המתנה של נתנאל

קירבתי את התמונה של נתנאל אל פני, ונשקתי לו על מצחו. חייכתי אליו בחזרה ובאוזניו הקטנות לחשתי את המילים שמעולם לא חשבתי שאגיד לו: "מזל טוב גם לך, אח קטן...

9 דק' קריאה

יוני אלטמן

פורסם בתאריך 06.04.21

קירבתי את התמונה של נתנאל אל פני,
ונשקתי לו על מצחו. חייכתי אליו בחזרה
ובאוזניו הקטנות לחשתי את המילים
שמעולם לא חשבתי שאגיד לו: "מזל טוב
גם לך, אח קטן. אני אוהבת אותך…"
 
 
כשהתעוררתי באותו בוקר יום ראשון לפני שלוש שנים מיד הרגשתי שהיום הזה לא עומד להיות כמו סתם יום רגיל.
 
השעה הייתה שבע בבוקר כשפקחתי את עיניי, שואפת אל תוכי את אויר הבוקר הצונן המזרים בי רעננות חדשה. מן החלון הפתוח חדרו ריחות פריחה מתוקים של תחילת האביב, וקרניים זהובות של שמש טיילו על קירות החדר. בתוכי הדהדה לה הרגשה מיוחדת ולא מוסברת. חלפו עוד כמה שניות עד שהמחשבה התבהרה, ובמוחי הבריקה הסיבה לתחושות הלא שגרתיות שהציפו אותי באותו בוקר יש לי היום יום הולדת!!!
 
קפצתי מהמיטה בזריזות, פתחתי את ארון הבגדים ונעמדתי מול המראה הגדולה סוקרת את עצמי. חייכתי לעברה של הדמות העליזה שהשתקפה למולי. ‘יום הולדת שמח, רוני’, ברכתי את עצמי בעליצות, ‘את בת 14 היום!’
 
יצאתי מחדרי בהרגשה מרוממת וראיתי את אבא ואמא עסוקים באריזה של כל מיני בגדים וחפצים לתוך תיק צד גדול. "קרה משהו?" שאלתי סקרנית. אבא, אוחז את נעלי הבית של אמא ביד אחת וחבילה מלאה למחצה של טישויים ביד השנייה, בישר לי את הבשורה "לפני חצי שעה אמא קיבלה צירים. אנחנו נוסעים לבית החולים עכשיו", אמר, ממשיך לנסות לדחוף את החפצים אל תוך התיק שכבר איים להתפוצץ. אמא הייתה בחודש התשיעי להריונה, וכולנו חיכינו בקוצר רוח ללידה. "איזה יופי", צהלתי, "אני הולכת לקבל מתנה ליום ההולדת, תינוק חדש…"
 
שירה, אחותי הקטנה, ואני, אהבנו להשתעשע בניחושים האם אמא תלד בן או שאולי דווקא בת, למי הוא יהיה דומה ואיך יקראו לו. כנראה שהתעלומה עומדת להיפתר בקרוב. כל כך רצינו אח קטן. אתם יודעים, תינוק חמוד כזה, שאפשר לצאת איתו לטיול בעגלה ברחוב ולהשוויץ לפני החברות בכל החוכמות שלו. "אבא ואני נוסעים עכשיו, רוני", אמרה אמא, מניחה את ידה על כתפי, "את אחראית להוציא את שירה לבית הספר. לכי גם את ללימודים. אבא יתקשר לעדכן אותך מיד כשיהיה חדש".
 
‘אוף. למי יש ראש ללימודים כשמחכים לאח חדש’, חשבתי לעצמי, ‘נו, טוב. זה לא הזמן לויכוחים עכשיו’. "אל תדאגי אמא", הודעתי לה כשנפרדנו בנשיקה ליד הדלת, ‘סמכי עלי. הכול יהיה בסדר".
 
