רק אתה ואני

 

 

בכל כך הרבה מקומות היינו רק שנינו, אתה ואני.

 

כל כך הרבה דברים קרו, ורק שנינו מבינים אותם.

 

כל כך הרבה מילים שמעתי, ורק שנינו יודעים באמת מה הן אמרו.

 

איש אינו מבין ולא יכול להבין. לקח לי המון שנים ללמוד את זה.

 

תמיד הייתי מחפשת אצל אנשים, וכמה שהם היו יותר מקסימים, הם היו יותר מאכזבים, כי אדם הוא מוגבל כל כך ביכולות שלו, ואינסופי כל כך ברצונות שלו.

 

מבפנים אני דומה לכדור לכת עצום, עם כל הטייגות, הג’ונגלים, אורות הניאונים, גורדי השחקים, המנהרות התת-קרקעיות, המפלים, הנחשים והסלעים, ומבחוץ יש לי רק כמה גרגרים של סבלנות, כמה פירורים של זמן, כמה רגעים של שקט ושיחות נפש ספורות ובודדות.

 

עם כל הרצון הטוב, אנחנו קטנים מכדי להציל את זה. להציל ממש, לרפד נפילות ולחבוש מכות, לנגב דמעות, לחוות חוויות ולהיחנק מרוב עומס, להכיל תסכול מתפרץ וכאב שאין לו כותרת – את אלה רק אתה יכול.

 

פעם ראיתי ילדה קטנה חוזרת מהגן, נשרכת במעלה הרחוב, כולה מלאה יבבות. הדמעות ניגרו על לחייה, אפה היה לח, מפעם לפעם היא ניגבה את הכל בגב יד מלוכלכת, הביטה בשריטה שהייתה לה בברך ובכייה התחדש.

 

כשעברה ליד שער של וילה מטופחת, נבח לעברה כלב, והיא כמעט זינקה באוויר מרוב פחד. היא רצה ככל שיכלה, נשימותיה טרופות ושערותיה סתורות, עד שמרחוק, בקצה הרחוב, ראתה את אמא שלה.

 

כל הכאב והבהלה, כל החום, העייפות והפציעה – הכל פרץ כעת החוצה. היא עברה את הדרך שנותרה לה בריצה, ונפלה לזרועותיה של אמא שלה, מתייפחת בקולי קולות.

 

"אמא…. והיה שם כלב, ופחדתי, ורינה ברחה לי עם רותי, וכמעט הלכתי לאיבוד אז נבהלתי ורצתי ונפלתי, וירד לי דם ובכלל לא היו שם מים לשטוף… והכנתי לך ציור והוא עף ברוח…"

 

אמא שלה חיבקה ונישקה, הרימה על הידיים, לקחה אותה לשטוף את הפצע במים, נתנה לה לשתות והרגיעה וניחמה עד שהבכי שכך…

 

ואני הסתכלתי על כל התמונה ואמרתי לעצמי – הנה כך!

 

הנה כך באים אל אבא, בריצה, עם כל הבכי שנאגר במשך היום שעבר. עם כל הנפילות והשריטות והכלבים שנבחו, והחברים שהלכו והרגשתי לבד, והדם שירד… עם הכל.

 

ואחר כך ראיתי את כל החיים, מאז שיצאנו לדרך ועד שנגיע לסוף, כמו מעלה רחוב ארוך ארוך, וידעתי שיש זמנים שעוברים אותם רק ככה, בריצה, כמו ילדה קטנה ובוכה, ישר לידיים של אבא.

 

לפני שדיברתי איתו, גם כן נסעתי בשביל שמוביל ממני אליו (כי איזה עוד שביל יש לאדם בחייו?) אבל לא לכיוונו הלכתי, אלא נמלטתי מפניו.

 

פחדתי ממנו. הוא ידע עלי הכל, בעיקר את מה שלא בסדר. את כל המקומות שזייפתי והעמדתי פנים, את כל השקרים הקטנים, את כל השיעורים שלא הכנתי ושלא למדתי למבחנים, כשאכלתי ממתקים בלי רשות וקראתי ספרים אסורים… זה תמיד כירסם אותי בפנים והיה שם בלי להרפות: אפשר להסתיר מאבא ומאמא, מהחברות ומהמורות, אבל ממנו אי אפשר. הוא רואה ויודע הכל, וכועס כעס גדול…

 

אותה התחמקות פנימית מבוישת ואשמה, גדלה והפכה בתוכי לחומה, ואי אפשר היה לפרוץ אותה לא בליל הסדר ולא ביום כיפור, לא בשבת ולא בסידור. וכשלפעמים חשבתי עליו, שהוא בטח מסתכל מהשמים על האנשים שבעולם, ומבטו מקיף ונוקב את כולם, הייתי מתכווצת כמו ילד מבוהל שעוצם את העיניים, מתחבא מאחורי כפות הידיים, ואומר ‘לא אני!’ רועד כולו.

 

הייתי כולי ‘לא אני’.

 

אלי אל תסתכל, עלי אל תביט. אני לא יכולה לחשוב על זה אפילו, מרוב שזה מפחיד.

 

דמיתי לילד שהתלכלך בבוץ שחור, והחליט לברוח מאמא ולא לחזור. לילה, חושך, כולם מחכים, והוא לבדו במקומות רחוקים.

 

איך זה יכול להיות? איך המקום הכי חומל ועונה, נראה לו כזה כועס ושונא?

 

ואיך הלב של אמא נשבר מאכזבה, כשהילד שלה לא מרגיש אהבה…

 

ככה חייתי, בשקר נורא.

 

ובמקום לבוא לזרועותיו ולמצוא נחמה, ברחתי ממנו לשדות של אימה. שם מצאה אותי התפילה, רועדת ובודדה. היא אספה אותי בזרועותיה, אימצה אותי אליה ולימדה אותי לדבר. סיפרה שהשם מחכה לי בגעגועים שאי אפשר לתאר, וחבל על כל רגע…

 

… אז רצתי מהר.

 

נפגשנו. קרובים שהופרדו בטעות. התרגשנו, השתנתה לנו כל המציאות.

 

ומאז, אני כבר לא בורחת ממנו, אני רצה אליו. מאז אין כאב בעולם שלא סיפרתי באוזניו.

 

אין כלב שנבח, או מישהו שברח, או רגע של תסכול או שגיאה מתוך בלבול שהסתרתי.

 

יותר אני לא מסתירה.

 

יותר אני לא ילד שפוחד מסטירה.

 

אנחנו כבר יחד, וזה עניין אחר לגמרי. כל כך אחר, שאי אפשר לתאר.

 

רק לבכות בשביל מי שבחושך, שיחזור אליו מהר.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")