ישמע בזיונו…ויתן חיוך!

 

 

 

אנו נמצאים בעיצומם של ימי אלול הנפלאים, שבהם אנו קרובים אל אבינו שבשמים יותר מבכל השנה, וכמו שמרומז בראשי התיבות של "אלול" שהם: אני לדודי ודודי לי. שפירושו, שאנו מתגעגעים לשוב בתשובה שלמה להקדוש-ברוך-הוא, וכן הקדוש-ברוך-הוא כביכול מתגעגע לשוב אלינו, ולקרב אותנו אליו.

 

ידוע מאמר רבינו הקדוש (בליקוטי מוהר"ן תורה ו’): עיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק. לכאורה, זה לא מובן מדוע זה עיקר התשובה. כולם יודעים שתשובה פירושה להתוודות, להתחרט, לשוב ולעשות את רצון ה’, ללמוד תורה ולקיים מצוות וכו’, ואפילו אם ישנו סוג של "כפרת עוונות" שבא על ידי בזיונות, עדיין זה לא מובן מדוע זה עיקר התשובה?

 

צריכים לדעת, שכל פגם, חטא ועוון שהאדם עשה, עיקר הנזק הרוחני שנגרם לו הוא הגאווה שנכנסה לתוכו, הרגשת הישות, הגסות, החציפות וכו’, שכל אלו מרחיקים את האדם מהקדוש-ברוך-הוא, כמו שנאמר: "גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי (תקרא) "אותו", אלא "איתו", כביכול אומר הקדוש-ברוך-הוא: מי שיש בו גסות רוח, אין אני והוא יכולים לדור ביחד. במילים אחרות, מי שיש בו גאווה הקדוש-ברוך-הוא לא יכול לסבול אותו… לכן עיקר התשובה היא לצאת מהגאווה, וכל מה שעובר על האדם: קשיים, בזיונות וכדומה, הכל בשביל זה – בשביל למול את ערלת לבבו, ואז יוכל להתקרב להקדוש-ברוך-הוא באמת, באהבה, וגם יפתחו לפניו שערים נפלאים בכל התחומים, בלימוד התורה, תפילה, אמונה ועוד.

 

גם בכלליות, רואים שכל העולם בנוי באופן הזה – להוריד לאדם את הגאווה. רואים בחוש איך כל העולם הזה מסודר במדויק לתכלית זו. הכל קשה – הפרנסה קשה, כל הזמן יש בעיות, פעם בבריאות, פעם עם הילדים וכו’, ולפעמים הכל ביחד… כל הדברים הללו, הם דברים שמתוכנתים במדויק כדי להוריד לאדם את הגאווה שלו, שיבין שהוא שום דבר, שהוא זקוק לרחמי שמים מרובים בכל רגע ורגע, ושבכל נשימה ונשימה ה’ יתברך מחיה אותו בניסים – כפשוטו.

 

לפני שאדם הראשון חטא הוא היה בגן עדן, קיבל פינוקים וכו’, וכך היה אמור להתקרב אל הבורא – בנחת ובתענוג. אבל משחטא ונכנסה בו הגאווה של "והייתם כאלוהים", מאותו הרגע כבר אי אפשר לשום ילוד אישה להתקרב אל ה’ כשהוא "בגן עדן", דהיינו כשהכל הולך כסדר, בנועם ותענוג, אלא מוכרחים לעבור את העולם הזה, שאין גם אחד שלא סובל בו צער מדי יום ויום, כמו שכתוב: "כל ימיו כעס ומכאובים"… לכן אמר רבינו שאין בכלל שום עולם הזה, כי מה שרואים כאן זה הגיהינום בעצמו, כי כולם מלאים ייסורים תמיד…וכל הייסורים תכליתם אחת – להוריד לאדם את הגאווה.

 

והנה, מי שלא יודע שהוא צריך לחזור בתשובה – הוא לא מבין בכלל מה קורה אתו, וישנן שתי אפשרויות: או שהוא עדיין רודף אחר הדמיון שהוא יכול למצוא איזו קורת רוח בעולם הזה, או שהוא פשוט סובל ולא יודע למה. אבל כשאדם רוצה כבר לחזור בתשובה, אז הוא רואה שכל הקשיים, הייסורים, הבזיונות וכו’ – הכל לטובתו, כדי להוריד ממנו את העול הכבד, את העונש הנורא שנקרא "גאווה", המרחיק אותו מה’ יתברך ומונע ממנו את כל הטוב שיש.