ההורים נסעו לבית החולים, ושירה ואני הלכנו לבית הספר. מיד בתום השיעור הראשון התקשרתי לאבא מלאת ציפיות. "נו, אבא, בן או בת?" "סבלנות, רוני", צינן את התלהבותי, "זה לוקח זמן. אל תדאגי. ברגע שיהיה חדש את תהיי הראשונה לדעת". כל השיעור השני והשלישי הייתי אחוזת התרגשות. המורה דיברה על כל מיני דברים אבל המחשבות שלי הפליגו למחוזות אחרים. כשהתקשרתי שוב בתום השיעור, אבא נשמע כבר קצת אחרת. "יש סיבוכים בלידה", אמר בקול זהיר, "זה עוד ייקח זמן. נקווה שהכול יהיה בסדר…."
 
נבהלתי. "מה זאת אומרת ‘סיבוכים בלידה’?", תבעתי לדעת. מעבר לקו לא נשמעה תשובה. השיחה כבר נותקה.
 
מאוכזבת חזרתי לכיתה. בשיעור הבא כבר הייתי ממש ‘על קוצים’. המורה דיברה על המהפכה הצרפתית והשפעתה על זכויות היהודים ומעמדם באירופה, אבל הראש שלי היה במקום אחר לגמרי. חיכיתי בקוצר רוח שייגמר כבר השיעור ואני אוכל להתקשר שוב לאבא לשאול מה קורה. הזמן עבר בעצלתיים אך בסופו של דבר הגיע הרגע ומן העבר השני של הקו נשמע שוב קולו של אבא, אך הפעם מוזר ומהוסס. את השלווה והביטחון הרגילים שכל כך מאפיינים אותו החליף רעד לא מוכר. בפיו הייתה אומנם בשורה, אך שונה ממה שציפיתי. "נולד לנו בן, רוני. אבל היו בעיות בלידה. כל מיני סיבוכים ועיכובים. לקח זמן רב עד שהוא הצליח לצאת. באותן דקות לא הגיע חמצן למוח וכנראה שנגרם לו איזשהו נזק. זה עדיין לא ברור לגמרי. הרופאים בודקים את זה עכשיו. אסביר לך יותר כשניפגש".
 
הדברים נחתו עלי כרעם ביום בהיר. ציפיתי לתינוק רגיל, בריא ושלם, ופתאום קורה מין דבר לא צפוי שכזה. בתוך ליבי קיוויתי שהכול יסתדר בסופו של דבר ואמא תחזור הביתה עם תינוק רגיל כמו כל התינוקות. לא תיארתי לעצמי עד כמה הילד החדש שנכנס לחיינו הולך לשנות אותם מן הקצה אל הקצה.
 
נתנאל, כך קראו לו אבא ואמא, נולד עם פגיעה מוחית. הוא היה שונה מכל תינוק אחר שהכרתי. איטי, לא מפותח, ממעט לחייך ומרבה לבכות, ילד שדורש המון השקעה ונותן מעט מאוד בתמורה, בקיצור… מעצבן למדי. מרגע שנולד הוא סבל מבעיות בריאותיות שונות ומשונות, ואבא ואמא התמסרו לטיפול בו. הם התרוצצו איתו מרופא לרופא, ובילו ימים ולילות בבתי חולים יחד איתו, כשאני נשארת לשמור על שירה אחותי הקטנה. ידעתי שזה לא באשמתו אבל בתוכי פשוט הרגשתי מין כעס על הילד הזה. מרגע שהוא פרץ לו כך פתאום לחיינו השלווים, כל סדרי הבית השתבשו לגמרי. הוא היה זקוק להרבה מאוד מסירות, השקעה וסבלנות. בדיוק שלושת הדברים שלא היה לי (או שלא רציתי…) לתת לו.
 
