אל תקנאו בפוגעים

 

 

לפעמים, אנו רואים אנשים שפוגעים קשה בזולת, ונראה לעין כאילו צוחקים על כל העולם ושולטים על כולם. אין זה נכון כלל וכלל, ואל תקנאו בהם. יש דין ויש דיין.

 

פעם שאלו את החפץ חיים זצ"ל איך האריך ימים, וענה: "השם יתברך זיכה אותי לראות מעגלים נסגרים".

 

המעשה היה כך: עשיר אחד בראדין, עירו של החפץ חיים זצ"ל, השכיר אחת מדירותיו הרבות לאלמנה. פעם, לא היא הצליחה לשלם את דמי השכירות בזמן. המשכיר העשיר התאכזר אליה והוציא אותה לרחוב. כל אנשי העיירה רצו אל ה"חפץ חיים" שיעשה משהו למען האלמנה, אך לא הצליח לשכנע את העשיר לחוס עליה. העשיר, להפתעת כולם, המשיך לעשות חיל בעסקיו והיה בריא, ובנוסף, אף לא ידע מה זו הצטננות קלה בכלל, וכל שכן בעיות בריאותיות אחרות. שוב, כולם התלוננו בפני ה"חפץ חיים" – איך השם יתברך נותן חיי שלווה לאיש רשע ואכזר כזה? ענה ה"חפץ חיים", "אל תתייאשו מן הפורענות". כעבור עשרים ושתיים שנה, בא כלב שוטה נגוע כלבת לעיירה, נשך את העשיר, והלז מת מתוך ייסורים נוראים.

 

אל תקנאו בפוגעים.

 

הנה מעשה נוסף המבהיל על הרעיון, ששמעתי מכלי ראשון:

 

בימי הצנע, לאחר קום המדינה, באו שתי משפחות מיפו בקשר שידוכין. סיכמו פרטים, שתו לחיים, וקבעו תאריך לאירוסין.

 

בימים ההם, כסף לא היה בנמצא וכולם חיו בצמצום. המשפחה המצויה בישראל לא חלמה על "קייטרינג" או אולם שמחות. לפיכך, משפחת הכלה עבדה ימים ולילות להכין במו ידיהם את כל המעדנים עבור סעודת האירוסין.

 

בינתיים, הרגשות ספק חמורות החלו לכרסם בליבו של החתן היהיר, שהושפע מן הרחוב, והתחיל להתחרט שלא בחר בכלה יפה יותר. מקצת בני משפחתו חיזקו את דעתו, כי גם הם שמו דגש על הופעה חיצונית ולא על העיקר – יראת שמים ומידות טובות. בעיניהם, הכלה לא היתה מספיק נאה, והיתה בעלת "מום", שהרכיבה משקפיים. ליבו של החתן התחמץ בקרבו, והשתכנע שאפשר למצוא כלה נאה ממנה. זאת כמובן, מבלי להתייעץ עם דעת תורה.

 

יום האירוסין הגיע. בבית הכלה, שולחנות עמוסים כל טוב, דברי מאפה ומעדנים, משקאות וממתקים כיד המלך. על מאמצי ההכנה ועלות המצרכים אין מדברים כלל. עד שעה שש בערב, הכל מוכן. בשעה שבע, מתפללים ערבית בבית הכלה, ועד השעה שמונה, רוב האורחים כבר נמצאים. והנה, נכנס רב הקהילה עם שטר אירוסין בידו.

 

השעה רבע לתשע, והחתן עדיין לא בא. חלק מבני משפחתו, שלא ידעו מרחשי ליבו, גם נוכחו במקום. בשעה תשע, דמעות נוצצות בעיני הכלה, והוריה מודאגים ודרוכים.

 

גיסו של החתן, איש ישר ונעים הליכות, נסע בדחיפות אל בית החתן. החתן, שלא התייעץ בדעת תורה ולא הבין את חומרת מעשיו, הכריז: "היא מכוערת, אינני רוצה אותה. אי אפשר לסבול את המשקפיים האלה". הגיס ניער אותו וגער בו, אך ללא הועיל.

