זה לא אני זה הוא!

שהוא לא בסדר. אין בנמצא אדם כזה.

 

 

אדם שומע הרצאה מרשימה וחודרת לבבות על הנזק העצום של רכילות ולשון הרע, ועל הצורך בהתעוררות ובשינוי הדרך, ומהי תגובתו? ‘כן’, הוא אומר, ‘הם באמת צריכים לשנות את דרכם’…

 

אדם קורא מאמר על הפגע של שנאת אחים הגורם רעות כה רבות לעם ישראל ומשחית כל חלקה טובה בחינוך ובחברה, והוא מתרשם ומתרגש מאוד עד שהוא פורץ בקריאה: ‘האם אין הם מבינים את הדברים הברורים האלה? האם הדברים אינם משפיעים עליהם? עד מתי הם ימשיכו במעשיהם הרעים?!’

 

יושב לו אדם ומעיין בספר מוסר על איסור גזל ועל ענפיו המרובים ואין הוא זקוק להמחשות ולהדגמות, הוא יודע בעצמו מיד שאדם מסוים הוא זה העובר על האיסור בצורה זו, ואדם נוסף בצורה אחרת, וכל סעיף של האיסור יש לו מיד דוגמה חיה ומוחשית על מישהו שהוא מכיר אישית העובר בדיוק עבירה זו. והוא מהרהר לו: ‘כמה חבל שהם לא נמצאים פה איתי לראות עד כמה חמור מה שהם עושים, ועד כמה עליהם להזדרז ולתקן את מעשיהם…’

 

ולנו, מתחשק לצעוק בתוך אוזניו: ‘ואתה, מה איתך? עצמך? איך אתה יודע מיד שהכוונה היא "להם", "לאחרים"? האם לא חשבת אף לרגע שאולי הכוונה היא אליך? כן, כן, אליך ממש!

 

לו ידענו מי הם "הם", "האחרים" האלמוניים האלה, הרי שאז היינו צריכים לשלם להם משכורת על שרותם הטוב לנו כשריון מגן, בולמי ביקורת וסופגי תוכחה. "הם" לוקים במקומנו, ואליהם אנו מפנים את חיצי התוכחה שכוונו מעיקרם אלינו.

 

אני נזכר במשה, מוישל’ה החביב והשובב, מכיתה ג’ או ד’. כאשר המורה היה צועק עליו: "תפסיק לדפוק מתחת לשולחן!" היה משה מפנה את ראשו מיד אחורה ונועץ עיניו במסכן החף מפשע שישב מאחוריו…לפעמים גם היה מוסיף "באמת, תפסיק כבר!"…

 

התחבולה הערמומית של משה הקטן משרתת הרבה אנשים מבוגרים ממנו בהרבה, המתחמקים בעזרתה מתוכחה המופנית אליהם והם מסיטים אותה אל אחרים.

 

בימי קדם, כאשר המלחמות התנהלו בקשת וחיצים, השתמשו הלוחמים גם במגינים. אלה היו עשויים עור מתוח על גבי מסגרת קלה, כדי שלא יכבידו על קלות תנועתו של הלוחם. לא כל אחד הוא גוליית הנושא שריון נחושת במשקל 5000 שקלים. עם זאת לא נתן המגן הגנה מושלמת כאשר החץ פגע במגן וחדר דרכו. ההשלמה למגן היתה משיחתו בשומן עד שנעשה חלקלק. השומן הסיט את החוד של החץ לצדדים וכך הגן על מחזיק המגן מפני חיצי האויב.

 

האדם השומע דברי תוכחה, מפעיל מנגנון הטיה הפועל כמו השומן המשוח על גבי המגן, מטה את חיצי התוכחה לצדדים ואף מספק להם כתובת תחליפית: "הם", "האחרים", "אליהם". כך משתחרר האדם מן המחץ של התוכחה, נחלץ מן הצורך לבחון את דרכו ואולי אף להשתנות, ויכול להמשיך את חייו כמקודם, ואף ליהנות מהרחבת השכלתו בידע המוסרי שלמד.

 

הנחת היסוד הבסיסית ביותר של כל אדם רגיל ונורמאלי היא שהוא בסדר. לא תמצא אדם נורמאלי שפוי בדעתו שיודה ויאמר לך שהוא לא בסדר. אין בנמצא אדם כזה. הנחה זו אינה מופרכת, באשר האדם ביסודו נברא ישר, ובתוככי פנים לבבו הוא באמת שואף לעבוד את ה’ כאשר עם לבבו וללכת בדרכי ישרים, ורק יצר הרע היושב על מפתחי הלב הוא זה שאינו מניח לו לעשות כן.

