בלי לחץ! ותקבל הכל!

  

 

במאמר הקודם, דנו בתחילת הוויכוח בין התם לחכם. כאשר התם מוכיח לחכם שכל חכמתו אינה כלום, שהרי אינה מביאה אותו לאושר ולשמחה. זאת, משום שהאושר אינו תלוי בחכמה, במקצוע טוב ומכובד, בעושר וכו’, אלא אך ורק במידת האמונה של האדם: אדם שיש לו אמונה – מאושר. אדם שאין לו אמונה – מסכן…

 

על פי רוב, כל חיותם של אנשים אלה היא מהכבוד שנותנים להם, וברגע שלא מכבדים אותם, אין להם שום חיות, כפי שסופר במעשה מהבעל-שם-טוב הקדוש זצ"ל, שבעירו היה יהודי שהחשיבו אותו לצדיק. אותו אדם היה צם משבת לשבת. ומנהגו היה, שכל ערב שבת, לקראת סוף הצום, היה יושב בשביל המוביל למקווה, וכל בני העיר שהיו באים לטבול לכבוד שבת קודש, היו חולפים על פניו ורואים אותו, שיושב כך בתעניתו, והיו מתלחשים ביניהם: "זה צדיק, הוא צם, הוא צדיק וכו’", והיה קול הצקצוק מגיע לאוזניו: צ..צ..צדיק…צם…צ…צם"

 

כשבאו וסיפרו לבעל-שם-טוב בהתפעלות על היהודי הזה, שהוא צם שנים רבות שבוע שלם, משבת לשבת, ובטח הוא צדיק שאין כמוהו, אמר להם הבעש"ט, שביום שישי הבא יעשו יחסמו את השביל הנ"ל, כדי שיהיו מוכרחים כולם להקיף וללכת למקווה בדרך אחרת, וממילא לא יעברו על פניו במקום שיושב שם, ויראו מה יקרה… עשו כן תלמידיו – ותיכף מת אותו יהודי…

 

נבהלו כולם מאוד ושאלו את הבעש"ט לפשר הדבר. אמר להם הבעש"ט, שאותו אדם היה צם את כל צומותיו אך ורק בשביל כבוד הבריות, וכל חיותו היתה ממה שיושב בימי שישי באותו מקום, ושומע את ההתלחשויות, ואת הצקצוקים: "זה צדיק…צם..צדיק…צ..צדיק…צם…" לכן, באותו יום שישי, שלא שמע זאת, תיכף לא היה לו במה להחיות את עצמו, שהרי לא היה אוכל כלום, וממילא הוא מת…

 

כאשר הוכיח התם את החכם (כפי שציינו במאמר הקודם), שהתמימות היא מעלה גדולה יותר מהחכמה הרעה של הפילוסופיה, המביאה את האדם אך ורק לייסורים, כמו שכתוב (ירמיה ד): חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לא יָדָעוּ – לעג החכם לדברי התם.

 

 

התם אינו טיפש כלל. אדרבה, יש לו הבנה עמוקה מאוד במהות הדברים. הוא יודע היטב מה שכולם חושבים עליו – שבעיניהם הוא שוטה והם חכמים ממנו – ולא רק שלא אכפת לו מה חושבים עליו, אלא זה גם מצחיק אותו, שהם משווים את עצמם אליו – שלפי דעתם הוא כלום – וכל זאת כדי להרגיש חכמים. וכל שכן החכם שמחזיק את עצמו לכזה חכם וגאון, שאין כמוהו בעולם, אם זו היא שמחתו, שהוא יותר חכם ממי שהוא מחזיק לשוטה, אם כן, בודאי אין שוטה ממנו…

 

לתם דבר אחד מאוד ברור: הוא לא צריך להשוות את עצמו לאף אחד כדי להיות שמח על חשבונו, אלא הוא שמח בחלקו בלי כל קשר לאף אחד, ורק זאת נקראת שמחה אמיתית – שאינה תלויה בדבר חיצוני, משום שזו שמחה פנימית.

 

 

התם מברך את החכם שיהיה כמוהו: מי ייתן וכו’. אמנם, עד עכשיו כיבד את חכמתו של החכם והעריך אותו, והיה שמח לארח אותו בביתו ולשרת אותו, ומן הסתם החזיק את זה לזכות גדולה, כי עדיין לא ראה עד כמה חכמתו היא חכמה רעה. אבל עתה, כשראה שבמציאות החכם בנחיתות גדולה לעומתו, הוא ברך את החכם שיהיה כמוהו.