תבינו, זה לא שהייתי רעה או משהו. פשוט גדלתי כבת יחידה במשך שבע שנים, וגם כשנולדה אחותי שירה תמיד נשארתי במוקד תשומת הלב. הייתי רגילה לקבל כל מה שרציתי, וליהנות מכל היחס מהמבוגרים שסביבי. ופתאום הפכתי להיות מספר שתיים! לא נעים להודות, אבל פשוט… קינאתי. נתנאל הפך להיות מרכז הבית, ואני נדחקתי לשוליים. אני מאמצת את מוחי, מנסה להיזכר, אם היו לי איתו גם רגעים נעימים. אבל לא, פשוט לא היו. הרבה פעמים אבא או אמא ביקשו שאעשה בשבילו משהו, שאאכיל אותו, אנקה אותו או אשמור עליו. קשה לומר שעשיתי את זה בשמחה יתירה. הילד הזה דרש ממני המון סבלנות ואורך רוח, שלא תמיד היו לי, אך השתדלתי למלא את הבקשה של ההורים.
 
לא פעם הייתי פונה לאלוקים ושואלת בכנות: "ריבונו של עולם, הרי אתה כל יכול! למה לא יכולת לתת לנו פשוט ילד רגיל ונורמאלי?! אח חמוד ובריא כמו שיש לאלישבע החברה שלי, או כמו שנולד לדודה אסתר או לזוג מן הקומה הראשונה? למה דווקא אנחנו קיבלנו ילד בעייתי ומעצבן שכזה?!" השאלות הציקו לי מאוד, אך תשובות לא היו לי. מעולם לא שיתפתי את ההורים במה שעובר עלי. ‘התבשלתי’ בתוך תוכי, מיוסרת וכואבת ולא סיפרתי לאף אחד. אבל אתם יודעים איך זה אמהות. לפעמים הן יודעות מה קורה אצלנו אפילו יותר טוב מאיתנו, וכנראה אמא קלטה מה עובר עלי.
 
זה קרה בליל שבת אחד אחרי שאבא הלך לבית הכנסת, ואנחנו, הילדים, נשארנו עם אמא בבית. שירה שיחקה לה בשקט בחדרה, נתנאל ישן במיטתו (סוף סוף קצת שקט מהילד הזה…), ואמא ואני היינו בסלון. אמא הדליקה את הנרות וברכה עליהם בחרישיות כשידיה מכסות את פניה. כשסיימה ניגשה אלי בחיוך, אחזה בפרק ידי ומשכה אותי לצידה אל הספה. "בואי, חמודה, אני רוצה לומר לך משהו". התיישבתי לצידה והנחתי את ראשי על כתפה. זה היה כל כך נעים. כל כך הרבה זמן לא יצא לי לשבת קרוב כל כך אל אמא, מכורבלת בחיקה כמו שהייתי עושה כשהייתי ילדה קטנה. אמא ויתרה על ההקדמות, וניגשה ישירות לעניין: "דעי לך, רוני. אלוקים לא עושה טעויות. אם ילד נולד למשפחה – סימן שהוא היה צריך להיוולד. ואם נתנאל הוא שלנו – סימן שהוא צריך להיות שלנו. כך בדיוק צריך להיות. כך ולא אחרת". קולה של אמא היה רך ועדין אך הייתה שזורה בו נחישות בעוצמה שאולי קצת הפתיעה אותי. "למה דווקא אנחנו? למה בדיוק עכשיו?", המשיכה בדבריה "באמת שאני לא יודעת. אבל האם את שאר סודות היקום כבר הבנו עד תום, שרק את הסוד הזה אנחנו מתעקשים לפתור?…"
 
הבטתי בעיניה הירוקות שבתוכן נצצו אורות חמשת נרות השבת הדולקים על השולחן, מקשטים את פניה היפות שקמטים ראשונים (בגלל הקשיים של השנתיים האחרונות?) מעטרים אותן ומוסיפים להן נופך מיוחד. אמא אחזה בראשי, בוחשת בשערי האדמוני בתנועות רכות. "אגלה לך משהו, רוני", לחשה לי כממתיקה סוד. "לפני שנתנאל נולד, אבא שלך ואני חשבנו לקרוא לו בשם אחר בכלל. אבל כשגילינו שריבונו של עולם זימן לנו אתגר לא פשוט, משימה מיוחדת במינה – החלטנו לקרוא לו ‘נתן-אל’, כדי לומר פשוט ‘תודה’. להודות לאלוקים על המתנה הנפלאה שנתן לנו".
 
