קול קורא במדבר

על סוד אפל?

 

 

כסא הטיפולים אצל רופא השיניים מוטה לאחור בזוית מקסימאלית, הרופא הגוחן מעליו מבטיח במבטא רוסי שלא כואב בכלל.

 

"אי, ודי", הוא אומר, וצוחק בתגובה לשנינותו שלו. גם האסיסטנטית מחייכת.

 

חדר כחול, מגש טיפולים. תמונה על הקיר ממול. הכל יהיה בסדר, אני מתפתה לרגע להאמין. אבל ככל שמתקדמים עמוק לתוך הטיפול, וקריאות ה’סקשן’ נעשות תכופות יותר ויותר, פורחות מראשי כל הבטחות הסרק, וכפתח מילוט אחרון אני מרכזת את מבטי לתוך התמונה על הקיר מולי, מנסה לשכוח בצורה זו את העולם הזה והבליו, על רופאי השיניים שבו, על ייסורים שאינם אלא כפרת עוונות, ועל הכסף שהיום הוא כאן ומחר הוא בחשבון העו"ש של הדוקטור האופטימי שמעלי.

 

תמונה אחת ממאות התמונות מהאוסף של ‘צילום מודרני’ בגלריה של ניו-יורק לאומנות עכשווית. עץ דקל כפוף, משחיר, מזדקר כמו הלך עלוב הטובל את רגליו העייפות בחול הלוהט. סלע סדוק, אויר צהוב. אובך מדברי נאחז בחולות הנודדים ויוצר תלוליות חול קטנות, שהופכות ליעד מעודף לחרקים קטנים אוהבי לחות. פיסות ירוקות כהות לא מסורקות.

 

ודאי תרם לו מישהו את התמונה הזו, אחרת לא אדע מדוע מכל התצלומים בעולם בחר רופא השיניים שלנו לשים על הקיר הכחול תמונה מדכאה כל כך. בועה מנוגבת לגמרי, שאליה אי אפשר להימלט מהפחדים הקטנים שלי שאיש אינו שותף להם, עם הקידוחים המצמררים בתוך החניכיים העליונות והחשש המשונה, שמא עוד רגע יכאב באמת, או שהמקדחה תחטיא אל תוך הלחי הסמוכה.

 

הברנש שתרם אותה ביקש גם הוא מן הסתם להתפטר ממנה. עם הרוח המעיקה הנושבת מתוכה והריק הנורא הזה. מי רוצה להיות חלק ממנה, גם אם הוא בורח מכסא הטיפולים?

 

התקרה, במין אנטגוניזם גרוטסקי, קושטה בעננים לבנים על רקע כחול, ועליה מאוורר תקרה ישן עם פיתוחים עתיקים. מה שברור הוא, שרופא השיניים שלנו יחד עם מורשו, קבלן השיפוצים, מעולם לא גמרו בית ספר לעיצוב.

 

חוסר טעם תמיד הוציא אותי מן הכלים. האם באמת ראה פה מישהו איזה שמץ של פסטורליה ושלוות הנפש?

 

עבורי, המדבר הוא הסיפורים של ג’ו, שבמהלך חיפושיו את עצמו ברחבי העולם, נקלע לסופה באחד ממדבריות אפריקה וכמעט כוסה כליל בחול, בעקבות סופת חול איומה. ובזאת לא רק שחדל הסיכוי שלו למצוא את עצמו, אלא כמעט אבד הסיכוי שגם מישהו אחר ימצא אותו אי פעם.

 

המדבר הוא דודה חנה, משום מה תמיד עולה דמותה כשג’ו מספר לנו על הרפתקאותיו השוממות. דודה חנה, אישה בודדה וערירית, שכל חייה היו אוסף ססגוני של צרות שונות וקודרות.

 

המדבר הוא גם מין פיסה קטנה בתוכנו שנוח לנו להתעלם מקיומה בדרך כלל.

