הכוח לבחור

 

 

כשהתבודדות נכנסת לחיים, אדם מתחיל לממש את המעלה הגדולה ביותר שלו, והיא היכולת לבחור.

 

האדם הוא יצור בחירי יחידי בתבל כולה. אין עוד יצור הנהנה מן המעלה הזאת – לא מעל האדם ולא מתחת לו. כל הטבע, כל כוחות הטוב וכוחות הרע, כל המלאכים והשרפים וחיות הקודש, כל הגלגלים והכוכבים והמזלות – כולם רק אוטומטים. ואילו אני, שיושבת כאן כעת מול מסך המחשב, משמעותית הרבה יותר מכל האנדרומדה שפרושה מעל ראשי, למרות שאין לי מושג איך לבטא את היחס הזעיר של ממדי מול ממדיה.

 

מפני שאני בוחרת, והיא לא.

 

עם כל הכבוד לה, היא רק מכונה משוכללת ועוצרת נשימה, ואני, העייפה והמותשת והמטושטשת, כל עוד נשמה באפי – אני בוחרת.

 

אני יכולה לבחור מה לחשוב, מה להגיד, מה לאכול ומה ללבוש. אני יכולה לבחור מה לרצות, על מה להתפלל ואיך לפעול. אני יכולה להחליט לאן לפנות ברגע הבא, ימינה, שמאלה, החוצה או פנימה. אני יכולה להחליט אם להישאר ערה או ללכת לישון, אם לצרוח או לחייך, אם להקשיב או להיאטם.

 

אני יכולה לבחור, ושום יצור שונה ממני, לא סופות טייפון מבעיתות ולא מלאכי הבריאה כולה, לא יכולים לבחור כמוני.

 

זה עוצר נשימה.

 

אבל הבחירה, ברוב השעות, נספגת בנוף היומיומי העוטף אותנו. אנחנו לא מרגישים שאנחנו בוחרים, אנחנו פשוט פועלים מתוך הרגל, מעשה אחר מעשה, פעולה אחר פעולה.

 

ההתבודדות מקלפת את המעטפת הקהויה ומזכירה את מעלת היותי בוחרת. זאת חוויה מופלאה.

 

פתאום אני נעשית מודעת לכוח הזה, הבלתי מוגבל כמעט. פתאום אני מבינה, שדברים אכן מתרחשים מפני שרציתי כי יקרו, אני חווה שלמילים שהוצאתי מן הפה יש משמעות קובעת, ומבינה שהמילים יצאו ממני, כי במקום כלשהו, בתוך תוכי, בחרתי לומר אותן.

 

כשההתבודדות מפגישה אותי עם הכוח שלה, עם ההקשבה של השם יתברך ועם המענה שלו – אני לומדת לחוש, שלקיום שלי יש חשיבות. שעצם היותי כאן בעולם זהו אירוע ממשי, משמעותי, משפיע. הוא יכול להיות יותר או פחות – ככל שאבחר לממש את עצמי, אבל כך או אחרת, כל רגע של חיים שניתן לי, הוא רגע קובע.

 

זאת תחושה שונה מאוד, וליתר דיוק הפוכה לגמרי, ממה שחשתי קודם.

 

בימים שבהם השם היה פרוש מעלי כמו השמים הרחוקים והשותקים, לא היתה שום חשיבות לקיום שלי. הייתי אחת מתוך מיליארדי גרגרי אבק מתעופפים, חולפים, המכונים ‘בני אדם’.

 

ברור שהייתי יהודיה, ברור שקיימתי מצוות, ברור ש’כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא’. כך כתוב בספרים וידעתי את זה, אבל בתפיסה הפנימית שלי את עצמי נותרתי גרגר אבק שמכלה את כוחותיו יום אחר יום, מתבלה (אני כבר לא בת שמונה עשרה, גם אם עוד אינני בת ארבעים), עובד קשה יותר מדי, נופל שדוד, ודי מהר נגמר.

 

אבל ברגע שהשם יתברך הפך להיות קרוב, נוכח, קשוב ומתעניין, הפכתי גם אני להיות קיימת, אמיתית,  משמעותית.

 

וככל שחלף הזמן, הבנתי עד כמה הבחירה שלי קובעת.

 

זה מתבטא בדברים פשוטים לגמרי, כמו אחד התינוקות שלי, שהיה צרחן בשעות הערב בצורה בלתי נסבלת. השעות שבין שמונה לחצות מדי ערב, היו מוקדשות לנענועים בלתי פוסקים של העריסה שלו, מנומרים בטיולי ‘על הידיים’ ולעיתים גם בקפיצות וריקודים.

