מגשים החלומות

   

    

הוא הפריח לאוויר שמעליו סליל נוסף של טבעות עשן. עמד לעקוב אחר מעופן דרך עיניו העצומות בחציין, כמו שעשה כאן בשעה האחרונה. אבל היתה לו הרגשה פתאומית שמשהו חוסם את נתיב הטבעות שלו. הוא פקח את עיניו, ושפשף אותן. ניער את ראשו. אולי הוא מתחיל לחזור לצלילות. העולם חוזר אליו. החומר מתפוגג. הכאב התמידי שב להזכיר את קיומו.

 

הוא נאנח. למה, למה זה תמיד נגמר בסוף.

 

עמד להמשיך במחשבותיו, בתקווה שבכל זאת, יסחב עוד חמש-עשר דקות, או נצח, אבל התחושה ההיא שמישהו עומד לידו, ניערה אותו. עזבו אותי! רצה להגיד. תנו לי לחיות, כלומר, למות, ובשקט. אני לא כאן.

 

אבל הדבר ההוא כן היה כאן, וקרוב.

"די!" קרא בקול, ובלית ברירה, פקח את עיניו חזרה לעולם.

מולו עמד מישהו.

"לך מכאן!" בטח עוד אחד ששלחו אליו.

ההוא, לא נבהל.

"מה אתה, עובד סוציאלי? אל תרגיז אותי!"

האיש לא זז.

 

הנער, שרגליו היו עד עתה פשוטות קדימה, זו על זו, הרים אותן והניח לפניו ברקיעה מאיימת. בדרך כלל, זה גרם לכל החכמולוגים לסגת צעד. אבל לזה שכאן – לא.

 

עכשיו, לא נותרה לו כל ברירה. הוא פקח את עיניו לגמרי.

 

"מה אתה רוצה ממני? מי אתה?"

האיש השיב בשלווה: "אני מגשים החלומות".

הנער חרחר. "מצחיק מאוד".

"זה גם יכול להיות מצחיק", אמר האיש, "אם תרצה".

 

הנער ניסה למקד בו את מבטו, אבל התקשה בכך. "מי אתה?" שנה.

 

"מגשים החלומות".

"טוב, שמענו. יאללה. מההה?"

האיש משך בכתפיו.

"מי שלח אותך אלי?"

"אתה".

"אתה לא נורמאלי".

"נכון".

"טוב, תסתלק. לך תבלבל לאנשים אחרים את המוח. אין עלי גרוש".

"וזה החלום שלך?"

"מה?"

"גרושים? לירות? שקלים? דולרים?"

 

הנער הביט בו רגע. "שמע, אני לא מבין מה אתה רוצה. יש לך מפעל? חסרים לך עובדים? אני לא הבן אדם שיעזור לך במשהו. תסתכל עלי!"

 

האיש הסתכל עליו והנהן.

 

"אתה רואה? עכשיו עזוב אותי".

"פעם אחרונה, אתה בטוח? אין לך שום חלום?"

"מה אני נראה לך, ילד?"

 

האיש שתק.

 

הנער אמר במרירות: "מה חלום? איזה חלום? כל החלומות מתו!"

"באמת?"

 

פתאום, נראה הנער כאילו מישהו הכה בו במקום נסתר, וכאב פילח אותו. אולם הוא התעשת.

 

"כן!" אמר בקול ערני יותר. "מתו. מתו החלומות. מתו החיים. הכל מת. תראה לי אם לא!"

 

"אני יכול, אם תרצה".

 

לרגע, הביט בו הנער במשהו שעלול היה להתפתח לכיסופים, אבל אז התנער, ונעמד מלוא קומתו. הוא היה גבוה מהאיש.

 

"שמע!" אמר בכעס שהלך ותפס תאוצה ממילה למילה, "אתה – אתה בא לפה, אני לא יודע מי אתה, אבל לא עשיתי לך כלום. אין לי חלומות, מבין? הכל מת, מת! מה שאני רוצה, לא יכול להתקיים, לעולם! אז תסתלק מפה ותפסיק לשפד אותי, בסדר? כי תיכף אני אתעצבן באמת!!" ומותש, לאחר המתקפה הזאת שפרצה ממנו בכוחותיו האחרונים, נחת חזרה לכיסא, ועצם את עיניו.

 

האיש הביטו בו, ולראשונה נראה נוגה.