 

מין כברת ארץ קטנה שכולה תהיה ושממה: האם מוצאת עבודתי חן בעיני ההנהלה, ואם כן, למה הם לא אומרים לי אף פעם מילה טובה? והאם יעברו הבנות כולם את ה’חוץ’ בהצלחה, או שיחשבו עלי שבזבזתי את הזמן? ומה יהיו תוצאות הבדיקה של דוד? ואיך יעבור אבא את הצנתור? איך נחזיר את הגמ"ח של שמילוביץ? ומתי כבר נקבל את המפתח לדירה ונעזוב סוף סוף את החירבה הזאת? ובכלל, האם יכול מישהו להבטיח לנו זקנה צלולה ושלמה בגוף וברוח ועוד כהנה וכהנה דברים שהיינו מעדיפים להיות מבוטחים לקראתם מראש?!

 

ואתה שם לבד, בבועה המדברית הקטנה התופחת בתוך תוכך. איש אינו שותף לחרדות הקטנות והמגוחכות האלה, אבל הן מחוררות בתוכך באיטיות את עצם קיומך ותכלית הווייתך. לפעמים אתה סותם כמה חורים ונשען לאחור בנחת, אבל אז צצים להם, בדינאמיקה דנטאלית מובהקת, כמה חורים חדשים ומטרידים.

 

ובכן, אל המדבר אל תשאני. המדבר נועד לשוחרי הרפתקאות מושבעים, ומבחינתי – שיחפשו שם את עצמם כאוות נפשם. אני מעדיפה למצוא את עצמי בעיר, בתוך דירה עם ארבעה קירות, מאה מטר מרובע לכל הפחות, מים זורמים בברז וככר הלחם של מחר בארגז הלחם. ורצוי שאמצא אז על כסא נדנדה, עם ספר טוב וכוס קפה (בלי סוכר).

 

אני עירונית בנשמתי, מקום שם גנבו אנשים נתחים מן הנוף וקראו אותו על שמם ובנו אותם לגובה והעניקו לעצמם תחושה של שליטה. מקום שם ניתן לקנות הכל תמורת בצע כסף, אפילו שונאים, ואנו מוגנים בפלדלת וסורגים מאימת שועלי קרבות וזאבי ערבות וסופות חול וקללת קין.

 

המדבר הוא אותו שיעור חברה מפורסם שהותיר בי צלקות לדורי דורות: "אם תצטרכי לקחת איתך שלושה דברים אל המדבר, מה תיקחי?"

 

"סידור", אמרה חיה, הילדה הטובה של המורות, "סידור ותהלים וחומש".

 

"גפרורים ואולר ולחם", אמרתי אני. "גפרורים כדי לבשל ולהצית מדורות ולהבריח נמרים, ואולר – לחתוך בו צמחי בר ולשזור מהם חבלים".

 

"הגפרורים ייגמרו מהר מאוד", אמרו האחרות ברוב הגיון, "וכן גם הלחם. ומה תעשי בחבלים אם אין לך עצים? יש לקחת זכוכית מגדלת ומראת כיס כדי לאותת למטוס עובר. אם יעבור".

 

מה יהיה? הייתי חושבת לעצמי בהשראת אותם שיעורי חברה חינוכיים למאוד, אילו הושלכתי אל המדבר, לא רק למשך שעת חברה שבועית, האם הייתי מחזיקה שם מעמד, או היו עתידים החולות לכסות על סוד אפל?

 

איש אינו ננטש במדבר אל נפשו, ענו לי המחשבות השפויות, המציאותיות.

 

לא כל האנשים דודה חנה. רוב האנשים גרים בבתים ויש להם ילדים והורים ואחים ושכנים. רוב האנשים מדברים זה אל זה ולא אל העציצים במפרסת. ואת אינך שונה מכולם.

 

וכך גדלתי בצל המחשבות המיטיבות הללו והביטחון המזויף ולא פחדתי עוד. אבל אחר כך ראיתי פתאום איך הולכת אסתר אל המדבר שלה. אסתר, חברתי עדינת הנפש וטובת הלב, בעלת הקול הצרוד והרך. ופתאום התעוררו לחיים כל הפחדים הישנים.

