הילדים של אירנה
רק אבן בפינת המרתף ששם הוחבאו הילדים, ועץ התפוח אשר מתחתיו נקברו שמותיהם של הילדים – מהווים עדיין עדות אילמת למעשה הגבורה...
היא לקחת בזרועותיה את התינוק הבוכה, הפנתה את גבה אל האם ההיסטרית וצעדה אל תוך הלילה. היא ידעה: אם היא תיתפס – היא והתינוק ימותו.
"הבטיחי לי כי הוא יחיה!" זעקה אחריה האם בייאוש.
תסריט זה חולמת אירנה סנדלר בת תשעים ושבע השנים במשך יותר משישים שנה. שוב ושוב היא חווה בחלומותיה את הרגעים האלה, שומעת את זעקות הילדים בעת שהם מנותקים מחיק אמותיהם. בחלומותיה היא רואה כל פעם אם אחרת הצורחת אחריה את המילים המיואשות.
כן, היא היתה זאת שלקחה את הילדים והתינוקות מחיק אימותיהם. עבור הילדים, נדמתה לחוטפת אכזרית, אך באמת היא היתה שליחת ההשגחה להצלת חייהם. אלפיים וחמש מאות פעמים היא עשתה זאת, אלפיים וחמש מאות ילדים היא הבריחה והצילה בשלושת חודשיו האחרונים של גטו ורשה לפני חיסולו.
'יולנטה' – זה היה כינויה אז. יולנטה מצאה בית עבור כל ילד שהיא הבריחה מתוך הגטו. כל אחד מהם קיבל זהות חדשה, של ילד פולני נוצרי. היא לא היתה היחידה שהבריחה ילדים אל מחוץ לחומות הגטו והחביאה אותם בבתי גויים, אך היא היתה היחידה שהצילה גם את נשמתם.
חלק גדול, כנראה רוב, מהילדים שניצלו על ידי מצילים אחרים אבדו בסופו של דבר לעם ישראל, והפכו לגויים בעצמם. לעומת זאת אירנה-יולנטה עשתה כל שביכולתה כדי להבטיח כי 'ילדיה' ישארו יהודים כשרים ולא יטמעו בן הגויים.
גברת סנדלר רשמה את פרטיו החדשים של כל ילד שהיא הוציאה מהגטו על גבי נייר טישו. את הרשימות היא הכניסה אל תוך צנצנות זכוכית וקברה אותן מתחת לעץ תפוח בחצר ביתם של ידידים, בתקווה להביא לאחר סיום המלחמה לאיחוד בין הילדים לבין בני משפחותיהם.
רוב ההורים של הילדים האלה נספו בגטו ורשה או במחנה המוות טרבלינקה, ולא היה אל מי להחזיר אותם, אבל הילדים אשר קרוביהם שרדו, הוחזרו אליהם לאחר תום המלחמה.
שישים שנה אחרי, אירנה סנדלר לא רואה בכך מעשה גבורה, אדרבה: "עשיתי רק מה שהתבקש לעשות. יכולתי לעשות יותר. אצטער על כך עד יום מותי…"
"היום אני יהודיה"
מי היא אירנה סנדלר, שבסופו של דבר זכתה בתהילה שהיא הרוויחה ביושר? מדוע מחליטה פולניה לא יהודיה לסכן את עצמה כה רבות, כאשר מעשה זה אינו פופולארי בין שכניה כל עיקר, ואף פלילי על פי חוקי הצבא הכובש?
אירנה נולדה בשנת תר"ע (1910) באוטווק, כ-20 ק"מ מדרום מזרח לורשה. אביה, שהיה רופא ואחד מהסוציאליסטים הראשונים בפולין, חינך אותה שיש לכבד אנשים ולאהוב אותם ללא קשר למוצאם האתני או למעמדם החברתי. רבים ממטופליו היו יהודים עניים.
כאשר פרצה בשנת תרע"ז (1917) באזור מגפת טיפוס, הוא היה הרופא היחידי שנותר באזור כדי לטפל בחולים, ובסופו של דבר גם הוא נדבק במחלה הקטלנית. מילות הפרידה שלו על ערש דווי לבתו אירנה בת השבע היו: "אם את רואה מישהו טובע, את חייבת לקפוץ למים כדי לנסות להציל אותו – גם אם אינך יודעת לשחות".
זו היתה צוואת אביה, וזה היה המסר איתו היא בגרה. כאשר למדה באוניברסיטת ורשה, בשנות השלושים, בהן כבר פשטה האנטישמיות בהשראת גרמניה, היא הגנה על עמיתיה לספסל הלימודים שהיו יהודים.
