שונים אבל אוהבים

 

  

וְאֵלּוּ הַשְּׁנֵי בָּנִים הָיוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה מְאד; אַף-עַל-פִּי שֶׁהָאֶחָד הָיָה חָכָם וְהָאֶחָד הָיָה תָּם וּמחוֹ הָיָה נָמוּךְ, אַף-עַל-פִּי-כֵן אָהֲבוּ זֶה אֶת זֶה מְאד…

 

רבינו כותב שהיתה בין שני הבנים הללו אהבה גדולה, והוא מדגיש שזה "אף על פי שהאחד היה חכם והאחד היה תם וכו’". כלומר, למרות ההבדל העצום שהיה ביניהם – היתה ביניהם אהבה. כאן הרבי מלמד אותנו שלמרות שאין זה מדרך העולם שתהיה אהבה בין אנשים שהם שונים, כי בדרך כלל אנשים אוהבים את הדומה להם, וכל שכן כאן, שהאחד הוא כזה חכם, ולא שייך שיהיה באהבה עם אחד פשוט ואיטי – בכל זאת היתה ביניהם אהבה, ויש לזה שני הסברים:

 

הראשון – מכיוון שאחד מהם הוא תם, לכן רק מסיבה זו התאפשרה האהבה שביניהם. כי תמימות פירושה ענווה, ומי שהוא ענו מסתדר עם כולם, גם עם חכמים ממנו בהרבה, ולכן בזכותו של התם היתה אהבה ביניהם. אם לא היה אחד מהם תם, אלא לאותו חכם היה חבר לחי’דר שהוא לא ברמה שלו אולם אינו כזה תם אמיתי, החכם בודאי לא היה אוהב אותו, כי בני אדם חכמים כגון זה אינם אוהבים אף אחד, כמו שנראה בהמשך, שכאשר החכם גדל הוא איבד את כל אוהביו ונשאר בלי שום חבר, כי פשוט לא היה יכול לסבול אף אחד מרוב חכמתו וגאוותו.

 

השני – על פי מה שפירשנו בתחילת המעשה שאותו חכם בילדותו עדיין לא התקלקל, ולא היתה חכמתו חכמה רעה, לכן היתה לו אהבה עם חברו התם, כי גם בו היתה עדיין תמימות, וזה מחזק את מה שכתבנו, שאילו היה החכם זוכה להתפלל הרבה כדי להינצל מן הגאווה הוא היה יכול לזכות למדרגות רמות.

 

 

על ידי שההורים נעשו אביונים, על ידי זה הבנים החלו להתגדל. כאן מונח היסוד שאמרו חז"ל: היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. חיי העניות גורמים לילדים לגדול טוב מכמה סיבות: האחת – מחמת העניות הם מתרגלים להיות עצמאיים ולא מפונקים. השנייה – שרואים שאין להם על מי לסמוך מלבד ה’, שלא כמו ילדי העשירים שתולים עיניהם בהוריהם ואינם צריכים כביכול לבטוח בה’. השלישית – שחיי העניות מרגילים אותם לענווה, כי אינם מתנשאים על הזולת.

 

 

וזהו שאמרו ההורים לילדים: איננו יכולים להחזיק אתכם, ובזה הכריחו אותם להשליך את עצמם על ה’. ומה שאמרו להם: עשו מה שתעשו, בזה מרומז עניין העצמאות, שהעניים מוכרחים להיות עצמאיים ולדאוג לעצמם כי אין להם הורים עשירים שיכולים להשגיח עליהם ולספק להם הכל.

 

ובאמת זה דבר שכל אחד צריך לעבור בשלב מסוים בחייו, אפילו מי שהוריו עשירים חייב בסופו של דבר לעזוב אותם ולעשות משהו עם החיים שלו.

 

כאן גם מרומזת ההנהגה שרבינו אמר, שמסוגל יותר לבנים שלא להסתכל עליהם ולא להשתעשע עימהם הרבה. כאשר ההורים לא מסתכלים על ילדיהם, ומניחים אותם לנפשם להסתדר עם חייהם, אזי הילדים גדלים עם עצמאות, הם מתלבשים לבד, מכינים לעצמם סנדוויץ’ וכדומה, וכך הם גדלים בריאים ומתרגלים להיות עצמאיים ולסמוך על ה’.