 

לכן העיקר הוא, שבכל אותם קשיים, ובפרט כשרואה שאינו יכול לחזור בתשובה, והתאוות, והבלבולים, והירידות, והנסיגות וכו’, לא מניחים לו לרגע – שלא ישבר! ויהיה תמיד בשמחה! וזו המשמעות העיקרית של מה שאמר רבינו "ישמע בזיונו ידום וישתוק", שכשרואה האדם שלא הולך לו, שהוא לא מצליח, שיש לו ייסורים וכו’, ידע שכל אלו הם בזיונות, שאין מניחים לו משמים להתקרב לעבודת הבורא, ואף נותנים לו כל מיני צרות וקשיים נוספים, ויזכור וידע היטב שזה בדיוק מה שמגיע לו. ויצא מהגאווה הטיפשית שלו שחושב שאם הוא רוצה להתקרב לה’ ולחזור בתשובה, אז צריכים לפרוש לפניו שטיח אדום, ויזכור את המעשים המכוערים שעשה, וידע שעצם זה שהוא רוצה להתקרב לה’, והוא זוכה לקיים אי אלו מצוות, כל זה בעצמו הוא חסד חינם של הבורא עליו, שראה אותו הולך לאיבוד וריחם עליו וקירב אותו, ויחשוב בליבו: מה יתאונן גבר חי על חטאיו? על מה אני עצוב? על שאין מניחים אותי ללמוד תורה בהתמדה כרצוני? אני בכלל לא ראוי ללמוד תורה! תודה רבה לה’ שקירב אותי איך שקירב אותי, לא מגיע לי כלום – תודה רבה! וכן על זו הדרך בכל עניין ועניין.

 

כשמגיע האדם למחשבות של ענווה מהירידות שלו ומהכישלונות שלו, והוא שמח ורוקד, זה מראה שהוא באמת רוצה לחזור בתשובה, ועל ידי הבזיונות הוא מל את ערלת לבבו ושב אל ה’ באמת. אבל אם הוא כועס ומתמרמר וחושב שהכל מגיע לו ונופל לעצבות, זה מראה שהוא עוד לא מוכן לחזור בתשובה באמת, ולכן גם מה שיעשה הוא לא יצליח לחזור בתשובה, כי הערלה החופה על ליבו לא מניחה לו לעשות את רצון ה’, והוא עדיין עבד לתאוות ליבו. רק הבזיונות הם המכינים את האדם להיות כרצון ה’, שיוצא מהדמיון והשקר של הגאות ויודע שהוא שום דבר, והוא רק מודה לה’ ומתבייש ממנו. כי האדם צריך שיתבייש בפשיטות מה’, שיתבייש אפילו להגיש המאכל לפיו, וכל שכן כשצריך לגשת לעשיית המצוות היקרות בבושה גדולה, כי מי הוא שיזכה לעשות מצוות קדושות כאלו? ולפני מי הוא עושה אותן? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא רם ונישא גדול ונורא! אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! וכל שכן כשצריך להתבייש ולא לחטוא כלפיו, כמו שכתוב: "ותהי יראתכם על פניכם לבלתי תחטאו", ואמרו חז"ל: זו הבושה.

 

ודע, שזה הניסיון הראשון והעיקרי של האמונה, שהאדם לא ירדוף את עצמו ולא יאשים את עצמו בכישלונות שלו, אלא ידע: זה הבזיון שלי, זה העונש שלי שאני נכשל בדבר הזה והזה. וכאשר אדם לא רוצה לחטוא אך בכל זאת חוטא – החטא עצמו הוא למעשה עונש… ועליו לקבל אותו באהבה ולא להתרעם על כך, ובטח לא לרדוף את עצמו. וצריך לומר לעצמו: העובדה שיש לי מידה רעה זו או אחרת, ושאני רחוק מלימוד התורה, ושחסרה לי אמונה וכו’ – זה הכל ממנו יתברך, ואם הבורא היה רוצה, היה נותן לי ברגע זה כהרף עין להתקרב אליו, ללמוד יותר, להיות בעל אמונה, בעל מידות טובות וכדומה, כי אין עוד מלבדו, ובטח שאין שום "אני", ומה שקורה זה מה שה’ רצה שיקרה, ממילא גם ריחוקי ממנו זה ממנו יתברך, וזה מאהבתו אלי – שנותן לי את הבזיון הזה של ההמתנה הארוכה כדי לקלף ממני את שריון הגאווה שעלה עלי שכבה אחר שכבה במשך כמה וכמה שנים… וכל רדיפה עצמית היא פשוט דבר מגוחך, וכי זה תלוי בי? אין עוד מלבדו… רק צריך לקבל את הבזיון בשמחה ולבקש ברחמים ותחנונים מתנת חינם, שיסלח לי על עוונותיי ויקרב אותי אליו.

