הבית של אבא

 

 

קו 370 הגיע אל התחנה המרכזית בבאר שבע באיחור של כמה דקות, ועשרות הממתינים הנרגזים עטו עליו במהירות.

 

השעה הייתה שעת ערב לא מאוחרת, אולם המחשבה על שתי נסיעות בין עירוניות העומדות לפני עייפה אותי ביותר. מצד שני ידעתי כי למרות ‘חיבתי הרבה’ לנסיעות כגון אלה, עוד אזכה להכיר את הדרך הזאת היטב. סבתא צריכה אותי ואני מחויב לה.

 

לפני כשישה שבועות שברה סבתא את אגן הירך. בשל גילה ומצבה הרפואי התברר כי שבר זה עלול לגרום לשיתוק חלילה. הרב פירר, עמו התייעצו הורי, המליץ לנתחה אצל מנתח מסוים העובד בבית החולים סורוקה שבבאר שבע. עתה מאושפזת סבתא במחלקה השיקומית שבבית החולים ועוד שבועות וחודשים ארוכים לפניה עד שתזכה, ונזכה אנחנו לראות אותה עומדת על רגליה.

 

לסבתא שלי יש שני ילדים, ומתוכם רק אחד, אבי, מתגורר בארץ. חסרון המשפחה המורחבת הורגש רבות במשך השנים, ועתה מורגש שבעתיים. העובדה כי אבא ואמא הם הילדים היחידים המסוגלים לסעוד את סבתא יוצר מצב בלתי אפשרי. לרוב כאשר נמצא הורה מזדקן במצב סיעודי מתחלק הנטל בין כל בני המשפחה. במצב הנתון הורי, והם בלבד, הם היחידים שיכולים לסעוד את סבתא כעת. אמנם מטפלת פיליפינית שנשכרה נמצאת עם סבתא לאורך שעות היום ומוודאת שכל צרכיה מצויים, אבל הנפש מה יהא עליה?

 

האמת, שמלבד הורי יש אדם נוסף המסוגל לבקר את סבתי. האדם הזה הוא אני, הנכד הבכור. למרבה הבושה רק היום התקיים הביקור הראשון, שישה שבועות לאחר שאושפזה. סבתא הייתה מאושרת לראות אותי. היא נשקה לי ובגאווה סבתאית הראתה לי כיצד היא מצליחה לבצע את תרגילי הפיזיותרפיה.

 

עתה, בדרכי חזרה ניסיתי להבין למה אני לא מבקר אותה יותר. ביטול תורה? תירוץ טוב, אבל לגמרי לא נכון. הלוואי ויכולתי לומר כי בשל התמדתי העצומה לא מצאתי זמן. הסיבה הייתה פשוטה הרבה יותר. עייפות, עייפות החומר כפי שקורה לה המשגיח. הנסיעה מחיפה, שם אני לומד, ועד לבאר שבע, ארוכה. אפילו אוטובוס ישיר אין לשם. היה עלי לקחת את קו 910 עד לתל אביב ומשם לנסוע לחיפה. אני לא אוהב נסיעות. בכל אופן לא נסיעות שאינן בגדר טיול.

 

האוטובוס הגביר את מהירותו. הרגשתי בחילה קלה ולכן הוצאתי מתיקי בקבוק קטן של מים מינרלים ושתיתי. ראיתי את האיש לצידי מהסס מעט. לאחר רגע הוא ביקש בשקט: "אפשר קצת מים, לא שתיתי כל היום". הושטתי לו  את הבקבוק. האיש עצם את עיניו, ברך בכוונה, ולגם את המים. כאשר סיים היה הבקבוק ריק. "אני מצטער", הוא התנצל, "שבתי עתה מקברו של אבי. במשך כל היום הייתי בצום ושכחתי לקחת אתי שתיה לסיום הצום, והנסיעה לחיפה עוד ארוכה".

 

"גם אני נוסע לחיפה", אמרתי, "אבל אכלתי ושתיתי היטב לפני הנסיעה. בכל אופן נוכל שנינו לקנות משהו באחת החנויות בתל אביב".

 

"אתה חיפאי? אולי אני מכיר את המשפחה שלך? היכן אתם גרים?"

 

"אני במקור בני ברקי, אבל כעת אני חוזר לישיבה בחיפה בה אני לומד".

