הקרב על החיים

הגוף שלי הופך לשדה קרב של ממש, עם

פצצות גרעיניות שנזרקות מהשמים, מסורג'רי. 

בצעקות חרישיות אני מעודדת: "כל התאים

הטובים, השמידו את תאי האויב! לא להיכנע!"

 

 

חדר ההמתנה היה מלא באנשים לבושים בחלוק כחול, בגד שהבליט את מה שמאפיין את לובשיו.

 

על כל אחד מפניהם של האנשים סביבי בחדר הזה נשקף כאב שונה מעומק נשמתו, פחד ושמחה. על חלקם היה נראה שחסר רגש, אבל סיוטים היה אפשר למצוא בחדר הזה בכל פינה.

 

כי בין כל התקוות, החלומות, התפילות, יש גם סיוטים.

אנשים מעיינים בעיתונים שונים. חלקם קוראים ספרים, חלקם מדברים וחלקם בוהים בחלל האוויר. הזמן עובר בהמתנה עד שיקראו בשמות שלנו. זוגות יושבים ביחד, שלובי זרועות אוחזים חזק אחד בשני – מעין יחידת תמיכה הדדית שקטה.

 

אימהות יושבות עם בנותיהן, אבות יושבים עם ילדיהם. אנשים מבוגרים, אנשים צעירים, אנשים מכל מקום בעולם נמצאים כאן איתי, איש איש ומקצועו. אני שומעת ספרדית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, סינית… כולם שונים, אך יש לנו משהו משותף. ובלי להוסיף מילים, כולנו מבינים שכל אחד מאיתנו הוא בן תמותה, שהסרטן היא מחלה שלא מבחינה בין גזע, דת, מין, גיל או לאום. היא לא מכירה דעות קדומות. כולנו מחוברים רגשית.

 

אני יושבת בחדר עם החלוק הכחול לגופי ארבע פעמים בשבוע. מחייכת ואומרת שלום, כי אני יודעת שחיוכים חסרים כאן. זה מורגש כאן מאוד.

 

אישה צעירה מדברת וצוחקת, מחייכת לאישה מבוגרת ממנה, שהיא, סביר להניח, אמא שלה. עיניה שלוות ורגועות אך מסתכלות בהערצה על פני בתה. האישה המבוגרת שמחה שהצעירה נמצאת איתה, אך אינה מצליחה להבחין במתח שמלווה את בתה. אני רואה את החיוך המאולץ, שפתיה מתכווצות כשעיניה מתמלאות דמעות להן היא לא מאפשרת לפרוץ החוצה. אצבעותיה נעות במהירות, רוקדות בקצב מנגינת קולה. היא חייבת להסתיר את רגשותיה. היא חייבת. היא רוצה להגן על אמא שלה מפני החרדה בה היא נמצאת, אותה היא מדחיקה בכל הכוח.

 

הלכתי לחדר האמבטיה. כשחזרתי לחדר ראיתי את הבחורה הצעירה עכשיו לבד עם מחשבותיה, הולכת במהירות לכיוון המעלית. דמעה אחת מצליחה לברוח ולהחליק על הלחי, אותה דמעה שהיא לא רצתה שאמא שלה תראה.

 

ויש גם כמה דברים נעימים שמסיחים את הדעת. שלוש נשים מבוגרות משוחחות על הדרך להקל את תחושת הבחילות, והן מדברות על זה עם הרבה הומור.

 

הילדים הקטנים, שהקריחו בגלל הטיפול הכימותרפי, צוחקים להם כשהם משחקים במשחקים שהצוות הביא. הם כל כך שמחים ועליזים, השובבות שלהם נשמעת היטב למרות בליל קול שיחת הנשים המבוגרות סביבם. הם לא מודעים למתח שעל פני הוריהם, אולי בגלל שהם לא מבינים בכלל מה עובר עליהם, או שהם בעצם יודעים משהו אבל המשהו הזה נמצא עמוק בתוכם…

 

בדרך כלל אני ממתינה חצי שעה עד שקוראים בשמי. יש מספיק זמן לקרוא, לחשוב, להתבונן על אנשים, אפילו לפתח שיחה אם מישהו מעוניין. אני מסתכלת ולומדת מהסובבים אותי, רואה את כל האנשים שמגיעים למרכז הרפואי הזה מתחומים שונים של חייהם.

 

פרט לילדים, אני בין האנשים הצעירים שנמצאים בחדר הזה. אישה בגיל המעבר מביטה לכיוון שלי ונראה שהיא די מבולבלת. היא כנראה חושבת לעצמה 'מילא אני, ריבונו של עולם, אבל למה הצעירה הזאת?'

