האם יש לך מעיל רוח?

 

 

 

קבוצת נרות של שמן דולקת על מגש מוכסף. מישהו פותח את הדלת. רוח שובבה חודרת פנימה אל תוך הבית. השלהבות מגיבות בתזוזות קלות למשב הקר. הדלת נסגרת. השלהבות חוזרות אל עצמן, מתרוממות בזקיפות קומה, ממשיכות להאיר. רק נר אחד לא שרד את הרוח, הוא התכופף מטה, התכנס אל תוך עצמו וכבה. עדיין נותר לו שמן בתוך הבזיכית, הוא יכל להמשיך לדלוק עוד, הפתיל שלו ארוך ויפה ובכל זאת הוא כשל.

 

 

אחד הסיפורים הנושנים של א. הנרי נקרא בשם ‘העלה האחרון’. הוא משמש מורות לאנגלית ולשיעורי ספרות. הוא גם תורגם לעברית עבור מדריכות.

 

הסיפור לוקח את הקורא לתחילת המאה, אל רובע גריניץ’ וילג’ בניו-יורק (מקום מגורים זול לאומנים) ואל עונת חורף קרה במיוחד. מישהי בכפר חלתה בדלקת ריאות חריפה. היא שוכבת קפואה במיטתה, חלושה וחסרת אונים. עיניה העצובות משקיפות אל החלון שלידה. היא מתבוננת בעץ שהרוח מסירה ממנו את העלים. היא מצליחה לספור את העלים הנותרים. הם בודדים והימים שלהם ספורים. היא מאמינה שביום שהעלה האחרון לא יחזיק מעמד וילך לו עם הרוח גם היא לא תחזיק מעמד. גם לה יהיה זה היום האחרון…

 

חלפו להם כמה ימים ונשרו העלים האחרונים מן העץ. נותר רק עלה אחד. היא עצמה עיניים באימה יחד עם החשכה. מחר בבוקר היא תראה האם שרד העלה את הלילה, את הרוח העזה.

 

באישון הליל צייר זקן מהכפר מחליט לשרבט עלה באומנות רבה, עד שקשה לזהות שהעלה הוא רק חיקוי לעלה טבעי. בכוחותיו הדלים הוא יוצא אל הסער והכפור, גורר סולם ומשעין אותו ליד העץ שליד החלון של החולה.

 

הוא מצמיד את העלה אל הענף הקרוב לחלונה. מהדק אותו חזק באופן כזה שישרוד לא רק את הלילה.

 

בבוקר גילתה החולה את העלה. ‘הוא שרד’, היא לחשה בהתרגשות והרגישה שכוחות חדשים ננסכים בה, והרשתה לעצמה להתרומם מן המיטה.

 

בהמשך היום נודע לה שהשכן, הזקן הצייר, מצא את מותו. הוא לא שרד את תנאי הקור העז, בחוץ בטמפרטורות הליל…

 

* * *

 

האם לא קורים לנו דברים הדומים לתיאור ולסיפור?

 

בואו ונחשוב על הנר שכבה, על השמן שנותר בבזיכית, על הפתיל שלא נגמר, שלא גמר לבצע את יעדו. בוא ונשים את הפוקוס על החולה, נתמקד בה ולא בצייר. האם לא קורים לנו דברים דומים? האם אנחנו לפעמים לא שורדים את ה’קור’? בטוחים שהשמן אזל, מאמינים שהפתיל שלנו קצר, פוסקים על עצמנו קוצר רוח, חוסר אונים, מרשים לעצמנו לדעוך. שוכחים שאנחנו יכולים להתמודד מול רוחות שורקות, הרבה יותר מכפי שחשבנו, אם רק נחפוץ בכך, אם רק נכין עבורנו מעיל ‘רוח’…

 

 

ככל שתהיה לנו מוכנות נפשית גבוהה למצבי החיים השונים, ככל שתהיה לנו ידיעה שהחיים הם לא סטטיים. תמיד מתרחשים דברים, תמיד מחכות לנו בצד הפתעות מסוגים שונים. יש ללמוד זאת מראש כדי שנצליח לשרוד.

 

אף אחד אינו מתכוון שיש לתכנן טרגדיות חלילה. אבל כל אחד יודע שצריך להיות מחוסנים, אנחנו זקוקים שיהיה לנו מעיל איכותי, לא דקיק שלא יחזיק מעמד ביום סתווי פשוט.

 

נצעד מן הקל אל הכבד: גם לפני משימות לכאורה פעוטות בחיים עלינו להכין את עצמנו מראש כדי לצמצם את המעידות למינימום, כדי לגלות כמה שפחות קוצר רוח, כדי להתאמן בהארכת ה’פתיל’ שלנו.

 

הכוונה היא לדברים פשוטים המצריכים גם הם הכנה נפשית מוקדמת, כמו: התמודדות עם משמעת במסירת שיעור בבית הספר, השכבת ילדים, קימה בלילה לתינוק וכדומה. ובהרחבה: אם תכננו שנת לילה ארוכה ומתוקה, אנחנו עלולות למצוא את עצמנו רוטנות ומיואשות למול בכי התינוק. אם נאמר לעצמנו מראש שאם נצליח לישון, טוב מאוד, ואם לא, גם כן נשמח, כי אנחנו מקיימות את התפקיד שלנו כאן בעולם. אם רק נזכיר לעצמנו את העובדה הידועה שאנחנו בתפקיד גם בלילה, נצליח להגיב טוב יותר, ולהיות פחות מתוחות בשעות עייפות. (ועל זו הדרך בכל עניין מתחומי חיינו).