 

הנער התנשם ואמר בלי כוח: "לך, לך!"

 

האיש אמר בשקט: "אני אלך, כי אני מגשים חלומות, וזה, לצערי, החלום הכי חזק שלך כרגע. אבל אומר לך דבר אחד לפרידה: יש חלומות, וגם לך יש. הם לא מתו. חלומות לא מתים, לעולם. לפעמים הם הולכים לאיבוד, אבל אפשר למצוא אותם, תמיד. השאלה היא רק אם אתה מוכן לשלם את מחיר המסע. שלום!"

 

הנער פקח את עיניו בהפתעה. אבל האיש כבר לא היה שם. הוא נעלם. הלך למקום אחר.

 

* * *

 

הקשישה ישבה על כיסא הנדנדה שלה, ובהתה בנוף שמולה. היא לא אהבה את סוף הקיץ. הכל צהוב. והיא אוהבת ירוק וגשם.

 

היא רצתה לתת עוד דחיפה לרצפה, כדי לשוב ולהתנדנד, אבל נעל הבית שלה נשמטה קודם מרגלה, ועכשיו לא הגיעה לרצפה כדי לתת את הדחיפה. היא נענעה ראשה בחוסר אמון. היא פשוט הולכת ומתכווצת. פעם, עם או בלי נעל בית, היתה מתנדנדת לה אפילו בלי לשים לב. עכשיו הפכה למשוואה: אני, פלוס נעל בית, שווה נדנוד נעים על הכיסא. אני, בלי נעל בית, שווה כלום.

 

הרוח היתה חמה. היא שאפה את האוויר החם והתכוונה לשקוע בתרדמה של כמה דקות, ואז להיכנס הביתה. היא לא אהבה לשהות כל היום בבית, אבל לא היה לה איך לצאת ממנו. כבר לא היה לה כוח לצאת לבד. טוב, היא תישן קצת, ותיכנס.

 

צל נפל על פניה. היא פקחה עיניה. מישהו עמד בגינה שלה והסתכל בה. היא לא נבהלה. היה בו משהו שגרם לה לא להיבהל. לרגע, הביטו זה בזו בלי לומר מילה.

 

לבסוף פתחה: "שלום!"

"שלום גם לך!" הוא התקרב ונעמד ממש מעבר למעקה המרפסת.

"נדמה לי שאני לא מכירה אותך".

"יכול להיות שאת לא מכירה אותי בצורתי הנוכחית, אבל איננו זרים זה לזו".

"האמנם?" היא קימטה מצחה, ואז שאלה, מצטחקת, "מה זאת אומרת – צורתך הנוכחית? מה אתה, דמות אגדית?"

הוא חשב רגע, ואמר: "יש כאלו שחושבים כך".

 

"אה! ומה אתה אומר? כלומר – אז מי אתה? אני מניחה שיש לך איזשהו שם". היא שיערה שהוא בא לאסוף תרומות, ומכיוון שהללו התרבו בזמן האחרון, ולכן גם נענו פעמים רבות בשלילה, בחר לעצמו דרך מקורית להציג את העניין. לא היה לה שום דבר טוב יותר לעשות, וחוץ מזה, שהיא אהבה דברים מקוריים. ודבר שלישי – זאת היתה עוד סיבה לא להיכנס הביתה.

 

"קוראים לי מגשים החלומות".

"ברצינות!" היא חייכה.

 

וכשהנהן, התקמט מצחה. היא שקעה לרגע במחשבות, כמו מפליגה הרחק. היא שבה והביטה בו במבט מהורהר.

 

"פעם… מזמן, לפני זמן רב, חשבתי שיש דבר כזה, אתה יודע?"

הוא הנהן.

"מה כן?" התפלאה.

"יש כאלו שיודעים עלי, ורובם, אכן, שוכחים".

"זאת אומרת – אתה מתכוון -" היא צמצמה עיניה, ואז פקחה אותן לרווחה ונרכנה קדימה. "אתה אמיתי?" לחשה, "או שאני כבר מתחילה להזות מזקנה?"

 

הוא הצטחק, וצחוקו הרגיע אותה. אז היא לא הוזה. היא שבה להישען אחורנית, ומכוח התנופה, הכיסא התחיל להתנדנד.

 

"אז ספר לי, אלו חלומות אתה מגשים?"

"את חלומות האנשים".

"מה למשל?"