 

וזה שאמר רבינו הקדוש, שהחכמה הגדולה ביותר היא לא להיות חכם כלל, וסיפר על עצמו שתיכף שעמד על דעתו, השיג את החכמה הזו, שאין צריכים להיות חכם כלל. וכן מובא בליקוטי מוהר"ן תנינא מד:

 

וּבֶאֱמֶת, אַחַר כָּל הַחָכְמוֹת, אֲפִלּוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ חָכְמוֹת בֶּאֱמֶת, אַחַר כָּל הַחָכְמוֹת צָרִיךְ לְהַשְׁלִיךְ כָּל הַחָכְמוֹת וְלַעֲבד אֶת ה’ בִּתְמִימוּת בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת וְזֶה הִיא הַחָכְמָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הַחָכְמוֹת, לִבְלִי לִהְיוֹת חָכָם כְּלָל כִּי בֶּאֱמֶת אֵין חָכָם בָּעוֹלָם כְּלָל, ‘וְאֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ’ (משלי כ"א).

 

לכן, גם החכם, אחרי שלמד את כל החכמות שבעולם, ועתה הוא הגיע לנקודה שיש לו הזדמנות ללמוד את החכמה הגדולה ביותר שבכל החכמות, שהיא לא להיות חכם כלל, ואילו היה חכם אמיתי היה עולה למדרגה נפלאה.

 

אבל מכאן רואים שחכמתו של החכם אינה חכמה כלל, אלא גאווה. כי חכם אמיתי הוא מה שאמרו חז"ל: "איזהו חכם הלומד מכל אדם". כלומר, שאוהב את החכמה באמת ורוצה להחכים בשכל האמת, אדם כזה היה מתבונן והיה מבין שהנה זימן לו הקדוש-ברוך-הוא בהשגחה את התם, שילמד ממנו את תמימותו הנפלאה, שהיא למעשה החכמה העליונה, והיה ‘קופץ’ על ההזדמנות. אולם החכם לא רק שאינו רואה את האוצר שיש לו מול העיניים, אלא הוא אף לועג ובז לתם.

 

 

רואים שהחכם מלא בגאווה. האם התם הוא המשוגע? אדם שמח וטוב לב זה, שמכניס אותך לביתו ודואג לך, ולמעשה אתה לא מצליח להסתדר בלעדיו – הוא משוגע? לחכם גם אין שום דרך ארץ. הלא אפילו אם לפי דעתו התם מדבר שטויות, כיצד יתכן לומר לו כך בפנים שהוא משוגע, שאין לו שכל? לפגוע כך באדם, ולומר לו שהוא חולה, משוגע?

 

גם מידת הכרת הטוב אין לו. כתוב בספר המידות (נהנה מאחרים): "אָדָם-שֶׁקִּבַּלְתָּ הֲנָאָה מִמֶּנּוּ פַּעַם אֶחָד, אַל תְּבַזֵּהוּ". התם הטיב עמו הרבה יותר מפעם אחת, אירח אותו בביתו, עודד אותו וכו’. כיצד אפשר לבזות אותו כך?

 

אם היתה לחכם נקודה קטנה של דרך ארץ, אז גם אם הוא לא היה מסכים עם התם, היה צריך לומר לו: ‘כבודו. לדעתי אתה טועה, שהרי התכלית היא להגיע לחכמה, ואיני חושב שהדרך שלך תביא אותך לחכמה, והראיה שאין לך חכמה…’ וכו’, וכך היו מפתחים שיחה בונה, כמו שאמר שלמה המלך (קהלת ט): "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים".

 

כמובן, אנו כבר יודעים שהחכם יצא מגדר החכמה, שעבר על: "איזהו חכם הלומד מכל אדם", ולא היה מוכן ללמוד מהתם את הנקודה שלו, ועכשיו הוא גם עבר על: "דברי חכמים בנחת נשמעים", שהתחיל לבזות ולצער את בן שיחו. ככה מנהלים שיחה? הלא התם לא אמר לו באותה מטבע: אתה מטונף, אתה כופר, אתה כולך דיכאון וכו’, אלא ברך אותו: מי ייתן שתבוא על מדרגתי.

 

אבל החכם אינו מברך את התם, אלא מזלזל בו ואומר:

 

 

כאן רואים את הטעות של החכם. הלא אם החכמה היא תכלית, מדוע לא יוכל התם להגיע לתכלית? אולי ייקח לו יותר זמן, אך אם זו התכלית בודאי שהוא יגיע. וכמו שכותב רבינו בתורה יט (ל"מ תנינא), שהיא התורה השייכת למעשה זה, שלא יתכן שהבורא ייתן תכלית שרק בעלי מוח גדול יוכלו להשיגה, ומה יעשה מי שמוחו פשוט? כיצד יגיע לתכלית? וכי הבורא ברא את עולמו רק בשביל גאונים? אלא בודאי כל אחד יכול להשיג את התכלית, על ידי אמונה תמימה ומצוות מעשיות וכו’, עיין שם.

 

כל זה מראה על הגאווה הפנימית של החכם, שכל תכליתו לבודד את עצמו שהוא היחידי ורק הוא חכם, ואף אחד לא יוכל להגיע לחכמתו.