 

הגיס חזר לבית הכלה, השעה כבר עשר, ומתוך מבוכה ובושה קשות מנשוא, מסר בחוסר אונים את הבשורה המרה לאבי הכלה. "לא תהיה חתונה – החתן חזר בו".

 

אי אפשר לתאר את הבושה, הכלימה, והבזיון של הכלה ובני משפחתה, בפני בית מלא אורחים, ידידים ושכנים. הון תועפות הושקע בשמלה החדשה של הכלה ובשולחנות העמוסים כל טוב. ההשקעה, יחד עם שעות של עבודה, המון תקווה וציפיות לטוב, ירדו לטמיון. הכלה פרצה בבכי מר, וכשלו ברכי אמה. אביה גייס את כל כוחות האיפוק. איזו בושה! איזו חרפה! גיס החתן, יחד עם הרב, ניסו לעודד ולשכך את הכאב במקצת: "היא עוד תמצא טוב ממנו. גם זו לטובה".

 

הם צדקו.

 

כעבור שמונה חודשים, הכלה קיבלה הצעה העולה על החתן הקודם מכל הבחינות, גם רוחניות וגם גשמיות. בעת כתיבת שורות אלו, היא סבתא מאושרת שכבר צברה למעלה מארבעים שנות נישואין מתוקות מדבש עם בעלה, איש מכובד ומצליחן. עד כאן סיפור הכלה, סוף טוב הכל טוב.

 

גם החתן מצא אחרת, כביכול נאה מן הראשונה, ובלי משקפיים. והנה, מספר חודשים בלבד לאחר החתונה, חלה הרעה בראייתה של האישה, והיא נזקקה למשקפיים.

 

כעבור שנה, נולד להם במזל טוב בנם הבכור. הילד נולד עם פזילה חמורה בשתי עיניו, ונזקק לטיפולים יקרים ולניתוחים למשך שנים, וגם הרכיב משקפיים עבות.

 

צריך לציין, שהחתן מעולם לא פייס את הכלה הראשונה ואת משפחתה, וכאמור, מעולם לא התייעץ בדעת תורה. עשרים וחמש שנה לאחר שהשאיר כלה בזויה ואומללה וחזר בו מן האירוסין, הוא חצה כביש כהולך רגל, ומכונית פגעה בו והעיפה אותו למרחק של עשרה מטרים.

 

בעל המעשה שכב בטיפול נמרץ, חסר הכרה. והרופאים הודיעו למשפחה שאם יחיה, קרוב לוודאי שיהיה צמח. בחסדי שמים יצא מכלל סכנה, אך נגרם נזק בלתי הפיך למרכז המוח – החלק השולט על הראייה. כשהתעורר, ראייתו היתה מטושטשת ביותר. במשך כעשר שנים עד שנפטר, ראה דמויות כפולות. עיניו היו חשוכת מרפא, ושום משקפיים לא יכלו לעזור לו. וגרוע מזה, ראייתו הכפולה היתה מעייפת, מתסכלת, ומרגיזה אותו מאוד עד ליומו האחרון.

 

כך נידון הפוגע בחרב חדה של מידת הדין, והנפגעת יצאה לחיים טובים ומאושרים. הקב"ה פיצה אותה עשרת מונים על עגמת הנפש שנגרמה לה בביטול האירוסין.

 

זהו כאמור מעשה אמיתי, סיפור מבהיל של מידה-כנגד-מידה, המלמד כיצד אדם יהיר שלא נזהר בצערו של הזולת זורע במו ידיו קוצים ודרדרים שהוא עצמו עתיד להיתקל בהם. אל תקנאו בו. נלמד מכאן עד כמה חמורה ונוראה הפגיעה בזולת. לפעמים ההוצאה לפועל של דיני שמים היא כעבור עשרות שנים, אבל אין שום שכחה למקום, ישתבח שמו, והמעגל תמיד נסגר.

 

 

* * *

הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת www.lazerbrody.net