 

אני מנסה להשיב למבטה עם חיוך מרגיע, מנסה ליצור תגובה דרך מבט עיניי. "זה בסדר. אל תדאגי בגללי. גם אני לא כל כך מבינה, אבל זה בסדר שזה קורה גם לי. אני מצליחה ללמוד כאן הרבה יותר ממה שאצליח ללמוד אי פעם באוניברסיטה".

 

מהכאב אפשר ללמוד המון. ברגע הראשון שהתעוררתי מהניתוח הכאב היה בלתי נסבל. הייתי מעורפלת מאוד, אך הצלחתי לשמוע את עצמי קוראת לעזרה, מבקשת להשתחרר מהכאב המייסר הזה. אולם מחשבה אחת שחלפה במוחי הכניסה את כל הכאב הזה לפרופורציה הנכונה. לפתע, חשתי הזדהות עם אותם 'קורבנות רפואיים' שעליהם ניסו הנאצים כל את ניסיונותיהם האכזריים. הם, שלא קיבלו שום חומר הרדמה או חומר אחר לטשטוש הכאבים בזמן העינויים האכזריים שסבלו על בשרם, להם הכאב לא פסק. אי אפשר לתאר את זה בכלל. לעולם לא אשכח את הרגע בו הבנתי שהכאב שלי קצוב, שהוא לא מתמשך, בהשוואה לכאב והסבל המתמשכים של בני עמנו בתקופת השואה.

 

מצבי הרפואי מוגדר טוב, כך אומר לי כל הזמן האונקולוג. קיבלתי המון מכתבים מאנשים שאני אפילו לא מכירה, מכתבים עם סיפור חיים כיצד הצליחו לשרוד ולהחלים ממחלת הסרטן, אנשים שמעודדים אותי כל הזמן ואומרים לי שגם אני אצליח. אני מאוד מעריכה את המאמצים שלהם להחיות אותי, להרים אותי מעלה. אף אחד מהם לא מספר או מזכיר את הדוד שנפטר, את בן הדוד שלא הצליח לעבור את זה, את החבר של החבר… אבל אני יודעת. אני רוצה להיות מאלה שהצליחו, מאלה ששרדו.

 

הגיע תורי, קוראים בשמי. אני מחייכת לעבר חבריי לחדר, אוחזת חזק את החלוק שעוטף את גופי וצועדת בתוך מסדרון עם שלטים המכוונים לחדר הטיפולים. בצידה החיצוני של דלת גבוהה ורחבה מודבק שלט בצבעים שחור וצהוב עליו כתובה אזהרה שבחדר זה משתמשים בחומר רדיואקטיבי. עובי הדלת הוא עשרה אינצ'.

 

בתוך החדר ישנו מתקן ענק שדומה למכונת תפירה גדולה. בחלקה התחתון, בחלק שבו נמצאת ה'מחט', ישנו מקום גדול ורחב לשכב עליו. על מקום זה אשכב במשך עשר דקות כדי לקבל זכות ליום נוסף, יום מלא בחומר גרעיני.

 

אני מטפסת על שרפרף קטן ושוכבת על המשטח הזה. הורדתי את החלוק הכחול שלי ושכבתי מתחת ל'מחט'. בפעם הראשונה שפשטתי מעלי את החלוק הכחול, קרוב לשעה הטכנאיות היו צריכות לסמן על גופי נקודות שחורות ולצייר על כל אחת מהן איקס אדום גדול. בכיתי מרוב בושה, הרגשתי כל כך חשופה. האחיות מיהרו לחדר ושאלו אותי בדאגה אם הן מכאיבות לי… קרני לייזר אדומות החלו לזרום מהתקרה והקירות וכל האנשים שזרים לי כל כך צריכים להיות נוכחים שם, מצפים ממני שאתייחס לכל הסיטואציה הזאת כאל משהו נורמאלי.

 

הטכנאית נכנסת פנימה, מחדשת את הסימנים האדומים שנמחקו מעט, מברכת אותי לשלום, מחייכת ומדגדגת אותי עם המכחול שבידה. "איך את מרגישה היום?" היא שואלת.

 

אני מחייכת אליה ועם הרבה אומץ אומרת: "הרבה יותר טוב, מולי".

 

היום יש לנו שיחה קצרה על היתרונות והתועלת שיש בשתיית מיץ מסוים אותו אני אצטרך לשתות. מחר נדבר על כמות וויטמין C שאקבל כל יום.

