דברים קורים לאט אבל בטוח!

 

 

דברים קורים לאט לאט.

 

מילדה צעירה את הופכת לאמא כמעט בלי להרגיש, כמו זחל המגלה את כנפיו. בהתחלה את רק משחקת באבא ואמא, ולא מבינה למה הסבתות מסתכלות עליך מהצד כשאת עושה אמבטיה ראשונה לאזרח החדש במשפחה.

 

משפחה?

 

את צריכה ממש להיאבק אתן שאתם כבר משפחה על באמת, ושאם ה’ החליט שאת כבר אמא – אז גם הם יכולים להיות שקטים.

 

לא רחוק משם את עושה אמבטיה לאחותו הצעירה, ופתאום שניהם עומדים ליד כשאת רוחצת את התינוק החדש וזורקים לו צעצועים למים וצוחקים בקול כשהוא ממצמץ בעיניו.

 

דברים קורים לאט לאט, וכמעט בהפתעה את מוצאת את עצמך עמוק בתוך האמהות. את, הביישנית, ההססנית, שתמיד פחדת לפתוח את הפה, פתאום נהיית סמכותית כל כך ואת אומרת משהו והילדים אפילו לא מעלים בדעתם הקטנה לחלוק עליך.

 

את כבר חתומה על משכנתא ואפילו גמ"ח או שניים הצלחתם כבר לגלגל… וכשאת מתחילה לבשל לשבת את מעמידה בו זמנית כמה סירים ומגררת גזר לסלט, תפוחים לעוגה ותפוחי אדמה ללטק’ס בזה אחר זה כדי לחסוך בכלים ובכוחות, ולמרות שבישלת פי ארבעה מאשר נהגת לבשל אז, בהתחלה, את גומרת במחצית מהזמן.

 

דברים קורים לאט לאט, אבל בטוח.

 

דברים קורים לאט, ולאחר שנים של רגשי אשמה על כך שאת לא נהנית מהבלגאן, מהנדנודים, מהכורח לשבת עם כל ילד למנת ה’אמא’ היומית הפרטית שלו, את מגלה את עצמך קוראת בסוד את בת השש לחדר, כדי לשחק עם אמא לפני השינה, פתאום את מאוד רוצה לעשות את זה, והילדה שלך פוערת מולך עיני עגל מופתעות, מה את רוצה ממנה בעצם. תמיד את שולחת אותה למיטה ומצידך שתיכנס אליה בבגדיה, העיקר שתיכנס לשם סוף סוף, ועכשיו את לא רק מרשה לה אלא סוחבת בעצמך את הערב! ורק את יודעת שזה לא פתאום, ההכרה הזו בשלה בך אט אט כמו אגס על עץ, ועמוק בתוכך משהו מרגיש שהגיע הזמן.

 

דברים קורים פתאום.

 

חיוך ראשון של תינוק, ופעם ראשונה של כפיים, וילד שמתקשה להסתדר עם הרב’ה החדש ועם שיטת הלימוד שלו, מביא פתאום מאה במבחן, לא נקודה פחות.

 

דברים קורים פתאום.

 

את רוצה לכתוב פתק למורה, כי הילדה עזרה כל כך יפה, בהבנה ניגשה למטבח בעיצומו של קרב הערב ונטלה מידך את התינוק, אחר כך רוקנה את הכיור מכלים והשאירה מטבח נקי, ואת רוצה לתגמל אותה בשבח, כי מגיע לה, ופתאום את נרתעת: האמנם בכיתה ו’ עדיין כותבים פתקים?

 

ילדות בנות עוד-חודשיים-שתים-עשרה הן כבר כמעט ממש גדולות, והמורה כבר לא קוראת בקול וכבר אין החברות מחאות כפיים לפי הקצב ובמתכונת: שתי מחיאות כפיים על הברכיים, ספיקת כף ושילוב. תם עידן אחד, אומר לך בלאקוניות הפתק הפרחוני. תוציאי כבר את הגדולים מתוך הלול. מערכת היחסים עם בכורתך נכנסת להילוך גבוה: מחברת הקשר נותרת מאחור.

 

דברים קורים פתאום, ואיזו קרובת משפחה שהקשר איתה נותק בשל כמה מילים חסרות טקט, פתאום את מוצאת את עצמך מחייגת את המספר שלה, כי הבנת לפתע, בלי אפילו להקדיש לך משא ומתן פנימי, שגם אם היא אינה ראויה לכל הכבוד הזה, וגם אם חיכית עד עכשיו שהיא תרים טלפון לחדש את הקשר ולהתנצל בעקיפין, פתאום את יודעת, שמה שחשוב לך זה לשמור על מערכת יחסים תקינה, והשאלה מי צודק ומי התחיל – מאבדת לחלוטין כל משמעות.

 

פתאום הכל פשוט ונהיר בעיניך ואת עומדת מדרגה אחת גבוה יותר ומשקיפה על עצמך של אתמול במבט חדש, קצת שמחה וקצת תמה.

 

דברים קורים פתאום.

 

אבא מציע שאולי ניסע לשבת להורים, ואת במקום להיענות בהסכמה נלהבת המשחררת אותך מן החובה להכין שבת, ולהימלט בתחושת שחרור, שוקלת פתאום אם אפשר, ולילד יש מבחן ביום ראשון, ולך יש עבודה למוצאי שבת, אז אולי פעם אחרת, אפילו שהייתי מאוד רוצה, ותוהה בין לבין, לאן נעלמה האימפולסיביות הנחמדה וחסרת העול? נמוגה לה כמו ערפל, מגלה מאחוריה תמונה של נוף יציב, משוך בצבעים החלטיים, ברורים.

 

ואיפה תחושת ההקרבה העילאית ההיא? נעלמה גם היא, פתאום מרגישה שלמה לחלוטין עם המגמה. לא עוד קרבן מסכן של החוקים של עצמי, לא עבד לכללים, פשוט עושה אותם כי כך באמת רצית, ואם היית רוצה אחרת, היית עושה אחרת.

 

פתאום את אומרת לעצמך: היי, סוף סוף נהגת כמבוגרת, מה שרצית כל החיים ולא עלה בידך. תמיד היית הכי קטנה בכיתה, והנה סוף סוף התבגרת. מחיאות כפיים, הידד!

 

אבל את באמת מבוגרת, אומר הקול השני, את כבר אמא, זה צפוי, אמהות צריכות לנהוג כמבוגרות.

 

אה, נכון…

 

אכזבה גדולה וחמוצה מטפסת במעלה הגרון. כשסוף סוף נהיית מה שרצית, כבר אין ממה להתפעל.

  

 

(מתוך מגזין "משפחה")