מראש מה יהיה?

 

וכדי לחדד את הדברים, ידוע, שהידיעה פירושה שהכל בשליטתו הגמורה של הבורא והוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים ואין אדם מזיז אצבע אם לא ברצון ה’, ונמצא שאף כשאדם חוטא זה מאת ה’, וה’ יודע מראש שאדם זה יחטא.

 

והבחירה פירושה ידוע: הבחירה היא ביד האדם בפשיטות, אם רוצה – עושה, אם אינו רוצה – אינו עושה. נמצא שהכל ביד האדם – לבחור בטוב או ברע והאדם הוא המחליט הבלעדי על חייו.

 

כיצד יתכנו שני דברים אלו הסותרים זה את זה? או שהכל ביד האדם או שהכל ביד ה’! אך עלינו לדעת שזה דבר שאין השכל האנושי יכול להשיג, כמו שכתוב: "ודע, שזה עיקר כח הבחירה. כל זמן שהשכל אין כל כך גדול להבין הידיעה והבחירה, אזי כח הבחירה על מקומו, כי יש בידו כח לבחור החיים או היפוכו, אבל אם יגדל השכל האנושי ויתגלה לאנושי הידיעה והבחירה – אז יתבטל הבחירה, כי אז, על ידי גידולו של השכל יצא מגדר האנושי ויעלה לגדר מלאך, ואז יתבטל הבחירה. וזה זה עיקר כח הבחירה, זה שאין יודע השכל של הידיעה והבחירה". (ל"מ כא)

 

נמצא, כל זמן שאדם הוא בגדר אנושי, יהיה מי שיהיה, הוא לא יוכל להשיג את התשובה לשאלה זו. ואם יתעקש לנסות לישבה הוא יגיע לכפירות גמורות, לבלבולים, לקושיות ואף עלול לצאת מדעתו ר"ל, כמו שאמרו חז"ל, שהמנסה לתרץ את שאלת הידיעה והבחירה עליו נאמר: "כל באיה לא ישובון ולא ישיגון אורחות חיים"…ר"ל.

 

ונאמר (ל"ה ב"בח) על שאלת הידיעה והבחירה, שאלו הם שני שכלים שאסור לערב אותם זה עם זה, כי אף שכל אחד בפני עצמו הוא אמת, דהיינו שבודאי יש בחירה לאדם, ובודאי גם הכל בשליטת הבורא והוא יודע הכל מראש, אבל כל זה הוא רק כשכל אחד עומד בפני עצמו ואין מנסים ליישב ביניהם ולהשתמש בהם במעורב, כי אסור לערב את האחד עם השני. והדבר דומה לאיסור בשר בחלב, שכל אחד בפני עצמו בודאי הוא כשר, כי חלב בפני עצמו בודאי אין בו שום איסור, וכן בשר בפני עצמו הוא מותר, ורק כשמערבים אותם זה בזה אזי נעשה מהם איסור וטריפה.

 

לכן כשמדברים על בחירה מתייחסים אך ורק לבחירה ואין לערב בה את עניין הידיעה. וכאשר מדברים על הידיעה מתייחסים אך ורק לידיעה ואין לערב בה את עניין הבחירה. ולמעשה הבחירה והידיעה הם כלים שצריכים להשתמש בהם כל אחד בזמנו הנכון, ואין צריכים להבין אותם כדי להשתמש בהם.

 

לפני מעשה – השתמש בבחירה, כי הבחירה בידיך כפשוטו, ואחרי מעשה – השתמש בידיעה, כי הכל ביד ה’ כפשוטו.

 

משום שכל מה שהוא מכאן ולהבא, כשהאדם עומד לפני מעשה והוא צריך לבחור כיצד לנהוג במחשבה, דיבור ומעשה וכו’, הוא מוכרח להסתכל אך ורק על הבחירה שיש לו ולדעת בברור גמור בלי שום ספק – יש לאדם בחירה על כל דבר ודבר אם לעשותו או לא לעשותו וכיצד לעשותו וכו’, ובכל ניסיון וניסיון הבחירה היא בידו אם לעשות טוב או רע חלילה, ואסור לו לערב את המחשבה על הידיעה בזמן שצריך לנהוג בבחירה.