השתררה דממה בחדר. לא ידעתי מה לומר, ורק נרות השבת המרצדים מצד לצד ללא שליטה ביטאו את מה שמתרחש בתוכי. הרגשתי שהמילים של אמא חצובות היישר מליבה, אך לצערי הרב אל הלב שלי הן לא נכנסו. הוא היה אטום וסגור. משכתי את ראשי לאחור וקמתי מהספה. הערכתי את אמא על מה שאמרה, אך לא הייתי מסוגלת לקבל את הדברים. יומיים בדיוק עברו מאותה שיחה עד שהגיע ‘הפיצוץ’ הבא ביני לבין נתנאל.
 
זה היה ביום ההולדת שלי (בעצם גם שלו. נולדנו באותו יום, זוכרים?). חגגתי שש עשרה שנה (!), תאריך משמעותי לכל הדעות, ואבא ואמא תכננו לקחת אותי בערב למסעדה יחד עם שירה אחותי, ועם שתי חברותיי הטובות, אלישבע ועינב, כדי לחגוג את המאורע. אלא שנתנאל, כמו תמיד, החליט להרוס לי את החגיגה. הוא התחיל להשתעל ולחרחר ואמא ואבא החליטו לא לקחת סיכון ולקחת אותו לבית החולים לבדיקה. כמובן שכל התוכניות התבטלו, ובמקום לחגוג בשמחה את יום ההולדת שלי, נאלצתי לבלות בבייביסיטר על אחותי הקטנה. פשוט נפלא… כעבור כמה שעות הם חזרו, כשהתברר (כצפוי) שזה שום דבר בעצם, אבל אני את המסיבה שלי כבר פספסתי.
 
הייתי מתוסכלת ועצבנית. נכנסתי לחדר שלו וראיתי אותו שוכב לו שם ישן על המיטה, כשעל פניו מבע רגוע ושליו, כאילו לא מזיז לו בכלל כל הצרות שהוא גורם. בראש שלי חלפו כל הדברים שקרו בשנתיים האחרונות מאז שהוא הגיע לבית שלנו, כל הקשיים, השיבושים, וההפרעות, וכבר לא יכולתי לשלוט בעצמי יותר. מבין שיניי הסתננו המילים "נתנאל, אני שונאת אותך" (היום במבט לאחור, קשה לי להאמין שזה מה שאמרתי, אבל זה מה שהרגשתי באותם רגעים). מסתבר שאמרתי את המילים האלו יותר מדי בקול, כי נתנאל התעורר והתחיל לצרוח. אמא נכנסה מיד לחדר וניסתה להרגיע אותו "מה קרה, מתוק? אתה לא מרגיש טוב?", ואני הסתלקתי משם כועסת ועצובה.
 
אני לא יודעת לאן היו מתגלגלים הדברים בסופו של דבר, אך ביום בהיר אחד פתאום הכול נגמר. לא סיפרתי לכם, אבל בנוסף לכל הבעיות נתנאל גם סבל ממום נדיר בלב, מה שגרם לו לפעמים להפרעות קצב ולהפסקות נשימה. הוא היה מכחיל, מתחיל לחרחר ואבא ואמא היו נבהלים ומתחילים לדפוק לו על הגב עד שהיה חוזר לעצמו. תמיד הדברים הסתדרו תוך כמה שניות. יותר נכון, כמעט תמיד…
 
זה היה בדיוק שבוע לפני יום הולדתי השבע עשרה. נתנאל הלך לישון בלילה ופשוט לא קם בבוקר. כנראה שהלב הקטן שלו הפסיק לפעום תוך כדי שינה. הוא לא התעורר יותר. אני משערת שאבא ואמא היו מוכנים נפשית לאפשרות שדבר כזה עלול לקרות, אבל אף על פי כן הכאב שלהם היה עצום. אפשר להבין אותם. את כל נשמתם הם השקיעו בילד הזה.
 