 

"אתה לומד בישיבה בחיפה?" האיש שלידי שקע בהרהוריו, שתיקה עמוקה נפלה. "אם כן כדאי שתקשיב לסיפור שלי ואני מבקש שתפרסם את הסיפור, ויהיה זה לזכותו של אבי, יצחק בן פרחה ז"ל, תהיה נשמתו צרורה עם נשמות הצדיקים כולם.

 

"אבי יצחק ז"ל גר כל חייו בבירת הנגב. שם נולד, שם נישא שם חי ושם נקבר. מאז מותו לפני חמש שנים, אנו עולים לקברו ביום השנה ומתפללים שם. ולא פעם בשנה בלבד. היו זמנים נוספים במשך השנים הללו בהם הייתי נוסע מחיפה ועד לבאר שבע אך ורק כדי לבקר את אבא. אני יודע כי אסור לדרוש אל המתים, ועל כן בכל פעם שהגעתי ביקשתי שאבא יהיה מליץ טוב בשמים. היום הייתה הפעם הראשונה שעלינו לקבר כדי לבקש בקשה מאבא ממש, כדי לבקש סליחה מאבא. ולא לבד עלינו, מנין אברכים מכולל מקומי הגיע והיה עמנו במעמד זה. הם אמרו ‘מחול לך’ ואני תפילה שגם אבא משמים יסלח.

 

ולא שהתעוררנו מעצמנו לבקש סליחה. אלא שמאז פטירתו עברו עלינו ימים קשים ושעות קשות. תאר לך, שלושה אחים אנחנו ובשלוש ערים אנו מתגוררים. דרכי חיינו נפרדות לחלוטין ובכל זאת נפגענו שלושתנו, כל אחד בביתו. אחי הבכור, דוד, אדם חילוני מסורתי, סוחר באומנות ומתגורר בבאר שבע. הוא קיבל סכום כסף גדול במזומן עבור מספר חפצי אומנות שמכר לתייר עשיר. אחי הוא אדם זהיר מאוד ולכן ביקש להפקיד את הכסף כבר למחרת. למחרת היה מאוחר מדי. באותו הערב בשעה שאחי אשתו ובנותיו היו בבית נכנסו גנבים ופגעו בו, שדדו ממנו את הכסף, ושברו כל כלי יקר ערך שהיה בבית. עד לשוד היה אחי אדם אמיד אך מאז לא הצליח להשתקם.

 

אחי השני, גד, משתייך לזרם הדתי-לאומי ומתגורר בקרוון בניצנים. אמנם, הוא אשתו ושמונת ילדיו טוענים בתוקף כי הם מתגוררים בגוש קטיף, וכאות הוכחה לך הם עונדים תדיר צמידים כתומים וגם נושאים סרטים בגוון זה על כל תיק מזדמן. אך כידוע לכולנו נמחק הגוש מעל המפה המדינית, ואלפי תושביו נאלצו לעקור לבתים לא להם.

 

ואני, עמוס, כפי שהינך רואה, יהודי החרד לדבר ה’ ומתגורר בחיפה. בקיץ תשס"ו נפגע ביתי מאחת הקטיושות והנזק שנגרם שם היה בלתי הפיך. ואני לא מדבר על נזקי רכוש. יש לי ילד בן חמש-עשרה הסובל מפגיעת תקשורת חמורה, משהו הדומה לאוטיזם. בעצת מומחים בנינו לו חדר אישי ומצויד היטב. שם התבצעו רוב הטיפולים. שם הוא הרגיע את עצמו בעתות מצוקה. בזכות החדר הזה הצלחנו לגדל אותו בבית במשך כל השנים הללו. מאז נפגע חדרו הדרדר מצבו הנפשי של הילד ונאלצנו להכניס אותו למוסד".

 

האיש שלצידי היה שקוע בעצמו. כל גופו היה כפוף ופניו מיוסרות. הוא הביט בי ואני הזדעזעתי מהעוצמה שהשתקפה במבטו.

 

"תסכים איתי שיש בזה משהו! שלושה אחים ובשלושה נתיבי חיים אנו צועדים. כל אחד גר במקום אחר לגמרי ובכל זאת, פגעה בכולנו מידת הדין. בנו ובבתינו. שלושתנו גורשנו ממקומנו באונס ובחוסר רצון.

 

עיר קטנה, בתים דלים, אנשים יגעים ועמלי כפיים. אך בעלי רצון חזק ושאיפה. בעלי אמונה לוהטת לישוב הארץ והפרחת הנגב. זה המקום שבו נולדתי. באר שבע של שנות השישים. אבא שלי ז"ל היה אדם תם וישר באופן שאין למצוא. הוא היה אחד מילידי המעברות, משפחה מעולי מרוקו שבנתה את חייה בנגב. הוא לא ידע ללמוד אבל את כל מה שידע קיים בכל הלהט והתום שבערו בו. תמיד הקפיד לקום מוקדם ולהתפלל כמונה מעות. היה מכבד את השבת בפיוטים ארוכים, במעדנים יקרים ועוד.

 

אבי היה בן אדם מוכשר מאוד בעיקר בכל מה שקשור לתחום התיקון הביתי. הוא היה גאון בחשמל, אינסטלטור מצליח וגם בתחום הנגרות והשיפוץ הייתה לו דריסת רגל ויד. את עיקר פרנסתו מצא אבא מהחנות שלו. הייתה לו חנות טמבור די גדולה. הייחודיות של החנות הייתה בבעליה. אבי ידע לייעץ לכל לקוח ולענות על כל שאלה. גם השלומיאל הגדול ביותר הצליח, לאחר ההסברים שלו, לפתוח סתימה באמבטיה, לתקן רדיו ישן או להוסיף מדף לארון עתיק מבלי לקלקל את מראהו. חומרי הגלם האיכותיים, יושרו של אבא והייעוץ המקצועי, נתנו לחנות שם מצוין. אנשים מכל רחבי העיר ואף מחוצה לה היו מכתתים רגליהם רק כדי להגיע לחנות. ואני מדבר על זמנים בהם התחבורה הציבורית הייתה בלתי יעילה ואף אחד מתושבי הנגב לא יכול היה להרשות לעצמו להשתמש ברכב פרטי.

 

את אמא ע"ה כמעט ולא זכיתי להכיר. אך את רוחה ספגתי היטב. אמא הייתה אומנית אמיתית. היא ידעה לפסל ולכייר, לתפור לסרוג ולרקום. בעיקר היא אהבה לרקום. אמא הפכה את ביתנו הפשוט לארמון מלכים של ממש. וילונות רקומים מעשי ידיה היו תלויים על כל חלון, היו מותאמים לכיסויי המיטה שבחדרי השינה או לכריות ולמפה שבחדר האורחים. כדים שכוירו על ידה היו פזורים בכל רחבי הבית ובתוכם צמחו עציצים מטופחים ורעננים. כל אלו לבד ממפות, מפיות ושטחי קיר ורצפה. כולם ארוגים בטוב טעם ובאהבה עצומה.

 

איני זוכר הרבה מאמא, שכן היא נפטרה כשהייתי בן שלוש בלבד. אבא ושני אחי הגדולים ממני לא הפסיקו מלספר. הם סיפרו על אישה צנועה ואצילית שכלכלה את ביתה בתבונה. היא הייתה עקרת בית למופת ובעלת חסד שאין כדוגמתה. אתן לך דוגמא: אמא אף פעם לא הסכימה למכור את יצירות האומנות שלה, היא טענה שמחירם הוא אינסופי. אך כאשר באה לפניה כלה יתומה היא הייתה מגייסת את כל כוחה וכישרונה כדי לתפור לה נדוניה מכובדת.

 

אבא לא השלים אף פעם עם פטירתה של אמא. הוא אף פעם לא שכח אותה. הוא מאן להינחם. תמיד עודד אותנו לעשיית מעשי חסד ואמר שבזאת אנו הולכים בדרכה. אבל היה עוד משהו. מאז יום פטירתה של אימי שימר אבא את מראה הבית באדיקות רבה. הוא הקפיד שכל מפית תעמוד במקומה המדויק ושכל כרית תנוח בדיוק כמו שאמא הייתה שמה. אני לא זוכר את אמא אבל אני יודע מה הייתה הספה החביבה עליה. באיזה אופן בדיוק היא הציעה מצעים וכיצד שטפה אותם. ידעתי כיצד אמא הסיטה וילונות ביום שרבי ואיך ביום סתיו. גם כאשר חלילה נבל העציץ ידענו מהו הצמח שיישתל בו למחרת. חיינו את זה. גדלנו על זה. אבא לא הסכים לשנות את מראה הבית כהוא זה, גם לא כאשר חלפו השנים והיו דברים שבהחלט יכלו להקל עליו את החיים, כגון מטבח חדש.

 

אבא היה הבן אדם הכי סבלן בעולם. הוא יכל להסביר ללקוח טרדן אינסוף פעמים איך לתלות מסמר על קיר, אבל כל שינוי קטן ביותר בבית גרם לו לסערה. אנו, הילדים, פיתחנו רגישות מיוחדת בכל מה שקשור לרצונותיו האובססיביים של אבא. לא שהבנו אותו אלא שלא יכולנו לראות בצערו.

 

אנשים רבים הציעו לאבא להינשא שוב אך הוא סירב בתוקף. גם כשבגרנו ואבא נותר לבד הוא לא הסכים לדון בנושא. לטענתו הוא חי עדיין עם אמא. "כאשר אני מגיע הביתה", היה אומר אבא, "ויושב בסלון המטופח אותו עיצבה אשתי, אני מרגיש שלפתע היא נמצאת בבית, רק יצאה לרגע ותיכף תשוב. ושוב איני בודד כלל".

 

למרות היתמות לא היו חיינו עצובים כלל. אבא השכיל להיות לנו לאב ולאם. הוא השקיע את כל נשמתו בילדיו. רק בגללו זכינו לילדות מאושרת ובריאה.

 

הקהילה התורנית בבאר שבע של אז הייתה חלשה מאוד. בית הספר הדתי אליו נשלחנו היה פושר למדי. האנשים בשכונה היו רובם ככולם אנשים עמלים מהמעמד הנמוך, פועלי הסתדרות שעבדו מבוקר ועד ערב. לאף אחד לא היה פנאי רגעי או ידע מעשי להעמיק עוד בלימוד.

 

אחי הגדול, דוד, הוריד את הכיפה בצבא. ייתכן והיה מתרחק יותר אבל אהבתו של אבא, והכבוד שדוד רחש לו הותירו אותו, איכשהו, קרוב, שומר כשרות, מכבד שבת, מסורתי.

 

גד המשיך את הדרך בה התחנך בבית הספר. החינוך הדתי לאומי. גד האמין בכל נימי נפשו בערכי הציונות, וחש חובה אישית להפריח את הנגב.

 

אני, עמוס, הצעיר בבנים, זכיתי לחיות חיי תורה אמיתיים. למזלי היה המחנך שלי בכיתה ח’ אדם דתי מאוד, ובהשפעתו המשכתי בישיבה תיכונית חזקה ולא בתיכון הדתי מקומי.

 

ובינתיים עברה המשפחה הקטנה שלנו שינויים מסוימים. דוד וגד סיימו את שירותם הצבאי ועדיין לא נישאו. כבר מגיל צעיר לימד אותנו אבא את סודות אומנותו כך שבאופן טבעי הם באו לסייע לאבי בניהול החנות. שניהם היו בחורים נמרצים בעלי ידע מקצועי רב ועזרתם הביאה לפריחת העסק. לפחות בהתחלה.

 

אחי הגדולים היו בוגרי יחידות מובחרות בצה"ל. הם היו מוכשרים ואנרגטיים ובה במידה צעירים וחסרי ניסיון. חנותו המצליחה של אבא נראתה להם קטנה מדי. הם רצו לעבוד בגדול, להקים רשת בעלת פריסה ארצית לחנויות ‘הכל לבית’. הם היו בטוחים שעוד מעט ויתעשרו עושר מופלג.

 

למרבה הצער, אחי לא הסתפקו בחלומות אלא גם ביצעו צעדים מעשיים להגשמתם. בעבודת שטח מאסיבית יצרו דוד וגד קשר עם ספקים ערבים. הספקים הללו הבטיחו לספק להם את הסחורה המעולה ביותר במחיר הזול ביותר. הייתה בעיה אחת – הם עבדו ‘שחור’ ולא נתנו כל אחריות על המוצרים שלהם. אחי לא חשבו שמישהו יצליח לרמות אותם. אבא חשש מאוד מהצעד החדש אך בגלל שגם לו היו חלומות שהתמקדו בדולרים, הוא החליט לתת את כל המושכות לידי בניו. הבנים שלו עבדו במהירות וביעילות. זמן קצר לאחר שקיבלו את הסכמתו המהוססת של אבא כבר חתמו על חוזה שכירות של שתי חנויות בנגב. את הסחורה החדשה סיפקו להם אותם ספקים חדשים. לצורך פתיחת החנויות לוו אחי סכומי עתק. הם היו משוכנעים כי ההחזרים יגיעו באופן מהיר".