 

שנה שלמה היא הלכה בו לבדה, בייסורי תופת שמצצו אט אט את חייה הצעירים. אסתר היתה מוקפת חברות ובני משפחה מסורים, אבל הם רק עמדו על גבול הטריטוריה הפרטית שלה ונפנפו לה מרחוק שלא תדאג. בלילה היה המדבר שלה אפל מאוד, וכשהיה כל העולם נם את שנתו בתוך בתים לבנים, היא היתה יושבת ליד החלון ומביטה אל הכוכבים, מחפשת אולי תשובות לשאלות שאיש לא העיז לבטא במפורש. אבל לא היה די באורם כדי לגרש את מפלצות הפחד והשממה.

 

גם דודה חנה הלכה במדבר. שנים ארוכות נדרשו לה כדי לחצות אותו לאורכו. בעלה של דודה חנה הלך לו לגן עדן והותיר אותה מאחור, בודדה וערירית.

 

דודה חנה נהגה כאילו הילכה גם היא בשבילי גן העדן. ואם איש לא זכר לדרוש בשלומה, דרשה היא בשלום האחרים ראשונה. אם איש לא זכר את היותה חלק מן העולם, יצאה היא אל העולם בעצמה ועזרה לקשישים ולמוגבלים ממנה. היא הרעיפה עלינו מטובה כמו היינו נכדיה, וסהרוני שקדים בניחוח מי ורדים המתינו לנו בקופסת הפח הפרחונית, והקקטוסים במרפסת הפונה אל חושרת עצי האקליפטוס, וגמל העץ על הקמטר העתיק, ונמר שמביט בנו בעיני זכוכית מבריקות ומנדנד את ראשו בהסכמה איטית, וצבי מגולף תועפות קרניים מהגוניות. ארגווניים, מדהימים ביופיים. אחת לשנה היו פורצים, בתזמונים שונים הידועים רק להם, מדהימים את המתבונן ונובלים למחרת.

 

דודה חנה לא פחדה מהקוצים או מהנבילה. היא טפחה את הקקטוסים שלה באהבה נדירה, ורק אותנו, נכדי אחיה הקטן, אהבה יותר. שמונים שנה היא הלכה במדבר שלה עד שהגיעה גם היא אל שערי גן עדן. שם בודאי פורחים הקקטוסים לאורך כל השנה ואינם נובלים אף פעם.

 

הדודה חנה לא פחדה מהמדבר.

 

דודה חנה לא היתה בודדה, בעצם. בעיר, ממלאים את החלל המבנים המתנשאים לגבהים, ההמון ושאון הרכבים, והפיח ועמודי חשמל ושלטי חוצות, ומעט מאוד מקום נותר בו לשמים. אבל במדבר, ממלאה נוכחותו של הקב"ה את האויר, ואתה שומע את קולו ושוב אינך לבד.

 

דודה חנה לא הלכה לבד במדבר. היא הלכה אחריו וקולו קרא אליה ודיבר אליה מתוך הסנה. היא ידעה אותו ולא פחדה כלל. גם אסתר ידעה אותו, ודיברה אליו בלילות בקולה הצרוד והרך, וקול ה’ ענה לה בלילות ההם, אבל אנחנו, העומדים מן הצד, לא שמענו אותו, ולא ראינו בהגיעה ארץ זרועה.

 

לא כל אחד יכול לשמוע את קול ה’ מתהלך בו. רק הנזרקים לשם יודעים שהוא אינו שמם כפי שדימינו תמיד. והוא איננו ריקן כפי שחששנו מכבר. וכאשר אדם נזרק לשם, זהו רק מבחן לראות אם ידע ללכת אחריו במדבר. והד העולה מן החולות אומר לך שאתה באמת אינך זקוק לשום דבר, וגם סידור אינך צריך כי ה’ יודע גם את שפת הזעקה והבדידות.

 

אולי מי שצילם את המדבר ותלה אותו אצל רופא השיניים – ידע שהמדבר הוא מקום יפה ולא ריק בכלל.

 

 

(מתוך "משפחה")