באותו ערב התקיימה ההלוויה. הלוויות מעולם לא היו דבר משמח, אך כשילד קטן, עוד לא בן שלוש, נפטר פתאום זה עצוב במיוחד. מאות קרובים וידידים באו להשתתף בצער ההורים, וכמעט כולם עמדו שם והזילו דמעה. כולם חוץ מבן אדם אחד. אני. אל תכעסו עלי אבל פשוט לא יכולתי לבכות. אני יודעת שנורא לומר את זה, אבל… לא הצטערתי שנתנאל כבר לא איתנו עוד. ראיתי בו עול מיותר שרק מפריע למהלך החיים. עמדתי שם עם כולם וחיכיתי שכל הטקס הזה ייגמר כבר ונוכל לחזור סוף סוף הביתה.
 
ימי השבעה חלפו במהירות, וביום השביעי עלינו שוב לקבר שלו. נאמרו כמה פרקי תהילים, קדיש, אמא מחתה דמעה, והסתובבנו לחזור חזרה לרכב. הסתכלתי עלינו צועדים שם ביחד – אבא, אמא, שירה ואני. אותה משפחה רגילה שהיינו לפני שלוש שנים. אני קצת מתביישת לומר אבל הרגשתי איזו תחושת הקלה. כאילו משהו לא נעים נמצא מאחורינו. נכנסנו לאוטו שלנו, אבא ואמא מקדימה, שירה ואני מאחורה וסגרתי אחרי את הדלת, סוגרת איתה מעגל שהתחיל ביום הזה בדיוק לפני שלוש שנים. ‘סוף סוף נחזור להיות משפחה בריאה ונורמאלית כמו שהיינו פעם’, הרהרתי בשקט, לא מעזה לומר את הדברים בקול.
 
הרכב התחיל בנסיעה, וישבנו שם כולנו, כל אחד לעצמו מכונס במחשבותיו. עצמתי את עיניי ובדמיוני עברו, כמו בסרט, תמונות משלוש השנים האחרונות. נזכרתי באותו יום ראשון, יום הולדתי הארבע עשרה, כשנתנאל הופיע לו פתאום וגרר איתו ערימה של קשיים וסיבוכים שלא העלינו בדמיוננו. אוי, התקופה הזו הייתה כל כך מעיקה. טוב שכל זה כבר מאחורינו. נשמתי נשימה עמוקה ומתוכי השתחררה אנחת רווחה, שרק סימן שאלה גדול אחד העיב עליה – ‘למה, לכל הרוחות, היינו צריכים את כל זה? לעבור את הסיוט הזה ובסופו של דבר לחזור לאותה נקודה בה היינו לפני שלוש שנים?’
 
אבל אז חשבתי שוב. ‘רגע אחד, רוני, לא הגזמת קצת? האם באמת הכול שחור כל כך? האם לא היו דברים טובים שיצאו מכל הסיפור הזה?’ השענתי את ראשי לאחור על המושב ושקעתי במחשבות. ‘טוב, אם להודות על האמת היו גם דברים טובים. אני למשל, השתניתי לגמרי. מילדה אנוכית ומפונקת שחושבת שכל העולם רק מסתובב סביבה, בעל כורחי הפכתי להיות יותר מודעת לצרכים ולכאב של אחרים. למדתי יותר להתחשב, להיות סבלנית, וגם לוותר לפעמים (יכול להיות שהסיבה שדווקא אני התמניתי לפני חצי שנה למדריכה של שבט ‘יובל’ בסניף, השבט המיוחד של הילדים המוגבלים, שכל כך הרבה מדריכים רצו להיכנס להדריך שם (זה התפקיד הכי ‘נחשק’ בסניף שלנו), קשור לעובדה שלי היה אח כזה בבית ודווקא אני יותר מתאימה לעניין?…)
 
המחשבות התרוצצו במוחי ותמונות ואירועים מן השנים האחרונות הבזיקו לנגד עיניי. אין לי ספק גם שהקשר ביני לבין שירה התחזק מאוד, בעקבות השעות הרבות שנאלצנו לבלות ביחד כשההורים היו עם נתנאל בטיפולים. עכשיו אנחנו אחיות הרבה יותר קרובות וקשורות זו לזו. למדתי גם להעריך יותר את הקשר עם ההורים, לראות את הטוב שבהם. פתאום כל רגע איתם נראה לי יקר כל כך. ראיתי דוגמא חיה של אהבת הורים לילדים – מסירות, השקעה, ואהבה בלי גבול (הלוואי שאני אזכה לתת לילדים שלי כמו שההורים שלי נתנו והשקיעו בנתנאל…)
 