 

לכן אסור לאדם לחשוב: הכל כתוב מלמעלה, מה זה משנה מה אעשה ואם אתאמץ לעמוד בניסיונות או לא, אם אתנהג בצורה מוסרית או לא, ממילא הכל ביד ה’ והוא יודע מראש אם אחטא או לא, וכבר נקבע מראש אם אכשל או לא, אם אהיה רשע או צדיק, ואם כך – אעשה מה שליבי חפץ ואומר שככה ה’ רוצה…

 

מחשבה כגון זו היא כפירה מוחלטת, משום שיש לאדם בחירה. נקודה. כמו שמפורש בתורה (דברים ל): "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע…וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים וגו’" – מכאן ציווי מפורש לאדם לעשות כל שבידו לבחור בטוב ולנהל את חייו ביושר ואחריות וכדומה, ולא להיכשל ולו בעוון הקטן ביותר או בפגם הדק ביותר.

 

אבל אחרי מעשה, אפילו אם נכשל האדם בעוון החמור ביותר שבתורה, עליו לדעת: ככה ה’ רצה – וזה לטובה!

 

ואם ישאל הקורא הנבון, כיצד יתכן לומר שאם נכשלתי זה לטובה? צריכים לדעת שהבורא מסתכל על כל נשמה ונשמה והוא משגיח על כל אדם לתת לו את כל התנאים המדויקים ביותר והנכונים ביותר שרק על ידם הוא יוכל להגיע לייעודו. ממילא, גם כשמתגברות על האדם התאוות, כשנכשל בעוונות, כשקשה לו ולא הולך לו וכיוצא בזה – הכל בהשגחה לעורר אותו, לדחוף אותו ולכוון אותו אל אותן הנקודות שצריך לעבוד ולתקן, ולישר אותו ולהעלות אותו על המסלול שהוא צריך ללכת בו לפי תיקונו.

 

 

 

כאשר אדם יודע זאת, שאחרי שכבר נכשל – זה לטובה, והוא מתעורר מכישלון זה להתקרב לה’, אזי למעשה אין לו יצר הרע. כי כאמור, כל היצר הרע הוא רק הכפירה, שמכניס באדם רדיפה עצמית שהוא היה יכול להתגבר, כי אל לנו לשכוח שמדובר אחרי מעשה, וכמו שלמדנו – אחרי מעשה הבחירה היא להאמין שככה ה’ רצה. כי לפני מעשה בודאי צריך שיאמין שהבחירה בידו וישתמש בכל הכוחות שלו לבחור נכון, אבל אחרי מעשה – יש רק אמונה, להאמין שככה ה’ רצה, ואם ה’ רצה ככה זה בודאי לטובה.

 

וכאשר הוא מאמין כך, נמצא שאין לו כלל עסק עם היצר הרע, כי הוא לא רודף את עצמו על כישלונו אלא מקבלו באמונה ובאהבה ורק מתעורר לחפש להבין מה ה’ רוצה ממנו – על ידי שלא עזר לו והוא נכשל, והוא מתחיל לעשות את העבודה המתאימה כפי רצון ה’, דהיינו ללמוד לקחים, ללמוד עצות להבא, להתפלל וכו’, ולהשתמש בכל הכלים שבידו כדי לשפר את העתיד. 

 

נמצא, שאין לו כלל עסק עם היצר הרע, אלא הוא חי עם ההשגחה של ה’: לפני – הוא לומד ומתפלל לה’ שיעזור לו לבחור נכון. ואחרי – הוא לומד מהעבר את המסרים של הבורא אליו.