 

אחר כך הרופא נכנס פנימה ומסדר תבניות מעוצבות בצורת איברים כמו ריאות, כליות, ושאר איברים חיוניים על מדף קטן מתחת למקום ה'מחט', המקום שממנו החומר הרדיואקטיבי יוצא החוצה. 'איברים' אלו מיועדים להגן על איבריי החיוניים – על השחלות, הכבד והריאות – מאלומות האור שמגיעות אל חלקים שונים בגופי הנגועים בסרטן. כאשר הדברים מסודרים לשביעות רצונו, הוא לוחץ על המפסק והוא ומולי יוצאים מהחדר.

 

עכשיו אני לבד. בחדר יש מצלמה במעגל סגור שמחוברת לחדר השני שם נמצאים כולם. אני לא יכולה לראות אף אחד, אבל אני יודעת שהם מסתכלים עלי. אני לבד עם מכונת מתכת שהחלטתי לקרוא לה "סורג'רי".

 

סורג'רי פועלת במרץ, מזמזמת ומשקשקת. אני לא מרגישה כלום אבל אני יכולה לראות את פתח ה'מחט' נפתח ונסגר. אני עוצמת את עיניי ובדמיוני, עמוק בתוכי, אני רואה מקום שבו נמצאים כל החברים הטובים שלי, התאים החזקים, קורנים ומלאים חיים, לוקחים חרבות ארוכות וחדות, חותכים והורגים את כל הרעים, את התאים הנגועים. מספר יחידות מיועדות לפינוי והובלת התאים המתים לזרם הדם שלי, שיישטפו החוצה ויצאו מתוך גופי לנצח. הגוף שלי הופך לשדה קרב של ממש, עם פצצות גרעיניות שנזרקות מהשמים, מסורג'רי. בצעקות חרישיות אני מעודדת: "כל התאים הטובים לפנות את אזור המלחמה. השמידו את תאי האויב! לא להיכנע!"

 

למרות שגדלתי בבית שהיה נגד מלחמות, קרבות אלה עזרו לי להרגיש שאני בשליטה. אני עושה כל מה שאפשר וכל מה שאני יכולה כדי לעודד את הגוף שלי שימשיך להילחם, שאוכל לשרוד. ואנחנו חייבים לנצח במלחמה הזאת, כי יש לי חיים ארוכים לחיות! בסופו של דבר אני מצליחה לשתף פעולה עם הטיפולים הרדיואקטיביים מהם פחדתי מאוד, אפילו יותר מהסרטן עצמו. גם נתינת שם חיבה למכונת המתכת הקרה הזו היא פעולה שמחזקת ומשאירה אותי בקו השפיות. סורג'רי היא עכשיו בעלת בריתי. היא כבר לא מכונת מתכת מפחידה ומאיימת שיורקת חומרים רעילים לגופי, היא כבר לא מבשרת רעות. התמונות שרצות במוחי באות עם תפילה ברורה: "בבקשה אלוקים, תן לי לחיות. תן לי לחיות!"

 

רעש הזמזום והשקשוק נפסק. הדלת המכנית העבה נפתחת. האור נדלק והטכנאיות נכנסות שוב לחדר.

 

הטיפול הסתיים להיום.

 

המשטח עליו אני שוכבת נשלף החוצה. אני מתיישבת, עוטפת את עצמי בחלוק הכחול ויוצאת החוצה.

 

"שיהיה לך יום מקסים, מולי. נתראה מחר!" אני אומרת לה.

 

"גם לך".

 

אני צועדת במסדרון חזרה וחושבת 'האם אקיא היום?'… כשאני מגיעה לחדר ההמתנה, מבטים רבים ובוחנים מופנים אלי. כולם רוצים לראות האם יש עלי סימני פחד, אי-נוחות, עור אדום, נשירת שיער, האם אני נראית כמו שנכנסתי לשם? אני מחייכת אליהם, אל חבריי לחוויות הקשות וממשיכה לכיוון תא ההלבשה, ללבוש בגדי הרגילים, ואחר כך עוזבת את חדר לובשי-הכחול.

 

מעבר לגבולות קירות החדר הזה, מעבר לקירות הבניין הזה, של המציאות הייחודית הזאת, זורחת השמש גם ביום חורפי ויפה כזה.

 

* * *   

 

תפילותיה של חנה קפרי נענו, היא הבריאה ממחלת הסרטן. יהי רצון שהשם יתברך ישלח רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל, ונזכה כולנו ליהנות מימים יפים בחורף ובקיץ, אמן.