"מה החלום שלך?"

היא נעצרה. "שלי?"

הוא הנהן.

"שלי ממש? מה החלום של אישה קשישה כמוני??"

"כן".

 

היא נשענה אחורנית ונאנחה. "החלומות שלי כבר התייבשו מזמן, איש יקר. אינך רואה שאני זקנה? איך בכלל אפשר להגשים חלום לקשישה חלושה כמוני? אני בקושי זזה!"

 

"אז מה שאת רוצה זה לזוז יותר?"

"מה?"

"שאלתי אם מה שאת רוצה זה כוח ותנועה קלה".

היא שתקה, המומה. עיניה ננעצו בו בחוסר אמון.

"למה אתה שואל את זה? אתה באמת מתכוון להגשים לי את החלום??"

"בשביל זה אני כאן".

"אני לא מאמינה!"

"נסי!" אמר, וחיוך קטן נתלה בזווית פיו.

"אני-מה-אבל-איך-"

 

עמדו ביניהם כמה דקות של שקט, עד שהיא אמרה: "טוב, אולי זאת הזיה, אבל – לא אכפת לי! גם אם זאת הזיה, זאת הזיה מצוינת לטעמי! מה החלום שלי? אני אגיד לך מה החלום שלי! החלום שלי הוא לצאת כל יום להליכה ספורטיבית, כמו כל הצעירים האלו שעוברים לי פה מתחת למרפסת בהליכה מהירה, כמו שפנים, רצים להם באימוניות, כאילו שזאת בכלל לא בעיה להזיז את הרגליים כל כך מהר, בלי לאבד את הנשימה. הנה, זה החלום שלי!!"

 

"לצאת כל יום להליכה ספורטיבית, באימונית, בלי שיקשה עליך להניע את הרגליים במהירות, ובלי לאבד את הנשימה".

 

"בדיוק!" עיניה ברקו.

"ולאן תלכי?"

 

"אני אגיד לך. לעיר! למרכז העיר, למקום הכי שוקק. שם כולם רצים. אני אשוב להיות חלק מכל זה, סוף סוף לא ארגיש כמו זקנה בלה שתקועה בבית הסגור שלה. אהיה בעניינים, אהיה חלק מכל זה!"

 

"מכל מה?"

 

"מהחיים, מהמרץ, מהחיוניות, מהחידושים, מהשמחות, מהידידות, מהיצירה, מהעולם!"

 

"ואיזה מחיר תשלמי על החלום הזה?"

"מחיר? אתה גובה תשלום?"

 

הוא צחק. "לא אני, החלום. לכל חלום יש מחיר. מה יידרש ממך בעבור החיים והחיוניות שתרוויחי מהריצה לעיר?"

 

היא הרהרה רגע. "טוב… זמן, קודם כל". חשבה עוד רגע, "אההם, סבלנות. צפוף שם לפעמים. וגם – נו, רועש". היא נשמעה פחות נלהבת. "ו… כסף? אני בטח אצטרך לבזבז קצת, לא? מה זה שווה להסתובב במרכז בלי להשתעשע קצת? אם לא אשתעשע, ארגיש במרכז, אבל לגמרי בצד, נכון? ו… טוב, בגדים. ונעליים טובות ויפות ו…" היא השתתקה.

 

הוא לא אמר דבר.

פתאום שאלה: "למה זה לא מוצא חן בעיניי?"

 הוא לא ענה.

"למה פתאום זה לא מוצא חן בעיניי??"

"מה לא מוצא חן בעיניך?"

"הריצה, הכסף, הצפיפות, ההמולה, ה – זה לא מה שרציתי!"

 

"אמרת שאת רוצה להיות מסוגלת ללכת בזריזות כדי להשיג חיים, מרץ, כוח, חידושים, שמחות, ידידות, יצירה, ולהיות חלק מהעולם".

 

"נכון".

 

"החלום שלך, ביסודו, הוא אותו חלום. השאלה היא באיזו דרך תשיגי אותו באמת. מה יביא אותך להגשמתו הפנימית של החלום שלך. ההליכה לעיר, היא דרך, שיש לה מחיר".

