החיים בתוך אקווריום

לא היית רוצה להשקיע במבנה שדולף

בגשם, וצפוי להמריא עם הרוח. ולמרות

זאת יש הרבה עוצמה וחוסן בדפנות העץ

הרעועות ובגג המחצלת הפרימיטיבי.

כי בסוכה אתה לא יכול לרמות את עצמך.

 

 

אדם רוכש מגרש, שוכר אדריכל, מזמין קבלן, קונה ריהוט, מביא גנן ומתרווח עם פחית בירה צוננת. יש לו בית, נכון? לא בטוח.

 

היית קונה בית כזה?

 

אני מוכרח להודות: שיפוצים זה לא הצד החזק שלי. משום כך כאשר החליטה זוגתי שהגיע לחדש את המטבח מיהרתי להימלט כל עוד נפשי בי ולחפש מפלט. ניסיתי להתעלם מהאבק, הרעש והמרצפות השבורות ולשקוע בספר שקיבלתי לאחרונה מחבר. הספר, כמה מקורי ומפתיע, עסק בבתים.

 

בתים עתיקים, חדשים, פרטיים ומשותפים. בתים בתרבויות וזמנים שונים.

 

קראתי, למשל, על אדריכל נועז שהחליט להעניק פרשנות פוסט-מודרנית למושג 'בית'. הוא בחר ללכת על קו רדיקלי במיוחד: הבית כולו – מהרצפה ועד התקרה – נבנה מזכוכית!

 

העיצוב החריג עורר תשומת לב רבה והביא למקום המוני סקרנים שהצטלמו בבית וסיירו בחדריו השקופים. היוזמה זכתה להצלחה רבה כפרויקט אומנות, אך נחלה כישלון חרוץ מבחינה מסחרית. המוני אנשים ביקרו בו, אבל אף אחד לא רצה לגור בו.

 

אני לא חושב שהכישלון נבע רק מטעמי פרטיות. ניתן היה להבטיח שאזורים מסוימים בבית יבנו מזכוכית כהה או אטומה.

 

הבעיה, לדעתי, היתה מהותית יותר: האדריכל בעצם בנה אקווריום מפואר.

 

מסתבר שאקווריום מתאים לדגים. אבל בני אדם רוצים לגור בבית.

 

איגלו זה בית?

 

הסיפור אודות 'בית הזכוכית' עורר אותי לחשוב – מהי בעצם ההגדרה הבסיסית של 'בית'? מהו האלמנט המינימאלי שבלעדיו מאבד הבית את משמעותו? מתי מפסיק בית להיקרא 'בית'?

 

סקר עולמי קצר מגלה שבתים בנויים במגוון מדהים של צורות וחומרים.

 

מצריף חימר על גדות החידקל ועד גורד שחקים במנהטן, ממערות טורה-בורה ועד ארמונות וורסאי, המין האנושי הפגין חריצות ותושייה בניצול כל שיטה שמתקבלת (ולא מתקבלת) על הדעת ליצירת קורות גג.

 

אין כמעט חומר, מבנה, מקום או צורה שבזמן כלשהו לא שימשו למגורים.

 

הבדואים מסתדרים היטב באוהל. האינואיטים בגרילנד מוותרים לגמרי על קירות מוצקים – שאל את האסקימוסי שביתו נמס כל קיץ.

 

לא די בריהוט יוקרתי ומפואר שהרי אורח במלון לא בהכרח מרגיש בבית (למרות הפרסומת). אפילו סביבה מוגנת ובטוחה אינה מספיקה. בתי כלא הם הרי מבנים בטוחים ומוגנים באופן מיוחד. ספק אם יושביהם מרגישים בבית…

 

מהו איפה המרכיב ההכרחי ליצירת בית?

 

ביתי הוא מבצרי

 

לפי התפיסה היהודית בית הוא התוכן האישי שאתה יוצק במבנה. לא חשובה הצורה, לא חשוב הצבע – מה שקורה בפנים הוא הקובע.