 

גם לשמירת הלשון ואכילת יתר תועיל הכנה מראש (וכן בכל מידה ומידה). עלינו להיות ערוכים למפגש לא מתוכנן עם אדם שיכול להעלות נושא בעייתי (לשון הרע וכו’). מה נעשה בסיטואציה כזו? אנחנו חייבים להתכונן, להכין תשובות ופתרונות.

 

אנו מוזמנים לסעודה חגיגית, היצע האוכל יהיה מרשים, קצת לפני כן נכין את עצמנו לא להתבלבל ולא לחרוג. וכל אחד יודע את מר נפשו.

 

אנשים הצליחו לעבור תקופות ומקרים קשים בזכות שדיברו אל עצמם לפני הניסיון, ובשעת ניסיון ידעו לכוון את עצמם על מה לחשוב. אולי עכשיו ניתן להבין במקצת איך היו גדולי ישראל שעברו ניתוחים ללא הרדמה…

 

המשימה שלנו היא לגלות אחריות כלפי עצמנו לאורך כל הדרך, מ"מודה אני" ועד "קריאת שמע". אנו חותרים להגיע לשליטה עצמית גם בשעות קשות. כל הדברים היפים הללו יגיעו אם רק ניתן לעצמנו יום יום את מה שהנשמה זקוקה לה באמת.

 

האם אנו מסוגלים להניח עיתון חדשות, למשל, ולקחת לידינו חומר שללא ספק יחזק אותנו נפשית?

 

האם אנחנו מוצאים את הזמן לעלעל בין דפיו של ספר קודש ומוסר הקרוב לליבנו?

 

האם אנו מקפידים לקרוא בכל יום על גדולי ישראל במשך דקות ספורות כדי להוליד בנו שאיפות טהורות, כדי להתחשל מפני רוחות שורקות?

 

האם אנו נרדמים מתוך מחשבות מתוקות של קירבה לה’?

 

האם יש לנו בתת-מודע מספיק פסוקים שנוכל לשלוף אותם בשעת הצורך? האם אנו יודעים לתזמן את מאמרי חז"ל בעת משבר?

 

האם כשאנו אומרים לפחות שמונה פעמים ביום "שהכל נהיה בדברו" – אנו מתחזקים מאמיתות המילים?

 

האם שימושי אצלנו לומר ולהאמין שגם זו לטובה, גם אם אנו לא מבינים מהלכים שמימיים?

 

האם אנו משחילים במשך היום את הפסוק "הודו לה’ כי טוב" – כי יש כל כך הרבה טוב. כל כך הרבה על מה להודות?

 

האם כשמבעבעים אצלנו רגשות קנאה אנו מסוגלים לומר לעצמנו משנה קטנה ממסכת אבות ‘אל תבקש גדולה לעצמך’, ולהירגע?

 

האם כשאנו מגלים חוסר סבלנות בעזרה לילד במתן שיעורי-בית אנו זוכרים ש’לא הקפדן מלמד’?

 

האם אנו יודעים להתנחם, להתרצות, לאחל, להיפרד, לבַכות, ולהתעודד בשפה יהודית?

 

ההתחברות אל הפסוקים, אל שפת המקורות מביאה רוגע נפשי. הם פועלים באמת כי הם באים מים של חכמה, ממי שמכיר אותנו ישר והפוך, ממי שקורא את הנפשות שלנו יותר מכל אחד אחר – מבורא נפשות.

 

 

המוסיקה המקורית הביאה את היהודי לחזור שוב ושוב על מסר חשוב, המנגינה גרמה לתהליך של הפנמה שהביאה את הנפש להתעוררות, לדבקות וקירבה אל ה’.

 

העניין של סחור סחור, בולט במעגלים של ריקוד בהם התנועה הסיבובית נשנית שוב ושוב יחד עם השירה. מי שזוכה ומעמיק במילים, נוגע בהם ומתעלה.

 

לפני כמה חודשים, סיפרה לי מישהי על זיכרון ילדות מתוק: אמא שלה הייתה מעירה אותם עם שחר עם השיר "כי לה’ המלוכה". כל כך לא מודרני אבל כל כך טהור. האמת היא שהתרגשתי. אם רק נחשוב על כך שה’ הוא המלך ואנחנו כאן העבדים שלו, העבדים הנבחרים, אנחנו בידיים שלו – אז למה לנו לדאוג?

 

יש מלך. אין כאן הפקרות. יש השגחה פרטית. בסך הכל שלוש מילים. שלוש מילים עוצמתיות שיש ביכולתן לחזק כל יהודי אם הוא רק ישים לב למה שפיו הוגה.

 

את השירים של שמחת תורה נמשיך לשיר גם בחורף שלפנינו, וגם בכל ימות השנה. ננגן מילים שמדברות אל הנשמה.