 

ומאחר ועל ידי הכישלון התעורר להוסיף בתפילה, או בלימוד, או שלמד איזה מסר נוסף, או שהוסיף דעת, או שפחתה גאוותו וראה את שפלותו וכו’, אם כן בודאי יכול האדם להודות בכל ליבו על הכישלון שהביא אותו להתעוררות ולהתחזקות בדרכי ה’. ויאמר כך: ‘תודה רבה לך בורא עולם על זה שאתה משגיח עלי בכזו השגחה פרטית מדויקת, תודה לך שהכשלת אותי, תודה לך שעוררת אותי על ידי זה להתקרב אליך, תודה לך על ההתקרבות הזו שהיא תוצאה ישירה של הכישלון הזה’.

 

נמצא, שגם הכישלונות עצמם הם טובה עצומה ועל האדם להודות עליהם בכל ליבו, כמו שאמרו חז"ל: צריך אדם להודות על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה כשם שמודה על הטובה וגו’. כי הכישלונות גם הם השגחה פרטית, וידוע הכלל שכל מה שעושה ה’, לטובה הוא עושה.

 

 

אדם שיש לו אמונה והוא יודע להשתמש בכל שכל בזמנו הנכון, הוא בודאי מודה על הכישלונות שלו והוא נקרא אדם העושה תשובה מאהבה, כי אין לו שום חלישות הדעת ועצבות מהכישלון, כי יודע שאין "אני", אלא הכל מה’ ולטובה, על מנת לעוררו לעבודה מאומצת יותר.

 

וזהו פירוש דברי חז"ל, שהעושה תשובה מאהבה אזי זדונות נהפכים לו לזכויות, שאף אדם שנכשל בזדון, אם אינו נופל מכך לעצבות ולייאוש, אלא אך ורק מתעורר לתשובה, שמזדעזע ממעשהו ומתעורר לשפר את עצמו ולחזק את בחירתו מכאן ולהבא, אם כן בודאי אותו זדון נהפך לזכות גדולה, שהרי בכוחו הוא התחזק ביתר שאת בעבודת ה’, ויתכן שטרם נפל לעוון חמור זה הוא ישן את חייו ולא השתדל לעקור את אותה תאווה רעה או מידה רעה שבגללה נכשל, ורק עכשיו כשנפל לכזה עוון חמור, הוא מתעורר לעבוד ברצינות ולעקור לגמרי את אותו פגם. נמצא, שהזדון הופך לזכות.

 

וכן הוא מה שאמרו חז"ל: אין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל בו, כי אותו אדם שאינו נשבר מהכישלון בודאי הוא יכול ללמוד הרבה מאוד מכל כישלון ולהתעלות עד שזוכה לעמוד על אותו עניין שנכשל בו ולכבוש את אותו עניין. וכל זה רק כשבאמת עושה תשובה מאהבה כמו שאמרו הם ז"ל, דהיינו שאין לו שום עצבות, ייאוש, דיכאון וכו’, ולא חושב: ‘איך נכשלתי? למה לא התגברתי? איך טעיתי?’ וכל אלה הן מחשבות כפירה שמכניס היצר הרע באדם כדי לבלבל אותו לחשוב על הבחירה אחרי שכבר נעשה מעשה.

 

 

ודע, כדי שהאדם יוכל באמת לתקן את עצמו ולחזור בתשובה, הוא חייב להגיע לאמונה הזאת ולשמוח ולהודות על כל מה שעובר עליו. כל זמן שהאדם אינו יכול להודות בלב שלם על הכישלונות שלו, אין הוא יכול לצאת מהם, כי הוא עדיין בידי היצר הרע, הוא עדיין בכפירה, אם כן כיצד יתפלל כשהוא נמצא בכפירה?

 

רק כשמודה על הכל – וזה מעיד על אמונתו, אז יכול גם להתפלל אל ה’ שיעזור לו להבא.

 

יהי רצון שנזכה לאמונה שלמה, להודות על הכל ולהתחזק הלאה ברצונות ותפילות, בתורה ובמעשים טובים אמן סלה.