האמת היא שהסיפור הזה הוציא מכל המשפחה שלנו כוחות נפש שלא ידענו מעולם על קיומם. למדתי להעריך באמת מה זה בריאות, ושכל הדברים האחרים כמו כסף או מעמד באמת מתגמדים מול הדברים החשובים באמת בחיים. ואולי החשוב מכל – למדתי שלא אנחנו מנהלים את העולם. אנחנו יכולים לתכנן, לרצות ולדמיין, אבל יש מישהו שם למעלה שלפעמים יודע יותר טוב מאיתנו מה טוב לנו באמת ושגם אם דברים נראים רעים ולא מובנים יכול לצאת מהם הרבה טוב…
 
אני מניחה שיש עוד דברים טובים שיצאו מהסיפור הזה. אולי חלק יתגלו עם השנים, ואולי לא יתגלו לעולם. אני לא יודעת. אך פתאום התברר לי דבר אחד. נתנאל לא היה איתנו אפילו שלוש שנים, אבל כבר הספיק בהם ללמד אותנו כל כך הרבה דברים חשובים, דברים שיישארו איתנו לכל החיים. ואז בפעם הראשונה אחרי כל הזמן הזה הרגשתי צביטה בלב. בפעם הראשונה הרגשתי שנתנאל חסר לי. כאילו איזה חלל נפער בתוך ליבי. פקחתי את עיניי והמבט היה מטושטש כאילו מסך דק מפריד ביני לבין העולם. ‘אני? בוכה? לא יכול להיות!’, סירבתי להאמין. אך כנראה העיניים שלי לא נשמעו לי ושחררו מעצמן מטען שפרק מעלי ערימות של כעס ומרירות שהצטברו במשך שלוש שנים שלמות.
 
הרכב עצר לפתע. הגענו הביתה. פתאום ראיתי שאבא ואמא מסתכלים עלי ומחליפים מבטים ביניהם. "אני… פשוט נכנס לי משהו לעין… זה שום דבר…" גמגמתי במבוכה. "זה בסדר, חמודה", אמרה אמא בקול רך, "כולנו בוכים לפעמים". התלבטתי אם להתווכח אך לבסוף ויתרתי על ההכחשה ופניתי לכיוון הבית. פתחתי את הדלת והשקט שבחלל האוויר פשוט דקר בי. פתאום התגעגעתי לרעש שנתנאל היה עושה (הרעש שתמיד כל כך עצבן אותי…) הלוואי שהייתי יכולה לשמוע אותו עכשיו. אפילו קול הבכי שלו היה נשמע לי עכשיו כמו מנגינה ערבה.
 
נעמדתי במרכז הסלון מסתכלת ימינה ושמאלה, כאילו מחפשת משהו. המבט שלי עצר על תמונה קטנה במסגרת שהייתה מונחת על הכוננית שליד הפסנתר. אבא צילם אותה רק לפני שבועיים. אחת התמונות הנדירות של נתנאל מחייך. לקחתי את התמונה בידי, והסתכלתי על אחי הקטן. עיניו השחורות צחקו אלי, מזכירות לי משהו חשוב שנשכח מזיכרוני לגמרי ‘מזל טוב, רוני. יש לנו היום יום הולדת, זוכרת?’ הבטתי ימינה ושמאלה.
 
אני לבד בחדר. אין פה עוד איש. קירבתי את התמונה של נתנאל אל פני, ונשקתי לו על מצחו. חייכתי אליו בחזרה ובאוזניו הקטנות לחשתי את המילים שמעולם לא חשבתי שאגיד לו: "מזל טוב גם לך, אח קטן. אני אוהבת אותך…"
 
 
(מתוך אתר "שורש")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה