משהו טוב

 

 

כל חברותי אשר מכירות את טלי, אומרות שהיא יפה כמו מלאך. אמנם לא ראינו מלאך אבל אנחנו מרגישות בתוכנו, שזאת ההגדרה המדויקת.

 

טלי מכסה את ראשה במטפחת, לובשת תמיד שמלות פרחוניות או ורודות סגלגלות ואפילו לבנות, והן מתאימות לה. יש לה חמישה ילדים קטנים, שבאו לעולם בזה אחר זה, ובשעה שדיברנו על כך פעם היא אמרה, "מילד לילד אני דוחה יותר את רגע מסירתו לידיה של מטפלת. אני מגלה שאני רוצה אותם לידי כמה שיותר".

 

בפורים היא שולחת צלחות קטנות עם אוזני המן וברכות מעוטרות בצבעי אצבעות שילדיה הטביעו בהתלהבות ערב החג. לכבוד חג השבועות הם יוצאים עם מספריים לשדה פרחים וקוטפים ירק לקשט את הבית, ותמיד הם עושים דברים ביחד, חבורת ילדיה הצוהלת והיא. בעלה של טלי היה פסל נפלא (בפתח, לא בסגול), וביתם, עם היותו פשוט ואברכי מאוד למראה, ניכרת בו טביעת אצבעות מעודנת ומגע של יופי הרמוני.

 

זאת טלי, אחת הנשים היותר עדינות, יותר אימהיות ויותר מקסימות שפגשתי, ולב לה רחב ופתוח לא פחות מדלתה.

 

לפני שש שנים, היא גרה בהונג קונג, צעירה ישראלית נמרצת ושאפתנית. מוקסמת מתרבות המזרח מצד אחד, ובעלת ראש מסחרי ומוכשר מצד שני. היא השתלבה בחברה ליזמות עסקית והצליחה מאוד, היה לה בית בהונג קונג, דירה משלה שקנתה במחיר מציאה, וכמובן, עשרות מכרים מן הסביבה, יהודים ושאינם.

 

אני לא יודעת איך זה קרה בדיוק כרונולוגי, אחד מידידיה מצא את ספר הכוזרי במהדורת כיס באחד מן המועדונים שישראלים הרבו להסתובב בו. הוא קרא בו עד החצי, השתעמם והטיל אותו לכיוונה. "קחי, טלי", אמר לה, "זה משעמם נורא אבל לפחות כתוב בעברית".

 

זה היה הלילה הבלתי נשכח, הלילה רב המשמעות ביותר בחייה, יותר מחצי לא הבינה, אבל הקריאה ריתקה אותה עד שכל העולם התפוגג מסביבה. כאלו שלח מישהו יד מתוך הספר הקמוט והחכם הזה, ולפת את ליבה לפיתה שאי אפשר להפריד עוד. קול רחוק מעברה קרא לה וערגה נוראה עלתה מעמקי מעמקיה. המציאות שחייתה בה עד אז, אותה העמדת פנים שניתן לו ליהודי לחיות חיים שלמים כבן מערב או כבן המזרח והכל אצלו בסדר גמור, וגם מוצלח ושמח – מקסם השווא הזה התפוגג בבת אחת.

 

טלי מצאה את עצמה מביטה מבעד לחלון דירתה, צופה מן הקומה האחת עשרה בעיר מגוריה הגועשת במאה אלף קולות. געגועים עזים לדבר מה שאיננה יודעת את שמו מילאו אותה. היא לחשה לתוך החושך: "אם אתה קיים, ואם אתה שומע אותי, תעזור לי למצוא אותך, מהר".

 

הסתכלה אל רצועת האספלט שנמתחה הרחק מתחת לחלונה והרגישה בודדה וגלמודה ומעורטלת מכל וכל. בבת אחת לא היה לה כסף, לא היתה לה הצלחה, לא היו לה חברים, לא היה לה איש ולא דבר בעולם כולו.

 

באמת היה לה רב מכל אלה, אבל שום דבר מכולם לא היה שייך לאמת. כולם סביבה היו כוזרים, והיא, טלי, ידעה שעליה להיות יהודיה. "אני אתאבד", היא לחשה לתוך החושך, "אני אתאבד אם לא אדע לחיות, אני אתאבד אם לא תגלה לי מי אתה, היכן אתה, ומה זה להיות יהודי".

 

וכל כך מהר ‘הוא’ גילה לה. ממש למחרת היא פגשה שליח חב"די, השאירה את הדירה לחבריה ההמומים, וכשרק מזוודתה לגופה שבה ארצה, להתחיל מחדש.

 

שנה עברה והיא נישאה לבעל תשובה צעיר וטרי כמוה שזנח את כספו אחריו מפני שהתפרנס קודם לכן מפיסול וממכירת פסלים. שני תרמיליסטים עם מטה בידיהם, שבאו לתור את הארץ המובטחת, שכרו דירה לעצמם באחת השכונות החרדיות בירושלים.

 

השכנות של טלי יודעות שהיא חוזרת בתשובה. הרבה אנשים הם היום ‘חוזרים בתשובה’. גם מן התואר הזה, כמו ממרבית התארים, ניטל ההוד וההדר, ובעיקר – ניטל עומק המשמעות. לפעמים אני מביטה בטלי, במטפחתה ובשמלותיה הרחבות, עם ילדיה המסתערים עליה בלי הרף במטבחה הקטן והעמוס, ואני נוטלת את דמותה, מכניסה בה שינויים אחדים ומעבירה אותה באחת, בעיני רוחי, להונג קונג. בקלות אני מדמיינת לי אישה נמרצת וחייכנית אשר שקועה כולה בענייני יזמות, אפופה כולה מצליחנות זוהרת, יוזמת עסקות ורוקמת קשרי חוץ.

 

ואז אני חושבת לעצמי: יש המון כמותה, נשים יהודיות מצליחניות שפזורות בכל העולם, בהונג קונג ובלוס אנג’לס, בתל אביב ובפריז. יש גם המון נשות אברכים צעירות, אמהות לילדים קטנים שמטבחן עמוס וצפוף כמו שכאן.

 

אבל יש מקום אחד, שבו כל אחד הוא בפני עצמו, שם דואגים לו בפני עצמו, אוהבים אותו כמו בן יחיד, ושומרים עליו בלי הפסקה של רגע.

 

יש מקום שבו טלי היא לא אחת מתוך מליון או מאה אלף, לא כחילונית ולא כחרדית, אלא היא בת יחידה. אבא שלה מלווה אותה תמיד, הוא רואה אותה בדירתה שבקומה האחת עשרה ושולח לה ספר לשם, ואז מלווה את עיניה הבולעות את השורות ומרגיש את ליבה ההומה ושומע את המילים שהיא לוחשת לו ליד החלון. והוא בא וגואל אותה ממצרים, ומוציא אותה אל המדבר, ונותן לה את התורה ומביא אותה לארץ ישראל.

 

אל תחשבו שבזאת מסתיים מסעה. מבחינות רבות כאן הוא רק מתחיל. טלי היפה כמו מלאך היא אישה ואימא ולמרות תכונותיה הנהדרות היא רגילה, כמוך וכמוני. קשה לה עם הילדים, מתחלף לה המצב רוח, פעם היא שמחה ופעם היא בוכה, פעם היא מספיקה ופעם היא מתאכזבת, כמו כולנו היא יודעת אלף שינויים ותמורות בכל יום ויום, שלא לדבר על כל שבוע ושבוע.

 

אבל טלי אישה חכמה, היא לא נותנת לחיים להטעות אותה, למרות שהתפאורה השתנתה היא יודעת שהעיקרון היסודי תמיד אחד, וליד מגירת הגרביים, או ליד דפי הבנק המאיימים, או ליד מיטת ילד אחד צרחן שמוציא שני ניבים במכה, היא יודעת להגיד מעומק הלב גם היום ממש כמו אז: "אתה, שלקחת אותי והצלת אותי והבאת אותי לכאן, בוא לעזור לי, תראה, אני הולכת לאבד את העשתונות, אני רוצה להיות גדולה יותר, שמחה יותר, טובה יותר. בבקשה, תעזור לי. מהר".

 

"נכון", היא אמרה לי פעם וחייכה, "היום אני כבר לא מאיימת בהתאבדות, אבל עדיין ברור לי שאם הוא לא יעזור – אני אמות".

 

ואז ‘הוא’ בא, ו’הוא’ עוזר. אחרי הכל הוא אבא, וטלי לו בת יחידה.

 

 

(מתוך אתר "לב הדברים")