מחר הם לא יהיו פה
כל תקופה עוברת בסופו של דבר. קל לראות יום עובר, קל מאוד לתת לו לחלוף על פנינו, קשה להתייחד עם ייחודיות של יום, של תקופה. הימים יכולים להיות כאן ואנחנו לא נהיה אתם...
לפני כעשרים שנה מרכז הכבאות הראשית, בגבעת מרדכי בירושלים, נתן השתלמות חד פעמית לנציגות בתי ספר יסודיים. ההשתלמות עסקה בנושא זהירות, הימנעות והתמודדות עם אש.
סרטון שהופק בחו"ל הוביל את המשתלמות אל מסדרון מחלקה בבית חולים, שם התהלך אחד המאושפזים בניסיון להעביר חלק מן היום. הוא הרגיש שאיננו מסוגל להמשיך ללא נטילת סיגר. הסתכן, שלף אחד מתוך הקופסא האישית שלו, הצית בהיחבא ונשף בהנאה מספר נשיפות.
לפתע, זווית עינו קלטה דמות של אחד מאנשי צוות בית החולים מתקרבת. מאפרות כמובן שלא ניצבו לרשות המאושפזים. הדרך שאותו חולה בחר להיפטר מן הסיגריה היתה מעניינת ומסוכנת כאחת. בתנועות חדות ומהירות הוא פתח דלת קטנה בקיר שגילתה חור בקוטר של חמישים ס"מ. חור שכזה יש בכל מחלקה. דרך חור זה נהוג להשליך כבסים מלוכלכים. הכבסים עושים את דרכם מטה ובקומת הקרקע מקבלים טיפול: כיבוס, עימלון, גיהוץ וקיפול. הסיגר צנח מטה מטה, נחת על איזו ציפה והמשיך לבעור.
למעלה במחלקה, המעשן הצליח להירגע, אף אחד לא חש בו בדבר. גם ריח העשן התפוגג ונבלע עם ריחות בית החולים. דברים רגילים המשיכו לקרות בתוך כותלי בית החולים. החום נמדד לחולים, מבקרים הגיעו, משמרות הוחלפו ושוב מדדו חום. הכל היה נראה שגרתי.
למטה באולם הכבסים, הסיגריה שלחה גיצים אל הסדינים שליד הציפה. הסדינים החלו לבעור. הם חברו לעוד מצעים ומגבות והעשן החל מיתמר.
הוא היה שם למעלה נינוח ושליו. הוא היה שם למעלה ולא ידע שהקרקע בוערת תחתיו.
לא חלם שבעוד רגעים ספורים יכנס בית החולים למצב חירום. לא דמיין את מבצע הפינוי של חולים, זקנים, נשים ותינוקות רכים. אולי באותם רגעים הוא חשב על תפריט ארוחת הערב והתלבט בין ביצה קשה למקושקשת. יתכן שתכנן את הסיגריה הבאה, ואולי רק עלעל בעיתון מזדמן.
* * *
בחרתי להביא את תוכן הסרטון כדי להציג בהבלטה מצב ניגודי של 'רוגע' כשבו זמנית קיים מצב של 'קרקע בוערת'.
ואצלנו הקונטרס גדול עוד יותר.
אנחנו בשלנו. ביום יום הטכני, בדברים חשובים שעשינו אותם לחשובים ביותר. ובו בעת דברים גדולים קורים, אירועים הרי עולם עומדים להתחולל ואנחנו רחוקים, רחוקים מאוד מלהתחלחל…
הקב"ה רוצה לב
הקב"ה רוצה שניכנס לאווירה, שנפתח את הלב, נתייחד ונתרכז עם משמעות הימים למרות כל הטרדות היום יומיות. הדרישה היא לא להפסיק את מה שאנחנו עושים. הכוונה היא לא להוסיף על עצמנו פרויקטים גדולים, אלא לעשות את מה שאנחנו עושים עם יותר לב.
הקצנו עשרים דקות לתפילת שחרית, נחתור לכך שיהיו אלה עשרים דקות של תפילה נטו, לא של תכנון הבוקר ובמקרה הגרוע תכנון שבועי.
הברכות, הברכות שאנחנו נאבקים להצליח לחשוב מה אנחנו הוגים. שקשה לנו להתרכז במשך שלושים שניות, שאנחנו מתלבטים אם ברכנו או לא, דורשות מאיתנו יותר תשומת לב.
כתב ה"חזון איש": "אוצר של מילים, צפצוף הפה, הזו מצוות תפילה? לכבד בפה והלב רחוק? הלא יספות חטא על פשע, על לב האבן אשר לא ימס מזרם קודש אשר ימטירו עליו מסדרי התפילה בעזוז קודשם, אשר הסתירו בכנפי מערכי תפילתם" (קוב"א ח"ג, סימן קנ"א).
יש לנו כאן עבודת חיים, עבודה שבלב, מדוע נבקש ללכת רחוק?