בהמשך, כאשר כפו על היהודים בהתאם לחוקי הגזע הידועים לשמצה לשבת בנפרד מן התלמידים האריים, התיישבה אירנה באחד הימים בצד היהודי של הכיתה. כאשר המורה הורה לה לעבור לצד הארי של הכיתה, היא ענתה: "היום אני יהודיה". בתגובה סולקה מיד מהלימודים. דבר זה לא ייאש אותה, אלא, להיפך, חיזק אותה בדרכה וחישל אותה לעתיד.
למעשה, גם עשרות שנים לאחר מכן, תחת מגף השלטון הקומוניסטי, היא עדיין נחשבה לחתרנית, ובנה ובתה – שביקשו להתקבל לאוניברסיטת ורשה – נענו בסירוב.
בסתיו של שנת ת"ש פלשו הגרמנים לפולין והחלו מיד להפעיל את מכונת ההשמדה ההמונית, כאשר פולנים רבים מסייעים בידיהם בשמחה בלתי מוסתרת. יהודים מאז ומעולם לא היו מקובלים בחברה הפולנית, אך רבים מהם נלחמו לצד הפולנים בימים שלפני הכיבוש הנאצי. לאחר הפלישה לא היתה לנאמנות זו כל משמעות, והפולנים מיהרו להתפטר מהז'ידים השנואים.
באותם ימים מונתה אירנה לפקידה בכירה במחלקת הרווחה בורשה, אשר היתה אחראית על כל בתי התבשיל שהיו ממוקמים ברחבי העיר, שחילקו ארוחות חינם והעניקו סיוע כלכלי ושירותים אחרים לעניים, לזקנים וליתומים. עניים, זקנים ויתומים פולנים, כמובן, לא יהודים…
כאן נכנסה אירנה לתמונה. היא ניצלה את תפקידה בין השנים תרצ"ט ותש"ב להשיג מסמכים מזויפים בשמות נוצריים עבור יהודים, כדי שיוכלו ליהנות משירותים אלה. ליתר בטחון היא ציינה בתעודות של כולם שהם חולי טיפוס ושחפת, כדי להרתיע את כל מי שיעלה על דעתו לבדוק את התעודות ביסודיות.
אירנה לא הסתפקה בכך. היא הצטרפה ל'ז'גוטה' – 'ועד הסיוע ליהודים', שאותו הקימה המחתרת הפולנית ושפעלה מלונדון בעזרתם של יהודים רבים מאנגליה. היא השיגה מ'המחלקה לשליטה במגפות' אישור להיכנס לגטו, וכך היא הבריחה פנימה אוכל, תרופות וביגוד.
יותר מ- 45,000 יהודים חיו בכפייה בשטחו הקטן של הגטו, שהכיל בסך הכל שישה עשר רחובות. 5,000 יהודים נפטרו בכל חודש. אירנה חשה כי המאמצים שלה מסייעים רק כדי להאריך את הסבל, אך אינם באמת מצילים חיים. היא החליטה שהמעשה המועיל ביותר שניתן לעשות, הוא לנסות להציל את הילדים.
"כאשר פרצה המלחמה, כל פולין טבעה בים של דם. אך יותר מכל פגעה המלחמה בעם היהודי, בתוך העם הזה, הילדים סבלו יותר מכולם. לכן היה עלינו לתת את הלב כדי להציל אותם", הסבירה סנדלר בראיון החדשות 'איי-בי-סי'.
תחת התפוח עוררתיך
בשנת תש"ב מונתה אירנה – שזכתה בינתיים לכינוי 'יולנטה' – לאחראית על מחלקת הילדים של 'ז'גוטה'. היא וצוותה, אשר מנה עשרים וחמישה איש, ארגנו את הברחת הילדים מן הגטו – כאשר המטרה היא להבריח מספר גדול ככל האפשר ולהחביאם בבתי גויים פולניים. עשרה חברים היו אחראים על הברחת הילדים, עשרה אחרים היו אחראים על איתור משפחות וחמישה חברים היו אחראים על השגת מסמכים מזויפים.
החלק הקשה ביותר היה, לשכנע את ההורים להיפרד מילדיהם. אפילו יהודים חילוניים רבים נרתעו מהמחשבה של העברת ילדיהם לבתים קתוליים או למנזרים, שבהם עלולים להטביל אותם לנצרות או ללמד אותם תיפלות נוצריות. רבים בחרו למות עם ילדיהם כיהודים.
אירנה, בעצמה אם צעירה, חשה בכאב העצום באשר היא נזקקה לשכנע הורים להיפרד מילדיהם ולהפקיד אותם בידי זרים שאינם יהודים. את הכוח לעמוד בקושי הזה היא שאבה מן הידיעה, שזאת התקווה היחידה לשרוד. לפעמים היא אכן הצליחה לבסוף לשכנע את ההורים, אך נתקלה בסירוב מוחלט של הסבים ונאלצה לסוב על עקבותיה בידיים ריקות, ולגלות למחרת כי המשפחה כולה נשלחה לטרבלינקה.