 

החכם לא רואה את המציאות באור האמת כלל. כי אפילו על פי שכל פשוט מובן, שאם לאחד יש כישרון להגיע לחכמה מהר, זה לא אומר שהשני שיש לו שכל איטי לא יגיע. זה רק אומר שייקח לו יותר זמן, אבל גם הוא יגיע בסופו של דבר אל החכמה. כל שכן אם נסתכל על זה באמונה, שבודאי כל החכמה שיש לאדם הוא קיבל אותה מה’. ואם היה החכם מאמין כך, אז היה מאמין שגם חברו יוכל לקבל חכמה, אם ה’ ירצה לתת לו אותה. וזה בדיוק מה שהשיב לו התם: 

 

 

התם עונה לחכם בנקודה הכי גבוהה של האמונה: אצל ה’ יתברך הכל אפשרי, ולא רק אפשרי, אלא יכול להיות כהרף עין! כי אם ה’ הוא כל יכול, אזי גם אילוצים של זמן ושל מקום אין לו, ממילא יכול להיות כהרף עין שיהיה חכם לפחות כמו אותו "חכם" שאינו אלא כסיל…

 

התם לא ענה כך משום שהוא שאף לכך. לא היתה לו שום שאיפה להיות כלל חכם. הוא רק רצה להיות כמו שה’ רוצה שהוא יהיה. הוא ידע בבירור שהכל בהשגחה, הכל זה מעשה ה’, ואין זו תכליתו לעת עתה להיות חכם, ולדעת יותר ממה שיודע כבר. כי מה שהוא יודע עכשיו זה בדיוק מה שהוא צריך לדעת, ואם יצטרך לדעת יותר עבור התכלית שלו, ה’ ילמד אותו. וכמו שראינו אצל דוד המלך ע"ה, שהשקיע את כל חייו בתפילה וכאשר הבורא רצה שהוא ידע את כל התורה, הוא לימד אותו בלילה אחד את כל התורה כולה. וכן מצאנו גם אצל יוסף הצדיק, ששהה בבור האסורים יותר מעשר שנים, ובטח לא יכול היה ללמוד שם כלום, והוא רק עסק בתפילתו ובעבודתו בשמחה ובאמונה. וברגע שהיה נצרך הדבר, לימדו הבורא יתברך את כל השבעים שפות בלילה אחד.

 

כך גם התם ידע: לאן שאני צריך להגיע – אגיע. כל מה שאני צריך בשביל התכלית שלי – אני אקבל. לא צריך שום לחץ! רק ללכת בתמימות ובשמחה, וכשה’ ירצה לתת לי דבר מסוים, או שירצה לקרב אותי לעניין מסוים, ללמד אותי, להחכים אותי – הוא ייתן לי את זה.

 

כאמור, עד עתה התם בכלל לא שאף להיות חכם, אלא רק רצה לעשות את שליחותו בתמימות, אבל מאחר והחכם כבר התגרה בו שהוא לא יוכל לבוא על חכמתו, והתם מיד הגיב באמונה ואמר שאצל ה’ יתברך הכל אפשרי ויכול להיות כהרף עין, עתה אנו נראה שהוא יקבל מהר מאוד גם את החכמה. אבל לא בתור תכלית, אלא כפועל יוצא, כבדרך אגב, כמו מי שעושה קניות בשוק ומקבל את השקיות בחינם…

 

 

התכונה הקבועה של החכם לעשות צחוק מכל דבר, חוזרת שוב על עצמה. כל שמחתו היא שמחה של ליצנות, ללעוג לאחרים, להתגאות עליהם. אין לו שום שמחה פנימית משל עצמו. הוא לא יודע איך לשמוח במה שהוא, אלא מנסה לבסס את שמחתו על חשבון אחרים – שהשני טיפש, שהשני טועה. וכמובן שאין זו שמחה כלל, ועל זה נאמר (קהלת ב): "וּלְשִמְחָה מַה-זּה עשָה…" כי זו אינה שמחה שהאדם מרגיש "טוב לי", אלא שמחה שמרגיש "אני יותר טוב ממך", וברור שהרגשה כזאת אינה שמחה כלל. אדרבה, אין דבר יותר מר מההרגשה הזו, המראה על אומללות נוראה.

 

 

מהרגע הזה, המעשה של החכם והתם מקבל תפנית חדה. כל המפגש בין החכם והתם והויכוח שהיה להם, היה בעצם ניסיון – לשניהם. החכם נכשל בניסיון, ומרגע זה ואילך אנו נראה שהוא ילך מדחי אל דחי. ואילו התם עמד בניסיון, וה’ מנשא אותו (ניסיון – מלשון: לנשאות), ואנו נראה כיצד נתרומם מזלו עד שהוא מגיע למעלות עצומות.

 

ה’ יתברך יזכנו ללכת בתמימות ולעמוד בתקיפות באמונתנו הפשוטה, לבלי לחוש כלל לדברי המלעיגים, ולבלי להיחלש כהוא זה, עד שנזכה לביאת משיח צדקנו ולבניין בית מקדשנו ולגאולתנו השלמה, בפרטיות ובכלליות. אמן כן יהי רצון.