 

האוטובוס עצר בתחנה המרכזית של תל אביב. שנינו שפשפנו את עינינו בחוסר אמון. איש שיחי היה שקוע כולו בסיפור חייו ואני ישבתי לידו מרותק. אף פעם לא ידעתי שנסיעה בין עירונית יכולה להיות קצרה כל כך. את המעבר בין האוטובוסים ביצענו בשתיקה. לפני שעלינו על האוטובוס הנוסע לחיפה עצר עמוס ליד קיוסק קטן וקנה שני בקבוקי שתיה. התיישבנו באוטובוס ועמוס המשיך לספר.

 

"ההתמוטטות הייתה קשה וכואבת. אותם ספקים ערבים היו רמאים גדולים. הם מכרו סחורה זולה וגרועה. חיקויים. לקוחות וותיקים של שנים נטשו את החנות בזעם. שלא לדבר על החנויות החדשות להן יצא שם רע כבר בפתיחתן. אבא שלי היה בן אדם אמין וישר. הוא קיבל את שמו הטוב בזכות יושרו ואיכות מוצריו. הוא לא ידע כיצד להתמודד עם המצב החדש. והגרוע מכל – שלא היה את מי לתבוע, ובחנויות לא בוצע כל סחר ולא היו הכנסות חדשות.

 

לראשונה בחייו עמד אבא בפני מצב חדש. הוא היה בחובות. חובות עתק שהצטברו מיום ליום. למכור את סחורתו לא הצליח. לקנות סחורה חדשה לא יכל. אבא הכריז על פשיטת רגל. ועדיין היו לו הלוואות להחזיר. אני יודע שיש אנשים שמצליחים להיפטר מהחובות כאשר הם מכריזים על פשיטת רגל. במקרה שלנו הייתה כל ההתנהלות חובבנית מדי. ואבא היה ישר מדי. הוא לא הסכים להחזיק לירה שחוקה שאינה שלו. לאחר שכל חסכונותיו שועבדו להרפתקה הכושלת נותר בידו נכס אחד בעל שווי. אבא החליט למכור את הבית. זה לא היה סתם בית. זה היה הבית של אבא עם כל המשמעויות הנלוות.

 

הבית שלנו היה חד מפלסי קטן וישן. אנשים באו לראות והציעו מחירים הוגנים יחסית לשוויו, אך לא היה בהם מספיק לכיסוי החוב.

 

ויום אחד הגיע בן ציון מועלם. מר מועלם היה אדם עשיר שפתח מפעל תעשייתי חדש. הוא ביקש לקנות בית בבאר שבע ליד המפעל שלו. זמן מה הסתובב בבית מהורהר. לאחר מכן הוא הסתגר עם אבא לשעות ארוכות והציע לו הצעה כואבת: לקנות את הבית עם כל תכולתו!

 

בן ציון הסביר לאבא ששוויו האמיתי של הבית הוא נמוך מאוד. מה שמייחד את הבית הזה מכל הבתים הוא העיצוב המיוחד שלו ויצירות האומנות של אמא. בן ציון הציע לקנות את הבית ובתמורה ידאג לסילוק כל החובות. אבא הסכים.

 

מר מועלם היה הוגן. הוא שילם את כל חובותיו של אבא ואף נתן לו סכום יפה כדי שיוכל להתבסס מחדש. אבא המשיך לגור בבאר שבע ואף פתח שוב את חנותו… קליינטים קבועים שזכרו לו את חסד נעוריו פקדו שוב את המקום. אבא הצליח להשתקם. לכאורה.

 

כל הזמן הזה הייתי רחוק מהבית. על המתרחש בחיי המשפחה שמעתי בשיחות טלפון קצרות ובמכתבים. לא חשתי כל אחריות לנושא.

 

זמן קצר לאחר מכירת הבית נישאו אחי. דוד המשיך לגור בבאר שבע וגד עבר לגוש קטיף. אבא היה בודד באמת.

 

כעבור מספר שנים נישאתי, ולאחר נישואי עברתי לגור בחיפה. אבא השתתף בשמחתי בלב אוהב וגם תמך בי כלכלית במידת יכולתו. רק אנחנו לא חשבנו לתמוך באבא.

 

אבא ניהל את חנותו החדשה כעשר שנים. בשנים האחרונות לחייו לקה במחלה דמנטית, ומאז שהה במושב זקנים סיעודי. באותן שנות חולי אבא לא הפסיק לדבר אל אמא. במשך רוב שעות היום הוא ישב כפוף ואומלל. "למה הלכת, בואי אלי", היה קורא בבכי, "אין לי בית, אני רוצה לבוא איתך הביתה".

 

איש שיחי נעצר ופנה אלי.