היו רבים בגטו שהאמינו לבדיה הנאצית, כי טרבלינקה הוא בסך הכל מקום בו מיישבים את היהודים מחדש. למעשה, זה היה מקום גרוע יותר מאושוויץ, שהיה גם מחנה עבודה. בטרבלינקה רק השמידו את היהודים. כשהיא נאבקת בזמן ההולך ואוזל, נכנסה 'יולנטה' מספר פעמים ביום לגטו, כאשר היא עונדת על זרועה את הטלאי הצהוב לאות סולידאריות, תוך כדי שהיא מנסה לשכנע הורים נואשות לאפשר לה לקחת את ילדיהם. הורים רבים שאלו מדוע עליהם לסמוך עליה. "אתם לא צריכים לסמוך עלי", היא הסכימה עם חששם, "אך בין כה אין לכם כל ברירה אחרת".
האתגר הגדול השני היה, למצוא משפחות פולניות שתקלוטנה את הילדים. עונש המוות שריחף על כל מי שנמצא מסתיר יהודים אמנם לא תמיד בוצע על ידי הנאצים, אך במשך השנים הוצאו להורג שבע מאות פולנים שתפסו כשהם מסתירים יהודי. למעשה רוב הילדים נלקחו לבתי יתומים ולמנזרים. יולנטה כתבה להם כי ברצונה לתרום למוסד בגדים ישנים, ובין הבגדים שהגיעו בסופו של דבר היא הסתירה כל פעם ילד.
הברחת ילדים מן הגטו היתה אף היא כרוכה בקשיים. ילדים קטנים הורדמו בעזרת תרופות כדי שלא יבכו, והוחבאו בתוך שקים וארגזים ואף בשקי וארונות מתים. ילדים גדולים, שכבר יכלו להעמיד פנים כי הם חולים, הוצאו בתוך אמבולנסים. רבים גם הוברחו דרך תעלות הביוב שחיברו בין חלקי העיר או מנהרות תת-קרקעיות. נתיב הברחה נוסף היה דרך חצר ישנה וכנסייה שהיו צמודות לגטו.
מחוץ לחומות הגטו ניתנו לילדים שמות חדשים ומסמכים מזויפים. גברת סנדלר טוענת כי איש לא סירב לקחת ממנה ילד, אך לעיתים קרובות היה צורך להעביר את הילדים מספר פעמים ממשפחה למשפחה מסיבות שונות. היא זוכרת, כי פעם כאשר היא העבירה ילד קטן אחד ממשפחה אחת למשפחה אחרת, הוא ייבב: "כמה אמהות יכולות להיות לילד אחד? זאת כבר השלישית!"
ההברחה לא תמיד התנהלה כמתוכנן. רנדה זדמן בת הארבע עשרה הוברחה מן הגטו, אך במהלך הבריחה נותק הקשר עם המבריח, והיא נותרה תלויה ביוזמתה האישית. היא הצליחה לשרוד במשך מספר חודשים בבתי מלאכה שונים, עד אשר שוב הגיעה אל חברים מארגון 'ז'גוטה'.
גם הכנסייה סייעה מאוד לפעולותיה של גברת סנדלר, אך לא תמיד מאותם מניעים. אירנה מדגישה, כי מעולם לא היתה לה מטרה להציל ילדים יהודים כדי להמיר את דתם, אלא המטרה היחידה היתה של הצלת נפשות. כל משפחה שקיבלה ילד היתה צריכה להבטיח לה כי היא תחזיר את הילדים לאחר המלחמה, לא רק להורים – כפי שמנזרים וכנסיות ניסו לטעון לאחר המלחמה – אלא לכל קרוב משפחה שהוא אשר ישרוד. למרבה הצער, הבטחה זו לא תמיד קוימה, ושנים רבות אחרי המלחמה עדיין פעלה אירנה בעזרת הרשימות שלה – שהיא בינתיים שוב הוציאה מצנצנות מתחת לעץ התפוח – כדי לאתר ילדים נעדרים ולאחדם עם בני משפחותיהם.
בתוך היתומים הנותרים – שלא נמצא להם קרוב משפחה שדרש אותם, עלו ארבע מאות לארץ יחד עם אדולף (אברהם) ברמן, מנהיגו של 'ז'גוטה' ולימים חבר כנסת. אך ילדים רבים אחרים בחרו להישאר עם הוריהם המאמצים. על אף ניסיונותיה של גברת סנדלר לאתר אותם, ארבע מאות או חמש מאות ילדים עדיין חסרים, ולא ברור מה עלה בסופו של דבר בגורלם. יתכן שהם לא שרדו את המלחמה או שהם חיים בפולין או במקום אחר בעולם, ואפילו אינם יודעים שהם יהודים.