 

בחוץ אתה נאלץ להתאים את עצמך לציפיות של הסביבה. אתה נתון תחת מרותו של הבוס, מנהל הבנק, הלחץ החברתי. אתה מוגדר על פי היחס שלך לגורמים חיצונים, ובמובן העמוק ביותר העצמאות הפנימית שלך נחנקת. אפילו דחליל מכני מהבהב חזק ממך. ניסית פעם להתווכח עם רמזור?

 

בית הוא המקום שבו אתה יוצר תוכן אישי, כאן אתה קובע את כללי המשחק. אתה הרי 'בעל' הבית. בקונפליקט בלתי פוסק בין העצמאות הפנימית והלחץ החיצוני, בית הוא קו ההגנה האחרון.

 

על הנביא שמואל מסופר 'כל מקום שהלך ביתו עמו', כלומר הוא הגדיר את סביבתו ולא הניח לסביבה שתגדיר אותו.

 

ההיפך מ'בית' הוא 'מדבר', שטח ההפקר האולטימטיבי. בהעדר תוכן פנימי – המדבר – מעצם מהותו – חייב להיות מוגדר אך ורק על פי גורם חיצוני המשפיע עליו.

 

מה יגידו השכנים?

 

לא תמיד קל להבחין בין 'בית' ל'מדבר'. לעיתים וילה מהודרת עשויה לחפות על העדר תוכן פנימי.

 

מסופר על אדם שהשקיע הון תועפות בבניית וילה מפוארת. למחרת ניגש אליו השכן ממול וביקש ממנו להחליף את עציצי החצר בפסלוני שיש.

 

"אבל זה הבית שלי!" התקומם בעל הוילה.

 

השכן נעץ בו מבט מוכיח והסביר: "הרי העציצים בחצר נועדו להרשים אותי, ואני, מה לעשות, נהנה יותר מפסלוני שיש…"

 

בית קטן בערבה

 

התרבות היהודית לא הצמיחה אדריכלים דגולים. תרומת היהדות לארכיטקטורה מסתכמת במבנה צנוע למדי: הסוכה.

 

מדי סתיו בהגיע חג הסוכות, קובעת המסורת היהודית, צריך אדם לעקור מביתו ולהתגורר במשך שבעה ימים במבנה ארעי תחת גג צמחים פשוט.

 

לא מרשים מבחינה אסתטית, מרשים עוד פחות כהשקעת נדל"ן. לא היית רוצה להשקיע במבנה שדולף בגשם, וצפוי להמריא עם הרוח. ולמרות זאת יש הרבה עוצמה וחוסן בדפנות העץ הרעועות ובגג המחצלת הפרימיטיבי. כי בסוכה אתה לא יכול לרמות את עצמך.

 

נכון, אין בסוכה הגנה של ממש מפני איתני הטבע, אך גם אין בה ריהוט אופנתי, צעצועים אלקטרונים, שאיבת אבק מרכזית או בקרת אקלים ממוחשבת. בקיצור, אין בה שום דבר שיכול ליצור אשליה מזויפת של תוכן פנימי. בסוכה מה שאתה יוצר זה מה שאתה מקבל.

 

הסוכה היא מינימום מבנה – מקסימום תוכן. המרכיב החשוב ביותר שלה הם קישוטי הילדים הפשוטים, והאווירה שאנחנו משרים בתוכה. אין בה אמצעי בידור משוכללים, הטלוויזיה כבויה, האינטרנט מנותק, אין שום דבר שיסיח את הדעת מהעיקר.

 

אולי בשביל ללמד אותנו שאין ערך למבנה המרשים או לריהוט הנוצץ אם אין בו תוכן פנימי אותנטי. לא פחות חשובים מהחרסינה האיטלקית וברזיות הנירוסטה, הם ההרמוניה, האווירה, והחמימות האנושית השוררים בבית.

 

פתאום עלה בדעתי שיש דברים יותר מסובכים משיפוץ מטבח.

 

לחיות בסוכה, למשל.

 

הכותב אינו מתגורר באיגלו, אוהל או פירמידמה ובסוכה הוא גר רק 7 ימים בשנה. בדרך כלל הוא חי עם משפחתו בעיר רחובות ומשתדל ללמוד וללמד תורה.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" גליון מס' 48)