תפילה וברכות כרוכים במאמץ גדול מצידנו. אם נצליח לבצע כהלכה את המחויבויות הפשוטות שלנו נרגיש את הקשר, נרגיש את ריבונו של עולם.
אוסיף, לתועלת הקוראים שבמילים 'מלך העולם' אפשר לחשוב על צבא השמים, על הגלקסיות, על תהומות הימים. ניתן לשחזר תצלומים שראינו באנציקלופדיות שונות ולתת לעצמנו להצטמרר מעוצמת המשמעות של המילים 'מלך העולם'.
קורה לכם ואתם חושבים על אותן דמויות מן העבר, שכל כך בטבעיות נשאו כפיים למרום, פשוטו כמשמעו – הרימו ידיים אל על, הודו וברכו, התחננו וביקשו בלב הומה ורוגש, בשפתיים דולקות?
אבי שליט"א סיפר לי על סבתו הצדקנית, שהיתה ניגשת לארון הקודש עת לא היו מתפללים ושוטחת תפילה, מנהלת דו-שיח עם אבא שלה. שלנו. סיפורים שכאלו אהובים עלי, ממלאים אותי.
אני מפשילה עיניים לקרקע. כל כך הרבה פעמים אני לא מצליחה להגות את מילות התפילה בקול. אני יבשה וצחיחה כמו מדבר. נכשלת בהשמת הלב בתוך המילים. ורק כשאני מתפתלת עם איזו בעיה סבוכה ולא רואה דרך ומוצא, ורק כשאני כאובה באמת, מגיעות להן דמעות.
למה רק כשחסר משהו לחלוחית מרטיבה את היובש? למה?!
אני מחיילת שאת המנגינה היפה, המתחננת, הבוקעת מן הלב שלפעמים אני מצליחה לשים במילים "ונהיה אנחנו וצאצאנו" אצליח לנגן ב"ברוך שאמר", בפסוקי דזמרה, ב"אז ישיר", בענייני גאולה.
אני שואפת להתחבר לכל נושאי התפילה שלא עוסקים בצרכים אישיים אלא מדברים ברומו של עולם, בכבודו של הקב"ה. יש לי רצון להלחין מנגינה מן הלב לכל פסוק בדיוק כמו שאני מצליחה לבצע ב"רפאנו", ב"שמע קולנו" ובענייני פרנסה.
ה' מחפש את הלב שלנו במקומות נוספים.
בספר "תפארת היהודי" מובא: "כל דבר שבעולם יש לו בחינה, לידע אם טוב הוא. מה היא הבחינה של האיש הישראלי לידע אם הוא הולך בדרך הישרה, בדרכי ה' יתברך? הבחינה היא אהבת ישראל, אם יראה שתגדל אצלו אהבת ישראל בכל יום, סימן הוא שנתעלה בעבודת ה' יתברך. והיא הבחינה האמיתית בעבודת ה'".
המשימה שלנו היא לאהוב. לאהוב את המשפחה, לאהוב את הילדים שלנו ושל אחרים, לאהוב את השכנה, לאהוב את החברה לעבודה. אהבה לזולת לא תמיד מגיעה מאליה, היא דורשת מחשבה ורצון ופתיחת שערי הלב.
בתוך ליבנו עלינו לתת מקום של כבוד לכל יהודי! עלינו לזכור שכל אחד יהיה אשר יהיה נשמתו נחצבה מכסא הכבוד, ואבינו שהוא גם אביו הוא אדון כל הנשמות. וכל אחד ודרכו שלו ואנחנו צריכים להיות מסוגלים להאיר פנים לכל הכיוונים. וכשתגדל האהבה נדע שאנחנו בדרך הנכונה.
ה' מחפש לבבות פועמים. אם נצליח להניד משהו בליבנו נדע שהרעשנו עולמות.
מחר הם לא יהיו פה
בין לבין, חשבתי לעצמי על אותם חסידים ואנשי מעשה, שמעטו באכילה או אפילו שהתעלו כשברכו את חודש אלול, שהיו אנשים אחרים לגמרי בחודש הרחמים והסליחות. נצבטתי, 'אנו ממש לא שם. ריבונו של עולם', ביקשתי, 'לפחות, כשאקום בבוקר אזכור ביחד עם ה'מודה אני' שאלול. א-ל-ו-ל'.
עכשיו אלול. עוד מעט כבר לא. אחר כך יבואו ימים אחרים חורפיים.
לא אלוליים. ימים של אחרי החגים.
כל תקופה עוברת בסופו של דבר. קל לראות יום עובר, קל מאוד לתת לו לחלוף על פנינו, קשה להתייחד עם ייחודיות של יום ועם ייחודיות של תקופה.
הימים יכולים להיות כאן ואנחנו לא נהיה אתם.
בואו ניתן את ליבנו אל הימים הללו. מחר הם לא יהיו פה…
(מתוך מגזין "בבית שלנו" – המודיע)
ג' אלול התשע"א
9/02/2011
נפלא! תודה רבה על החיזוק.
ג' אלול התשע"א
9/02/2011
תודה רבה על החיזוק.