 

"כל אותן שנים של סבל חיינו אנו הבנים את חיינו. אנו, שהיינו אחראים לכאב של אבא לא השקענו בדל של מחשבה כיצד לשמח אותו. אולי, לאחר פטירתו של מר מועלם יכולנו לקנות מבנו יורשו חלק מרקמותיה של אמא? אולי יכולנו לקנות את הבית שנית? כל אותן שנים שהינו בבתים נינוחים ושלווים. לא שיערנו, לא חשבנו, לא דימינו שעשינו עוול. אני, בכלל הייתי צדיק בעיני שהרי לא הייתי שותף למהלך שהוביל למכירת הדירה.

 

לפני חמש שנים נפטר אבי. מספר חודשים לאחר מכן נשדד דוד בביתו ומאז לא השתקם רגשית וכלכלית. אחי השני גד, עמל שנים להפריח את אדמות גוש קטיף. היה לו בית ענק, מטופח ומושקע. בנוסף לכך השקיע את כל כוחו בבניית בית כנסת מפואר לעדות המזרח, ודאג לבסס שם שיעורי תורה לזכרה של אמא. היה לו עסק חקלאי פורח. נראה היה שדבר לא יעקור אותו ממקומו. אז באה תוכנית ההתנתקות.

 

ביתו של אחי נשרף ובית הכנסת חולל. העסק החקלאי התמוטט ועבודה אחרת הוא לא מצא. אחי, אשתו ושמונת ילדיו מתגוררים בקרוון לא גדול בניצנים ומשתמשים בכספי הפיצויים כדי להתקיים. גד היה בן אדם אמיץ ובעל חזון. אם תביט בו עכשיו, תראה את מבטו של היהודי הנודד.

 

אני, מתגורר בחיפה. ביתי היה נאה ומרווח. לא הבית היה חשוב בעיני כי אם העובדה שהצלחנו לחיות, להתקיים וללמוד תורה. אבל היה חדר אחד אותו טיפחנו באופן מיוחד, חדרו של בני. בזכות חדר זה יכולנו לגדל אותו בבית. המלחמה בקיץ האחרון הייתה נוראה עבורנו. הדי הפצצות והמתח הקשה ערערו את עצביו של בני. הוא לא הסכים לרדת למקלט, וכאשר היה מגיע היה מתפרץ ללא שליטה. ברוך ה’ שרוב השכנים ברחו למרכז. בכל פעם לאחר סיום ההפצצות היה בינינו מסתגר בחדרו עד לרגיעה. יום אחד יצאנו מהמקלט אבל לא חדר לחזור אליו. מאז הדרדר מצבו הנפשי של הבן וכבר לא ניתן היה לגדלו בבית. כל יום אשתי בוכה מצער ומגעגועים ואני, במה אוכל להרגיע אותה?

 

היום הלכנו לבקש סליחה מאבא. אני לא יודע חשבונות שמים אבל רבותינו לימדו אותנו כי קיים הדין של מידה כנגד מידה. רק עכשיו כאשר שלושתנו מצויים במצב הקשה הזה בו אבא היה חי אנו שמים לב לגודל העוולה שנעשתה לו. על בשרנו אנו חשים מה משמעות העובדה להיות עקורים מהבית".

 

המשך הנסיעה עברה בשתיקה. עמוס הרהר במה שהרהר ואני חשבתי על המחויבות שלנו למי שהביא אותנו אל העולם. כמו סבתא שלי למשל. האוטובוס התקרב לחיפה. הנהג הדליק את האורות ואנו התכוננו לרדת.

 

לפתע התנער עמוס, הוא אחז חזק בבגדי ואמר: "בחור יקר, ספר את הסיפור שלי. פרסם אותו בקרב חבריך ותגיד עוד משהו. תגיד לחברים שלך שאמנם הם בחורים טובים, מכבדי הורים, הם אף פעם לא עשו עוול לאיש. אבל שלא יחשבו שהסיפור שלי לא נאמר גם להם. תגיד לחברים שלך שכולנו בנים של הקב"ה. ה’ נתן לנו חיים טובים ובתים יפים כדי לחיות ולשמוח, ורק הבית שלו חרב. שלא יגידו הם כמו שאמרתי אני: ‘צדיקים אנו, חכמים אנו, לא אנחנו הגלינו את אבא מביתו’. תגיד להם שאבא צריך אותנו כדי שנעזור לו לבנות את הבית שלו. ותבטיח לי שתפרסם את הסיפור הזה".

 

ופרסמתי.

 

 

(מתוך "הבית שלנו")