מי (לא) רוצה יחס?

 

 

כבר הרבה זמן שאנחנו חושבים ברצינות על וילון.

 

אפשר להגיד שהיו לנו כמה שנים של הפנמה. כלומר, של הבנה מעמיקה על התנהלותנו הראוותנית בשעות הערב ואילך. היו גם דיבורים נוגים על השקיפות המוחלטת בה מתרחשים סדרי החיים בבית. זה תמיד היה קורה כאשר האור בחוץ הולך וחלש ושלנו פנימה הולך וחזק עד שכולם רואים ויודעים…

 

וביום אחד מצאתי את עצמי עומדת, לגמרי בהשגחה, מול חלון ראווה מוסתר כולו בעזרת ווילונות שונים. "חנות ווילונות", שמחתי בליבי, ונכנסתי בצעד עליז. הגברת מאחורי הדלפק היתה אדיבה מאוד. היא בררה דקה וחצי מי ומה ומיד חזרה עם ערימת קלסרים. "אתם צריכים וילון מהסוג הזה", שלפה קלסר אחד מהערמה. "תבחרי מה את אוהבת ואני אשרטט את המידות".

 

"אה", ניסיתי לשאול משהו על שאר הקלסרים אבל כבר הייתי מוכרחה להקשיב להסבר השוטף בדבר דוגמא מסוימת שכדאי לי לבחור דווקא בה. שתקתי ודפדפתי בפיזור נפש בין הדוגמאות.

 

"את לא יכולה לבחור באריג בהיר", היא הזדרזה לומר כשהצבעתי על אריג לשאול למחירו, "יש לך ילדים קטנים, נכון? אז זה לא פרקטי".

 

ניסיתי לשאול אותה על דוגמאות נוספות, רציתי לברר מה בדבר שילובים או הזמנה מיוחדת, אבל היא נהייתה פתאום קצרת רוח, "אני לא מבינה מה ההתלבטות. תחליטי על אחד מהצבעים שיש כאן, ותאמרי לי מה המידות", והיא פתחה דף חדש ביומנה ממתינה רק שאתן את הפרטים.

 

התחלתי לגמגם, מבוהלת ומזיעה. "אני…" באמת אינני יודעת איך מצאתי את לשוני חזרה, "אני צריכה לחשוב". אמרתי ונמלטתי במהירות ובפחד מן המקום. נושמת לרווחה על הוילונות שמסתירים אותי היטב ומוודאת בחשש שאף אחד לא דולק אחרי…

 

את הוילון קנינו. ואני אפילו חושבת שהדוגמא שבחרנו וגם האריג לא הרבה שונים מהמלצתה של המוכרת ההיא. אבל היו סמוכים ורגועים, לא קניתי אותו שם, ולא אקנה שם גם עוד עשרים שנה.

 

למה?

 

כי גם אתם לא הייתם קונים שם.

 

יש הרבה דברים שמעולם לא היינו מעלים בדעתנו, עד שנתקלנו בהם. נתקלנו ומעדנו. או נתקלנו והופתענו. ורק אז הבנו כמה הם חשובים.

 

קחו אדם ממוצע שמזמין אינסטלאטור. הוא מזמין אותו לגמרי לא משעמום או מצורך נואש בחברה. הוא מזמין אותו כי הגיעו מים עד נפש. או בא ביוב עד רפש. הוא מזמין כי השכנים עומדים לטבוע בנהר וכי הסתימה בכיור עברה את כל הגבולות.

 

מה חשוב לו? חשוב לו המחיר שהוא יגבה (יקר, זה ברור, אבל עד כמה), חשובה לו המקצועיות של הבן אדם, כלומר שלא יהרוס את כל הבלטות במטבח בשביל לגלות שזה קשור לצינור של האמבטיה וגם זה כעבור שלוש שעות של הצפה – אין אונים, וכמובן, שיהיה אמין ולא ימכור לנו כל מיני סיפורים על חלודה בצינורות כשכל מה שדרוש זה שסתום חדש…

 

וזהו. לא?

 

לא. אם האינסטלאטור היה סר וזעף, ירגז וירטון וידבר בגנות תחזוקת הבית שלנו, ושאר הערות מעליבות (תגידי גיברת, איך את שוטפת את הבית? את מטאטאה קודם או שגורפת הכל לכאן? מה הפלא שככה סתום אצל… יותר ניקיון יותר טוב). אז לא נזמין אותו שוב. ולא חשוב שהוא עבד יפה ולא ביקש סכומים גבוהים, ושלא חיפשנו חברה אלא רק שרברב…

 

ההכרה הזאת הגיעה אלי בינות לריח חזק של עור ומאות קופסאות נעליים למלוא האופק.

 

רציתי זוג אחד של סנדלים לצאצא הצעיר שזה עתה עושה את פסיעותיו הראשונות בעולמו. והמשימה הפשוטה התבררה כמורכבת מאוד. היה עלי להמתין בתור ורק אחרי רבע שעה של המתנה ומשיכות של: "אמא, נליים" התפנו אלי.

 

באותן דקות ההמתנה לא הבנתי מה כולם החליטו בסתם יום רגיל לקנות כאן נעליים. לא תחילת עונה ולא סוף, לא מבצע ולא חיסול. שאר החנויות ריקות ושוממות. וכאן, מבול. אבל כשניגשה אלי המוכרת והתייחסה כל כך יפה ובנחת, החמיאה לי על הקטן, בירכה אותו בחום והגישה לו בלון בצבע שהוא רצה, ידעתי שהיא קנתה אותי.

 

אמנם ההמחאה שהשארתי היתה מכובדת, ובכל זאת, אני יודעת שאחזור לכאן שנית.

 

היחס. זה שלא חשבתי שהוא יכול להיות שיקול בקניית נעליים. זה שאפילו לא הייתי נותנת לו את השורה האחרונה – קפץ לראש הרשימה.

 

למה לא הכנסתי אותו לרשימה, שאלתי את עצמי, כי קשה לנו להודות באמת הפשוטה הזאת.

 

אף אחד לא מוכן להודות שהוא רוצה פשוט יחס טוב. מתחשב. נעים ואישי. מה פתאום? אנחנו??? אנחנו לא משועממים, וחברים טובים ושאר ידידים יש לנו בשפע, אנחנו בסך הכל צריכים – רופא מקצועי, וסייד זול וזריז. אנחנו רק רוצים טכנאי מחשבים מומחה וחנות דגים נקייה עם סחורה טרייה. וגם סוכן נסיעות קרוב לבית.

 

זה לא נכון.

 

תזכרו בכל מי שנוסע רחוק או משלם יקר, ממתין בתור ארוך, או מתפשר על הדוגמא והצבע, העדכניות והמבחר וכל אלו. כי החנות הזו היא החנות שלו. למה?

 

תיכנסו לראות. מירב הסיכויים שהיא תהיה גם שלכם…

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")