 

כולם אמרו הכל, כמובן, כאבי בטן וגזים, קושי להסתגל לעולם הזה בכלל ובפרט, אבל אני הרגשתי שאני יוצאת מדעתי. סוף היום, הבלגן קורא לי, ובשלב מאוחר יותר אני גם רוצה לנוח, אבל התינוק המתוק והתובעני הזה, משעבד אותי אל גלגלי העריסה ללא הפוגה!

 

יום אחר יום. שבוע אחר שבוע.

 

יום אחד נשברתי. מצאתי את עצמי בלי עוד מבוגרים מסביב, פניתי אל השם בהתבודדות (שהיתה נדירה אז, בגלל מגבלות התינוק), והצהרתי שאיני יכולה עוד.

 

אני לא יכולה לנענע את העריסה שלו ארבע שעות כל ערב! אני לא יכולה! הבית צובר פיגורים, אני צוברת עצבנות, אני מתפרצת על התינוק ועל אחיו ועל אביו, באמת, אני כבר לא מסוגלת!!

 

פשוט לגמרי, בלי מליצות, בלי ציפויים. ככה, כמו שהרגשתי.

 

הייתי צריכה לנקז את הכעס שהצטבר במשך התקופה. אמרתי את זה שוב ושוב. בכיתי את זה, התפרצתי את זה, הוצאתי את זה.

 

וכשהכל נגמר הבנתי, שזאת החלטה שלי.

 

התינוק שלי רק בן חודש וחצי. אני, לעומתו, בת שלושים. הבנתי שאני צריכה לבחור לשים לזה קץ, ובחרתי.

 

אמרתי די, והתכוונתי לזה. זה היה ‘די’ ענייני, מוחלט, רגוע. ‘די’ של אחרי התבודדות. ‘די’ לא טעון ולא עצבני, ולא עצבני על כך שהוא עצבני (מכירים את זה?) אלא שלם לגמרי, עגול וחלק ונקי.

 

התינוק שלי בדק את ה’די’ הזה, אבל לא יותר מדי.

 

אחרי יומיים השתנה פה הסטאטוס, הילד אכל, התערסל קצת על הידיים, הועבר למיטה מקץ עשר דקות, וישן שם בלי  – אני חוזרת: בלי – שחמורים ירתמו את עצמם לעריסתו ויסיעו אותו. סיוט של חודש וחצי נגמר בהתבודדות אחת.

 

לפעמים ילד בן שישה שבועות מביא אותך לעמוד מול הבחירה שלך, לפעמים זה שכן בן שבעים מהקומה שמעליך, המון פעמים זה אחד ההורים שלך או בן זוגך, ועוד המון פעמים זה ילדיך המתבגרים.

 

אתה נכנס לתוך מבוי סתום, משתבלל, משתבלל – וסובל. בתחילה אתה מתבודד על זה (אם בכלל) בשפה די מינורית. מבקש את העזרה שנראית לך נכונה לאותה שעה, מתאר מה קורה, ממתין, וממשיך לסבול.

 

אבל תוך זמן לא ארוך, מוגן בחומות החמימות של ההתבודדות, אתה מתפרק יום אחד ומספר להשם את הכל – אבל ממש את כל מה שאתה מרגיש.

 

ואתה גם אומר לו, שאתה לא מוכן יותר.

 

ואתה גם מסביר לו מה בלתי אפשרי לגמרי, מה אפשרי רק קצת, ומה היית רוצה שיקרה.

 

בעצם, כמו תמיד בהתבודדות, אתה מסביר את זה לו ולך כאחד.

 

ופתאום אתה פוגש את הכוח שלך.

 

נכון שאין לך השכלה פיזיקאלית שתעזור לך להגדיר כמה אתה זעיר ביחס לשמש, למשל, אבל בכל אופן אתה גדול וחזק יותר ממנה – כי אתה יכול לבחור והיא לא.

 

ההתבודדות היא הזירה, שבה אדם פשוט כמוני, בוחר כמעט כל יום מחדש.

 

אם לפני שהתבודדתי, ביצעתי בחירה משמעותית פעם בכמה חודשים (במקרה הטוב!!) מאז שהתחלתי, הזכות לבחור נהייתה כמעט יומיומית.

 

ואי אפשר לתאר, איזו תנופה קיבלו החיים, איזו צמיחה, ואיזה שינוי מופלא.

 

רק השם ואני יודעים, שההתבודדות היא הסוד, שהפך אותי מפסיבית לאקטיבית, גם בתחומים שהכי הפחידו אותי קודם.

 

 

(מתוך אתר "לב הדברים")