 

 

הרבי כותב את המשפט הזה בפשיטות, קצר ולעניין: הלך התם ולמד מלאכת רצען. לא היו לו בלבולים ולא מחשבות מה טוב יותר ומה כדאי ללמוד ולעסוק בו, כי זה באמת לא משנה מה האדם עושה, כמו שאמרו חז"ל במשנה (פרק ד יד): שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות אלא הכל לפי זכותו…

 

ובשפה שלנו: לא כל הדוקטורים עשירים ולא כל הסנדלרים עניים, כי אם נגזר על האדם שיחיה בשפע – יהיה לו שפע ולא משנה מה יעשה, כי ה’ הוא המפרנס, ואיך שלא יהיה, הוא מסובב לאדם את מה שהוא צריך עבור תיקונו. אם אדם צריך להיות עשיר – הוא יהיה עשיר. וכן ההיפך, אם אדם צריך בשביל התיקון של הנשמה שלו להיות עני – הוא יהיה עני. אין האדם יכול לשנות מה שנגזר עליו, וגם אין טעם לשנות את זה, כי זה הטוב ביותר בשבילו.

 

ולא רק בגשמיות, אלא גם ברוחניות צריך האדם לעסוק בפשיטות ובתמימות בתורה ותפילה, במצוות ומעשים טובים, בלי לבלבל את עצמו בכל מיני חכמות, ועל ידי זה יגיע לתכלית שלו, כמו שזכה התם במעשיה זו.

 

רבינו הקדוש מביא עניין זה בתורה יט (ליקוטי מוהר"ן תנינא), שהיא התורה השייכת למעשיה זו, וזה לשונו:

 

אֲבָל בֶּאֱמֶת עִקָּר הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הוּא רַק עַל-יְדֵי תְּמִימוּת דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ יִרְאַת-הַשֵּׁם וּמִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר, כ"ש (סוֹף קהֶלֶת): "סוֹף דָּבָר הַכּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" הַיְנוּ שֶׁשְּׁלמה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מְלַמֵּד אוֹתָנוּ, שֶׁעִקָּר הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת סוֹף דָּבָר, הוּא רַק עַל-יְדֵי תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת, לְיִרְאָה אֶת ה’ וְלִשְׁמר מִצְווֹתָיו בִּפְשִׁיטוּת וְזֶהוּ:

 

"סוֹף דָּבָר הַכּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר", שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת, לְיִרְאָה אֶת ה’ וּלְקַיֵּם מִצְווֹתָיו בְּעֻבְדָּא וְכוּ’ בִּפְשִׁיטוּת כַּנַּ"ל וְזֶה שֶׁסִּיֵּם: "כִּי זֶה כָּל הָאָדָם"- הַיְנוּ כִּי זֶה יָכוֹל כָּל אָדָם לְקַיֵּם וּלְהַשִּׂיג עַל-יְדֵי-זֶה אֶת הַתַּכְלִית, מֵאַחַר שֶׁעִקָּר הוּא "אֶת אֱלקִים יְרָא" וְכוּ’ עַל-כֵּן יָכוֹל כָּל אָדָם לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית, כִּי זֶה כָּל אָדָם יָכוֹל לְקַיֵּם:

 

ובכן, במעשיה הזאת זהו המסר העיקרי: מי שהוא שמח בחלקו, הוא חי כפי שה’ מנהיג אותו ואינו מרגיש שום חסרון, והוא באמת יגיע ליעוד שלו ואף לגדולה אם ה’ ירצה. כמו דוד המלך שלא חיפש שום מלוכה ואדרבה, היה רועה רוב הזמן בהרים את הצאן ואיזה סיכוי היה שיבחינו בו ויבחרו בו למלך? אולם ה’ רצה שיהיה מלך והוא המליך אותו, ולדוד זה לא שינה שום דבר, הוא היה יכול באותה מידה להישאר רועה צאן וזה לא היה הפריע לו כלל, אדרבה, אולי היה אף מעדיף להיות רועה צאן ולעבוד את ה’ בשקט בלי הטרדות של המלוכה, בלי שיבלבלו אותו ויטריחו אותו.

 

כך האדם צריך להיות שמח בחלקו ולא לחפש גדולות ונצורות, ואם הוא מיועד לגדולות – הגדולה תבוא ותמצא אותו, הוא לא צריך לחפש אחריה.

 

בפרק הבא נלמד מהו ההיפך הגמור מהתם הזה, וכיצד החכם הולך ומסתבך על ידי החכמות שלו, ובניגוד לתם, שאת מעשיו תיאר הרבי בחמש מילים, כלומר "הלך התם ולמד מלאכת רצען", החכם מצריך מילים רבות לספר את הסתבכותו בחיים. וכן הוא ממש בפועל, מי שהולך בחכמות חייו מסובכים וקשים והוא רק יורד מטה מטה, ואילו מי שחי בתמימות מיד עולה על הדרך הטובה, בלי שום סיבוכים, והוא גם מגיע למעלתו בנקל וכהרף עין.

 

ה’ יתברך יזכנו לתמימות ונזכה לגאולה בקרוב אמן.