 

"שאותו אני לא מוכנה לשלם. ובסופו של דבר… היא גם לא מגשימה לי את החלום שלי!!" היא התרגזה, כמו שמזמן לא התרגזה, וכבר חשה מידה של חיות נמסכת בה. לרגע, נבהלה ממש כשראתה את עצמה מתרוצצת הלוך ושוב אל העיר ובחזרה, מתייגעת, לשווא, מתוך תקווה עמוקה וכיסופים.

 

"אז אולי יש דרך אחרת?"

 

היא עצמה עיניה, עייפה מעט מהשיחה שדרשה ממנה ריכוז ברמה שלא נדרשה לה מזמן. לבסוף פקחה את עיניה והביטה בגינה היבשה שלה. היא הושיטה יד והצביעה החוצה.

 

"הנה!" הכריזה, "אולי התשובה טמונה שם!"

 

למחרת, השכם בבוקר, כשרוב דיירי הרחוב עוד ישנו, היתה היא מדדה בעקבות הגנן שהזמינה אמש, ונועצת כל כמה צעדים את קצה מקל ההליכה שלה, ומורה: "כאן!" כדי שיידע היכן לשתול את השתילים החדשים. אחר כך, בהשגחתו, בדקה אם היא מסוגלת להשקות את הגינה המחודשת בעזרת צינור ארוך שהתחבר לברז במרפסת שלה.

 

היא שאפה לקרבה את אוויר הבוקר החדש, ספוג בריח האדמה ההפוכה.

 

חיות, חיוניות, חידוש, שמחה, חיים מרץ, יצירה, הכול… חשבה. והמחיר?

 

טוב, אז היא נאלצה להיות השוטר של עצמה אמש, וללכת לישון מוקדם. הבוקר קמה מוקדם, גם כן. שלא לדבר על סדרת הטלפונים שנאלצה לעשות אתמול כדי למצוא גנן מומחה, וגם סבלני בשביל כל השאלות שלה. היא עשתה זאת, אף על פי שאחד הדברים שהיא שונאת, הוא בירורים טלפוניים. זה מורט את עצביה, ממש כמו קיפוד שמנגן על גיטרה.

 

עכשיו, הביטה על גינתה המתחדשת לנגד עיניה.

 

עוד מחיר יש, ואותו רק התחילה לשלם: התמדה, סבלנות ותקווה. מראש ידעה שרבע מהשתילים לא נקלטים. היא החליטה שזה לא ייאש אותה. כמו שאמרה: מה שייקלט, ברוך הבא, ומה שלא, לעולם הבא.

 

ואם כבר מדברים על העולם הבא… היא הרגישה שהוא התרחק ממנה צעד. וגם אם לא, היא ידעה שבבוא העת, כשתיקרא לשם, צעדיה יהיו גמישים, הרבה יותר משל בת תשעים.

 

* * *

 

משימתו האחרונה של מגשים החלומות לאותו יום, היתה קצרה, יחסית. האיש אליו הגיע (שהיה דווקא נגר, ריאלי מאוד), הבין והאמין די מהר מיהו ולשם מה בא. האיש נעמד, עצם עיניים בריכוז, ואמר: "החלום שלי הוא להשתמש בכל הכישרונות שלי וליצור משהו תועלתי שמשמח אנשים. חשוב לי להיות בן אדם טוב. אדם שנוח אתו, שאפשר לסמוך עליו. אדם שהילדים שלו ישמחו שהוא אבא שלהם, ושבינו ובין רעייתו תהיה אהבה אמיתית וכבוד הדדי".

 

הוא פקח את העיניים, ואמר: "נדמה לי שבעצם, זה הכול. לו היה לי את זה, הייתי מאושר".

 

מגשים החלומות חייך. "אתה בטוח?"

האיש הרהר עוד רגע. "כן, אני בטוח. זה היה עושה אותי אדם מאושר".

מגשים החלומות צחק. "הבט!"

 

הוא העמיד מולו מראה. לרגע, האיש לא הבין, אבל אז, חיוך נבוך עלה על שפתיו, ואחר הלך החיוך והתרחב, עד שהפך לצחוק מצלצל, שתקף אותו פתאום בגל גדול. הוא הטה ראשו אחורנית וצחק, וצחק, וצחק. אחר, מחא את דמעותיו, ופנה למגשים החלומות כדי לומר לו: "לא להאמין! איך לא ראיתי את זה קודם?"

 

אבל מגשים החלומות כבר לא היה שם.

 

אולי בגלל שהוא בדרך אליך?

 

 

(מתוך אתר "לב הדברים")