 

כאשר מעמתים את האדם והתנהגותו עם כללי מוסר ונראה שאין חפיפה ביניהם, הוא שרוי בסכנה גדולה. ערעור הנחת היסוד שלו על ישרותו עלול להביא אותו עד לשיגעון, או התאבדות, חלילה. פתוחות לפניו דרכים אחדות להיחלץ מן העימות ולישב את העניין:

 

 

דרך אחת, מקובלת ומוכרת יפה מכתבי הקודש ומחיי המציאות היא ההכרזה: לא חטאתי! אמנם עשיתי מה שעשיתי, אך אין בכך פגם מוסרי, משום סיבות, הצטדקויות ואמתלאות, אשר כישרונו של האדם מספק בכמויות רבות המכסות לחלוטין את הצרכים. המערכת לייצור ההצטדקויות מתורגלת יפה מגיל צעיר ביותר, ופועלת ללא פגם עד זקנה ושיבה, כל עוד מוחו של האדם פועל כתיקונו.

 

 

דרך נוספת, המהווה מוצא אחר ממצב של עימות בין התנהגות האדם לבין כללי המוסר, היא להודות: חטאתי!

 

זהו מוצא נדיר למדי, וזאת בגלל מחירו הכבד – האדם המודה בכך חייב להשתנות, וזוהי משימה לגמרי לא פשוטה. אין לך דבר הקשה על האדם יותר מאשר לוותר על משהו שהיה חלק מעצמיותו. אפילו הרגל כמו כסיסת ציפורניים או ליקוק אצבע בסעודה. הרגיל בכך קשה לו להיגמל מהרגלו כקריעת ים סוף, על אחת כמה וכמה קשה יותר להיגמל מדרך התנהגות האחוזה בפנימיותו של אדם ולאמץ במקומה דרך התנהגות הפוכה. לא במקרה כה מעטים הם אלה שבחרו בדרך תשובה עד שהתנ"ך מציין אותם בהבלטה כיחידי סגולה.

 

 

מוצא אחר, אלגנטי וקל ליישום הוא לראות את הביקורת כמתייחסת לאחרים. בצורה זו מונעים מלכתחילה את המצב של עימות בכלל. לא עימות יש כאן אלא ניתוח ליקוייו של האחר. זה מעניק הרגשה טובה, מרחיב את ההשכלה באופיים של בני אדם, והופך אותו למשקיף מן הצד שאין אישיותו שלו נתונה לכל ביקורת שהיא.

 

המעניין הוא, שמוצא זה, האחרון, אינו מופיע כתוצאה משיקולים מסובכים ומורכבים, אלא הוא צץ בצורה טבעית לחלוטין, והוא נראה כל כך טבעי עד שדרוש מאמץ לחשוב כי יתכן שזהו מוצא של שקר.

 

אדם קורא ספר מוסר, והוא רואה את עצמו כמשקיף מן הצד, בדיוק כמי שנזדמן לו במקרה לשמוע כיצד איזה אב מוכיח את בנו. ברור לו שהוא עצמו אינו צד בעניין, ואין הוא חייב כלל לבדוק את עצמו לאור הנאמר.

 

הנה חשפנו את אחד הליקויים הנפוצים של בני אדם: הפניית הביקורת והתוכחה המגיעה אליהם לכתובות אחרות.

 

תוך כדי קריאה נזכרנו בכמה אנשים שהבחנו בהם ליקוי זה. הנהנו בראשנו: נכון, אכן כן! הרבה אנשים חולים במחלה הזאת! אולם עלינו להיות גלויים, לפחות כלפי עצמנו, האם חשבנו, ולו לרגע, לבדוק אם אנו עצמנו איננו לקויים בנגע בלתי מוסרי זה?

 

אם התשובה שלנו לשאלה זו היא שלילית, ובסך הכל ראינו את עצמנו כיושבים על כיסאו של המשקיף מן הצד הרואה כיצד מנתחים ומבליטים אחד מליקוייהם של "האחרים", אם אמנם כך הוא הדבר, הרי מתברר שאנו בעצמנו הכתובת האמיתית לכל הדיון הזה! אנחנו ולא "האחרים"!

 

אכן, יכול אדם ללמוד את כל ספרי המוסר בעיון רב, ולנתח בעמקות את חסרונותיהם של האחרים ואת דרכי תיקונם, ואילו הוא עצמו עומד מחוץ למסגרת עיונו, וכאשר הוא מסיים את חוק לימודו הרי הוא אותו אדם שהתחיל בו. אם מבין האדם שכל מה שלמד הוא לימודי גרידא ולא יראה את עצמו כמושא לימודו, והדבר לא נוגע בו כלל, הרי בדרך זו תישמט מהידיים המטרה העיקרית של לימודו, או התוכחה המופנית אליו (שאמורה לבנות את אישיותו, להפיק לקחים וכו’).

 

אכן, דרוש מאמץ מיוחד מצד האדם להיות מעורב בלימוד המוסר שלו, ולראות את עצמו כמונח על השולחן ומהווה מושא לניתוח ולדיון העיוני. נכון. זה לא קל, ובטח גם לא נעים להתיישב על ספסל הנאשמים, או להשתטח על שולחן הניתוחים, אולם רק כך יוכל האדם להשתנות ולהיות קרוב יותר לישר, לנכון ולטוב.

 

 

(מתוך "בעין יהודית" מאת המחבר)