פרס נובל
במשך שנתיים הצליחה יולנטה בפעולותיה החשאיות, ואז, ב-20 באוקטובר 1943 (מרחשוון תש"ה), עלה הגסטאפו על עקבותיה. היא נעצרה והושלכה לכלא פוויאק בורשה, הידוע לשמצה. היא עונתה בידיהם, והם שברו את ידיה ורגליה. עד היום היא נושאת על גופה צלקות מן ההלקאות וזקוקה לקביים ולכיסא גלגלים. היא סירבה להסגיר את שותפיה או לגלות את מקום הימצאם של הילדים.
יולנטה נדונה למוות בידי כיתת יורים וקיבלה את גזר דינה בגאווה. ללא ידיעתה שיחד ארגון 'ז'גוטה' את אחד השומרים הגרמנים, והוא סייע לה לברוח ברגע האחרון, תוך כדי שהוא רושם את שמה ברשימת המוצאים להורג. למחרת הודיעו הגרמנים בגאווה על מותה, ופוסטרים ברחבי העיר דיווחו על כך. בסופו של דבר גילה הגסטאפו את אשר אירע, והשומר נשלח להילחם בחזית הרוסית – גזר דין אשר לדעתם היה גרוע ממוות. אירנה בילתה את יתרת המלחמה במקומות מסתור, בדומה לילדים שהצילה. נרדפת בידי הגסטאפו, המשיכה בניסיונות ההצלה שלה בכל דרך אפשרית, אך בתקופה זו גטו ורשה כבר חוסל.
בשל הדיכוי והאנטישמיות במשך שנות השלטון הקומוניסטי, מעטים הפולנים שהיו מודעים לעבודתו של 'ז'גוטה'. בשנת תשנ"ה, כמה שנים לאחר נפילת הקומוניזם, התקיים טקס הסרת הלוט מעל אנדרטה שהוצבה לכבוד הארגון סמוך למקום שבו היה גטו ורשה, אך גם אנדרטה זו לא העמיקה את הידיעה על אודותיו בקרב בני העם הפולני. אירנה סנדלר המשיכה לחיות את חייה, בפשטות ובשקט כשהיא משמשת עובדת סוציאלית. אלמלא גילו אותה התלמידות מקנזס והעלו אותה לסדר היום הציבורי, כנראה שהיא היתה שוהה היום עדיין בתהום הנשייה.
לפני ארבע שנים קיבלה אירנה סנדלר את פרס 'הנשר הלבן' – הפרס הגדול ביותר בפולין. השנה הוגשה מועמדותה לקבלת פרס נובל לשלום. בישיבה מיוחדת של הבית העליון בסיים (הפרלמנט הפולני), הודיע הנשיא לך קצ'ינסקי על החלטה פה אחד לכבד את גברת סנדלר על הצלת "הקורבנות של האידיאולוגיה הנאצית, שהיו חסרי ההגנה יותר מכולם: הילדים היהודים". הוא הוסיף ואמר, שהיא "גיבורה גדולה אשר זכאית לקבל פרס נובל לשלום. היא ראויה לכבוד גדול מכל האומה שלנו".
על אף שהילדים הכירו אותה רק כ'יולנטה', כאשר התפרסם סיפורה היא החלה לקבל שיחות טלפון מאנשים אשר זיהו את פניה מן התמונות: "אני זוכרת את פנייך! את הוצאת אותי מן הגטו!"
בראיון לרשת החדשות 'איי-בי-סי' אשר התקיים השנה, ביטאה גברת סנדלר את תסכוליה מכך שמעט מאוד השתנה בעולם: "לאחר מלחמת העולם השנייה נדמה היה כי האנושות הבינה משהו, ושדבר כזה לא יקרה שוב", אמרה סנדלר. "האנושות לא הבינה דבר. המלחמות הדתיות, השבטיות והלאומיות נמשכות. העולם ממשיך להיות ים של דם". אך היא הוסיפה: "העולם יכול להיות טוב יותר אם יש אהבה, סובלנות וענווה".
רק אבן בפינת המרתף ששם הוחבאו הילדים, ועץ התפוח אשר מתחתיו נקברו שמותיהם של הילדים – מהווים עדיין עדות אילמת למעשה הגבורה.
(מתוך מגזין "משפחה")
כ"א אדר א' התשע"א
2/25/2011
רשימת סנדלר האם יש אפשרות למצוא את רשימת הילדים שאירנה הצילה? משפחה של אבא שלי נספתה בשואה ויכול להיות שאולי ניצלו ילדים.[גטו ורשה]
כ"א אדר א' התשע"א
2/25/2011
האם יש אפשרות למצוא את רשימת הילדים שאירנה הצילה? משפחה של אבא שלי נספתה בשואה ויכול להיות שאולי ניצלו ילדים.[גטו ורשה]