הרע אינו אלא טוב
פתאום, ללא כל התראה, מישהו 'נחת' עליך. דמעות חמות של כעס מתמלאות בעיניך, ואתה שואל את עצמך: "האם זה מגיע לי?"
פתאום, ללא כל התראה, מישהו 'נחת' עליך.
דמעות חמות של כעס מתמלאות בעיניך,
ואתה שואל את עצמך: "האם זה מגיע לי?"
פתאום, ללא כל התראה, מישהו 'נחת' עליך. מטר לא צפוי של צעקות ו/או עלבונות, הלבנות פנים, בושות, ובזיונות. דמעות חמות של כעס מתמלאות בעיניך, ואתה שואל את עצמך: "האם זה מגיע לי? למה השם יתברך עושה לי כך? במה פשעתי?"
אז הרי לך חדשות טובות: ייתכן ולא פשעת בכלל!
ישנן מרגליות יקרות ערך הטמונות בתוך הבזיונות הללו, שאינן אלא מתנות נדירות מאת אבינו שבשמים האוהב והמשגיח, הרוצה לטובתנו הנצחית, לגדל ולרומם אותנו, ולהפוך אותנו לכלי יקר יותר בעבודת השם. מטרתם גם לכפר עוונות ולזכותנו לעולם הבא כפי שנתאר בסדרת מאמרים זו.
השם יתברך רוצה לגדל את האדם
מורי ורבי הגה"צ ממעליץ שליט"א, דורש את המדרש (בראשית רבה פרשה י, ו): "אמר ר' סימון, אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל", אומר במתק לשונו: כשבא אליך בן אדם ומבזה אותך, זוהי מכת חסד על הראש שלא גורמת שבר לגולגולת, חס ושלום. מי שהקב"ה רוצה לגדלו, זאת אומרת להעלות אותו למדרגה גבוהה יותר בעבודת השם, אזי שולח לו בזיונות.
העיקרון של בזיון כתנאי הכרחי לצמיחתו הרוחנית של האדם מלווה את עם ישראל משחר ימיו. אברהם אבינו נקרא "עברי" משום שעמד יחידי מול כל העולם, כמאמר המדרש (בראשית רבה מב, ח), "רבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". מגיל קטן נרדף. אמונתו עמדה באינספור ניסיונות של לעג ובוז. ניסיונותיו כללו בזיון רודף בזיון: פעמיים נאלץ לעמוד דום בשעה שאשתו הצדיקה והטהורה נלקחת ממנו על ידי גויים מתועבים. הוציאו לעזו על בנו אהובו יצחק, כפי שמפרש רש"י זצ"ל (בראשית כה, יט, ד"ה אברהם הוליד את יצחק), "הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו. מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק". אף יצחק סבל בזיונות מאבימלך ומפיכל ועבדיהם, יעקב אבינו סבל מעשו, מאליפז, מלבן, בזיון שכם, וצער יוסף. משה רבינו ואהרן כהן גדול סבלו בזיונות מדתן ואבירם, מקורח ועדתו, ומן הערב רב.
כל חייו של דוד המלך, מנסיבות לידתו ועד לסוף ימיו, גדושים מעשי צער ובזיונות. לפי גרסה אחת (ילקוט מעם לעז שמואל א, בשם האלשיך הקדוש, דף קצז), אביו ואחיו חשבוהו לממזר לכן היו מבזים אותו והשליכוהו אל השדות כדי שיאכלוהו חיות השדה, כפי שהעיד בתהלים (כז, י): "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַהֹ' יַאַסְפֵנִי". בזיונות ורדיפות היו לו ללחם חוק, לפני שמלך ואחרי שמלך. תמיד היה לו חולק ומבזה מזומן להציק לו, שנאמר (שם, קיח, יב): "סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים", ו"בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי" (שם מב, יא). אף על בניו לעזו, כפי שאומר רש"י (שמואל ב', ג' ג, ד"ה ומשנהו כלאב): "ולמה נקרא שמו כלאב, אמר רבי יצחק: שהיו ליצני הדור אומרים, מנבל היתה אביגיל מעוברת, נהפך קלסתרו ונדמה לאביו". בזיונות נוספים ספג מבניו אמנון, אבשלום ואדוניהו. בזיונות מבית ובזיונות בחוץ.
המתבונן משתומם. נעים זמירות ישראל, משיח השם, וכינו אותו "נואף מואבי רשע צורר תועבה" (מדרש תהלים, מזמור ג). מדוע? משום שהקב"ה רצה לגדלו, ומתוך התאמצות עילאית להתגבר על כל המניעות ולעבוד את הקב"ה, הזדכך באופן מוחלט והגיע למדרגת רוח הקודש שבעזרתה חיבר את ספר התהלים. לולא התהלים חס ושלום, עם ישראל לא היה יכול להחזיק מעמד במשך אלפי שנות הגלות.
מעשי אבות סימן יפה לבנים. היות והקב"ה רוצה לרומם ולגדל את כל אחד מבניו אוהביו, שולח להם בזיונות כדי שיתעלו ויצמחו.
השם יתברך מנסה את האדם ועוזר לו להכין כלי גדול יותר לעבודת השם
כאשר היצר הרע מקבל רשות לנסות ולהחליש את דעתו של עובד הא-להים ולהרחיקו מן האמת, הוא מביא לאדם איזו צרה או בזיון. אך אין זה אלא ייסורי אהבה, כדי לזכות את האדם בסופו של דבר. כותב רבנו לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע (קדושת לוי, פרשת ויחי): "כדרך בני אדם כשרוצין לעשות מכלי קטן כלי גדול צריכה שבירה, כן הש"י ברוך הוא רוצה להשפיע להאדם וצריך שיהא ביכולתו שיהיה יותר גדול וכו', שלח לו צרה או חולי ח"ו שזהו שבירת הכלי קטן שאחר כך יהיה יותר גדול". אדם שמקבל בזיון דומה לכלי קטן. הבזיון בדרך כלל שובר את ליבו. אך עצם עבודת השם תוך שברון לב, ובד-ובד התגברות, הוי תכלית הניסיון: מי שזוכה לעמוד בניסיון, נעשה כלי גדול יותר בעבודת השם.
זהו מה שרמז דוד המלך ע"ה באומרו (תהלים צד, יב): "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ-הּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ": על ידי הייסורים, האדם הופך לכלי גדול יותר לקבל תורה ואורו של הקדוש-ברוך-הוא.
והנה, כשאדם עומד בניסיון הבזיון, ומצליח, הוא מגשים את עצם התכלית שלו בעולם הזה. מסביר בעל התניא זצ"ל (אגרת הקודש – פרק יא): "עיקר בריאת האדם בעולם הזה הוא בשביל לנסותו בניסיונות אלו ולדעת את אשר בלבבו – אם יפנה לבבו אחרי אלהים אחרים שהם תאוות הגוף המשתלשלים מסיטרא-אחרא ובהם הוא חפץ, או אם חפצו ורצונו לחיות חיים אמתיים המשתלשלים מאלקים חיים". כלומר, כל פעם שהמתבזה שותק ומעביר על מידותיו ואינו מתקומם כדי להגן על כבודו הנפגע, הוא משליט את מלכות הקדושה על הסיטרא-אחרא. זוהי הזדמנות לשרת את המלך יוצר כל, ברוך הוא וברוך שמו. נמצא, שהבזיון הוא מתנת אהבה מאת המלך.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור