להיות חלק מהיופי האלוקי

 

 

סימן ההיכר הבולט ביותר שלו הן הנעליים: הסוליה הגבוהה שלהן נראית כמו אחרי מסע רגלי מפרך, ובנוסף הן עטורות הרבה בוץ.

 

הבוץ נדחף לכל מקום: בין קימורי הסוליה, מסביב לתפרים ואפילו על השרוכים. "כי האדמה רטובה כשאני עובד עליה", הוא מחייך.

 

האדמה תמיד מחכה לו: רטובה ומדיפה ניחוח טרי ומרוצה, יבשה עד לבקיעים וסדקים, חרושה תלמים או נעדרת כליל, ואז הוא נאלץ לסחוב שקים גדולים ועמוסים של תכולה חומה ולחה, מן הרכב אל המקום המיועד, ושם לשטוח חופנים חופנים חומים ורעננים.

 

היא תובענית תמיד, האדמה: קשה לה לראות את עצמה חומה וחשופה. אז היא עוטה סבר בלתי מרוצה ואינה שוקטת עד שהוא נחלץ לעזרה: שותל, נוטע או זורע, הכל לפי המזמין והמקום.

 

"שתילים", הוא מסביר, "נותנים תוצאה מיידית. אתה שותל באדמה ומיד מקבל גינה פורחת. עם הזרעים והפקעות צריך להתאזר בסבלנות, אבל הכל משתלם, גם אז הכל מתכסה ירוק, רק כעבור מן רב יותר".

 

עצים ניטעים תמיד במצב התחלתי כשגזע להם וענפים. עצי פרי דורשים תמיכה משלהם, וכל האחרים מבקשים גומה גדולה כדי שיהיה להם מספיק מקום בשביל השורשים.

 

הוא לא נבהל מעבודה, הוא מוכן לעדור ולחפור כמה שצריך, אך יותר מכל הוא אוהב לתכנן גינות.

 

"זאת אומנות", הוא אומר.

 

הוא בוחן את השטח במקצועיות. לכל כיוון המעלות והחסרונות שלו. הוא רושם כל אובייקט בשטח, ומשרטט ללא לאות תעתיק נאמן של האזור.

 

"אלה הן המדרגות", הוא מסביר. "פה, בצדדים שלהן אפשר יהיה לשים משהו קטן שלא מתפשט הרבה ולא יפריע לתנועה. בהמשך יש כר גדול שממש מזמין לשתול בו עשב, ומסביב יוכלו לבוא עצים ננסיים, שיחים גבוהים ופרחים עונתיים".

 

את פרחי העונה הוא שותל במסגרת פנימית. על הברכיים בהרבה סבלנות הוא כורע, חופר גומות קטנות, מסיר את גביע הפלסטיק ומכניס את השתיל פנימה. באצבעות זהירות הוא מהדק את האדמה סביב ועובר לפרח הבא. הכל חשוב כאן: זווית השתילה, הגובה של הגומה והצבע, כמובן.

 

"סגול בחוץ?" הוא מתרומם ומהרהר לרגע. "הם יהיו קונטרסט יפה לוינקות הלבנות, אבל מצד שני, הערוגה האדומה תראה כאן טוב יותר".

 

ובלי להתרשל הוא מתרומם על כפות ידיו, מתנער מגושי האדמה שדבקו בו ומעמיד את השתילים הנותרים בתוך הגביעים שלהם מסביב.

 

"זה יפה", הוא מודה, ובהינף יד הוא סותר את המעגל ובונה אותו מחדש בגביעי הפרחים האדומים. "אז מה יפה לדעתך?" הוא שואל.

 

"אהה… ובכן, זה לא מצדיק כל כך הרבה טרחה", מגיעה התשובה הנבוכה, אך הוא סותר אותה בהינף של טוב לב: "משנה ועוד איך, למה לא? הגינה צריכה להראות כפי שרוצים שהיא תראה. אז תהנו ממנה יותר".

 

הוא מזהה את הצמחים כולם כידידים ותיקים, ונוקב ברשימת תכונותיהם והדברים החביבים עליהם.

 

"זה?" הוא מקמט מצח ליד זוג עלים מאורכים מעט. "סולניום. שיח רב שנתי, כחול או לבן. כן, אוהב אור ואויר, אבל לאו דווקא מכה חזקה של שמש".

 

"וזה?"

 

"אספרג", הוא חורץ. "הרבה ירוק בגינה, ענפים ארוכים, שעירים מעט. פריחה? יש קצת, כדורים אדמדמים, לא משהו בולט במיוחד".

 

הוא נעצר ליד גבעולים מצהיבים.

 

"כלות. השמש החזקה גמרה אותן. אם היה אפשר להעביר אותן לצל בתוך העציץ שלהן הן היו נשארות ירוקות לעוד ימים מספר".

 

הרכב שלו קצת משופשף ואדום, אינו עצלן, בדיוק כמוהו.

 

"שתילים?" הוא מגרד בקצה אוזנו אל מול השמים המכוכבים. "כבר מאוחר, זה נכון, אבל יש לי את המפתח של המשתלה. זה לא רחוק, אפשר לקפוץ לשם ולקנות מה שצריך". עוד רגע והמנוע מתעורר לחיים, והגלגלים מתגלגלים בכיוון המוכר להם מאוד.

 

מאוחר, זה נכון, אך שם יש לו זמן.

 

"צריך לבחור", הוא אומר בכובד ראש ואינו מתבונן בשעון. את הזמן הוא מנצל להסבר על סוגי השתילים ולחיפוש אחרי קופסת קרטון מתאימה, שבה יוכלו כולם לשבת בנוחות בלי ללחוץ זה על זה. ו"צריך עוד משהו?" שואל, כשהוא מתכונן לכבות את האורות החשמליים ולצאת לדרך חזרה.

 

הגינות הנתונות תחת חסותו מכירות אותו והוא מכיר אותן. נעים לבקר אותן בהפרשי זמן קובעים, לבדוק עד כמה התפתחו והשתנו, לגזום את השיחים שגדלו בפראות, לתקן את מערכת ההשקיה ולתכנן את השתילה הבאה.

 

"עוד כמה ימים", הוא מבטיח, "אז יהיה מזג אוויר מתאים, לא חם מידי ואל קר מידי, בדיוק מה שמתאים".

 

אז יהיה צורך בנסיעה חוזרת אל המשתלה, בנשיאת קופסאות קרטון רבות ועמידה ממושכת על הברכיים בשעת השתילה, הוא לא חושש, כי כל זמן שהשמים תכולים מעל לראשו, השמש מאירה והפרחים יפים ככוכבים – כדאי להיות חלק מן היופי האלוקי הזה.