 

זה ניסיון של כל רגע ורגע – כל הזמן האדם נמצא בניסיון של האמונה, כדי שלא ירדוף את עצמו, שיהיה שמח, שידע שאין אני, כי אין עוד מלבדו.

 

כמובן, גם כשמבזים אותו ממש – בני אדם, אשתו, ילדיו שלא שומעים בקולו וכו’, כל אלו הם בזיונות שצריך לקבל באהבה, ואסור שיראה בני אדם כלל כאילו הם הפוגעים בו, אלא רק יראה שמשמים משגיחים עליו כך ומסובבים לו את אלו הבזיונות, וזה עיקר התיקון והתשובה שלו – שיקבל הכל באהבה ובשמחה ולא יכעס על אלו המבזים אותו, כי הוא זה שמגיעים לו בזיונות על עוונותיו ובפרט על פגם הברית, וכל עיקר תשובתו שיקבלם באהבה.

 

והנה, רבינו כתב בתורה פ"ז (ליקו"מ חלק שני), שעל ידי שלומד את תורה ו’ ועושה בה איזה עבודת ה’, זה בחינת תיקון הברית, כי כשמכניס ללב ומפנים את המציאות הזו – שכל עיקר התשובה היא לקבל בזיונות, ולדום ולשתוק למחרפי נפשו ולקבל באהבה את הכישלונות והירידות, ומכין עצמו לזה – עצם זה שמכין את עצמו לכך שעיקר תשובתו היא לקבל בזיונות, זה בעצמו כבר תיקון. לכן מובן מדוע הלימוד של תורה ו’ הוא בעצמו תיקון הברית, כי כשמודיעים לאדם שהתשובה שלו היא לקבל בזיונות, זה בעצמו בזיון בשבילו, וכל שכן כשזוכה באמת לקבל בזיונות ולהיות שמח, שאז הוא בודאי נכנס בגדר בעל תשובה.

 

ודע, שכל זמן שהאדם לא מקבל בזיונות, אפילו כשלומד תורה, עושה מצוות, עושה התבודדות וכו’, אמנם זה מצוין מה שעושה וזה גם חלק מהתשובה, אבל עדיין אין לו את עיקר התשובה, והוא קרוב להיות למבזבז את זמנו בזה העולם. כי כל הדברים הללו שמנינו – עדיין אינם נקראים "תשובה", אלא הם דברים שכל יהודי צריך לעשות, והם נכללים במהות החיים היהודיים. ובפרט כשהאדם יכול ללמוד תורה ורק ‘להתנפח’ יותר ויותר בגאווה שהוא למדן, וכן הוא יכול לעשות מצוות ולהישאר עם הגאווה ורדיפת הכבוד שלו, ואף לעשות את המצוות במטרה לקבל כבוד. נמצא, אם כן, שאפילו אדם שמקיים תורה ומצוות ומדקדק בקלה כבחמורה ולומד תורה ומתבודד ומתוודה וכן הלאה, עדיין הוא צריך "תשובה", כמו שרבינו מביא בהמשך המאמר, ש"צריך כל אחד לאחוז במידת התשובה", ועיקר תיקון התשובה הוא לקבל בזיונות…

 

באמת, לעולם האדם לא יוכל לקיים את התורה והמצוות כראוי בלא תשובה, משום שהכל סגור בפניו, ואינו יכול לטעום את טעם לימוד התורה, ואינו זוכה לקדושה וכו’, והכל בגלל שעדיין לא זכה לתשובה וממילא עוונותיו אינם מניחים לו להתקרב לה’. נמצא, שאם אדם רוצה אי פעם להתחיל לחיות, לטעום את טעם החיים, טעם התפילה, נועם התורה וכו’, הוא חייב לסבול בזיונות, ולקבלם באהבה! לכן כל אדם הרוצה לזכות באמת לתשובה, שפירושו לזכות לרפואת הנפש נפלאה, לשמחה, לרוחניות, לתורה, לדבקות ועוד – עליו להכין עצמו בהסכמה מלאה לקבל בזיונות, כי אז יזכה להיות בעל תשובה באמת.

 

ה’ יתברך יזכנו לחזור בתשובה ולמול את ערלת לבבנו, ונזכה לגאולה השלמה, אמן ואמן.