מחאה קטנה מיידית

 

 

 

באחד המפגשים עם תלמידיו אמר רבי נחמן: "כפי איך שאתם רואים אותי ויודעים אתם מעלת ערכי, שאני בודאי צדיק גמור, אף על פי כן, אם גם אני, חלילה, הייתי עובר עכשיו עבירה גדולה ביותר, גם אז לא הייתי מתייאש כלל, והעבירה לא הייתה מפילה אותי כלל וכלל, רק הייתי ממשיך להיות איש כשר גם לאחר העבירה כמו קודם. ורק אחר כך הייתי עושה תשובה על העבירה" (חיי מוהר"ן).

 

בתוך שיחה זו מניח רבי נחמן יסוד עצום להתחזקות.

 

כל דבר שהוא נגד רצון הבורא נחשב לעבירה, ולא נמצא אדם שאינו נכשל. אך בכל זאת, אסור לנו ליפול ברוחנו! לא להתייאש. עלינו להשתדל בכל עת למצוא את הדרך לחזור בתשובה על הכישלונות, ולהתמיד בכל עת ולהרבות בדברים הגורמים נחת רוח לבורא.

 

אף אדם שיש לו שעת התבודדות, בה הוא שופך את שיחו וליבו לפני השם יתברך, ומתחרט על העבר, גם הוא צריך להיזהר ולא להחמיץ את מוחו. למשל, אם חלילה הוא נכשל במחשבה לא טובה, רצוי שלא ימתין עם הבעת החרטה עד להתבודדות, אלא באותו רגע יתחרט ולא ידחה את החרטה למועד מאוחר יותר, או יאמר לעצמו: ‘אחכה להתבודדות, אבכה על זה שם’. למרות שיש לו זמן קבוע שבו הוא מרבה בדיבורי חרטה בינו לבין קונו (ההתבודדות), עליו למחות מיד. לא להחמיץ את המוח עם מחשבה כזאת, כי על ידי זה יצליח להתחזק ולא ייפול לייאוש משום שפגם.

 

 

רבי נתן בליקוטי הלכות מסביר שזהו סוד מאמר חז"ל: "אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש" – משוך את מחשבתך לבית המדרש.

 

כשאתה מושך את המחשבה תיכף ומיד לבית המדרש, בכך אתה גורם לרוח הטומאה לברוח ממך ולהניח לך לנפשך.

 

אין בכך שום סתירה בין השעה הקבועה – ההתבודדות, לבין המחאה המיידית שצריך כל אחד לעשות כנגד כוחות הטומאה, המנסים להסית אותו מדרך הישר בכל הזדמנות. אלו הם שני דברים נפרדים אמנם אך אינם סותרים אחד את השני. אדרבא, הם משלימים אחד את השני. הרי זה כל ההבדל בין חמץ למצה. במצה – עושים הכל במהירות, ממהרים לעבור משלב לשלב. בחמץ – יש זמן, ממתינים, לא ממהרים.

 

כך הוא הדבר גם בעבודת השם, אומר רבינו, צריך להיזהר לא להחמיץ את המוח. לא להמתין ולהשהות את החרטה. לא להיות שאנן לכוחות הטומאה המנסים להתגרות בנו, אלא למהר. להתחרט מיד. להביע זאת בקול, בפניה לבורא עולם, ולהמשיך הלאה את סדר היום. לאחר מכן, בשעת ההתבודדות הקבועה, שם להרבות בוידויים וחרטות, דברי חן, ריצוי ופיוס באותו עניין בו נכשלנו.

 

 

החרטות הללו, יכולות להיות, וצריכות להיות, כמה פעמים בכל יום. למשל, אדם פוגם, חלילה, אולם תיכף ומיד הוא מתחרט. ושוב הוא פוגם, אבל הוא שוב מתחרט מיד. אלו הן בעצם מחאות קטנות ובהן אסור לזלזל משום שערכן הוא רב. לא רק בזמן שאדם מתיישב מחוץ ליישוב, בינו לבין קונה, ומרבה בדברי חן וריצוי, תשובה וחרטה, רק אז דבריו עושים רושם. לא. אלא, גם במחאות הקטנות והמיידיות. אין זה עניין של מה בכך. ככל שנרבה במחאות מיידיות כך נסייע לעצמנו. נוכל להמשיך את היום ללא רגשות אשמה על מה שעשיתי/אמרתי/חשבתי, ניתן לעצמנו להתחזק עד לזמן ההתבודדות.

 

 

"פעלתי אצל הקב"ה", אומר לנו רבי נחמן, "שאנשי לא יבואו לידי עבירה, וגם אם, חלילה, אחד מאנשי יעבור עבירה – היא כבר תהיה בלי ידיים ובלי רגליים".

 

חרטה מיידית ‘קוטעת’ לעבירה את הרגליים והידיים. אדם העוסק בחרטה ובתשובה מיידיות גורם לעבירה להישאר ללא ידיים ורגליים. כלומר, לא מאפשר לעבירה להמשיך ולגרור אותו יותר חלילה.

 

יצר הרע לא התכוון להפיל את האדם רק למעשה העבירה, אם היה יודע שמיד יחזיר לו מנה אחת אפיים – בחרטה ובתשובה. לא לזה הוא התכוון. הוא רוצה את ההמתנה שלנו יחד עם מעשה העבירה, הוא מתכוון להרוויח את ההנאה שלנו ממעשה העבירה גם לאחר המכשול והנפילה. כוונתו לא הייתה להחטיא אותנו כדי שנתקרב ממעשה העבירה עם לב נשבר וחרטה, אלא בדיוק ההיפך. אולם ברגע שאנו מוחים – כלומר מתחרטים, אנו מייאשים את היצר הרע מאיתנו. אנו מתרחקים מההנאה האסורה ולא מאפשרים לו ליהנות מתחבולותיו.

 

 

עד כאן הסברנו את דרכו כאשר הוא גורם לאדם עבירה, והאדם מודע לעובדה שמדובר בעבירה ואז הוא מוחה מיידית. אך יש לו, ליצר, דרך נוספת, המהווה קושי גדול –  יש בכוחו וביכולתו אפשרות להפוך את האיסור להיתר. הוא מנסה להטעות את האדם כאילו הדבר האסור הוא בעצם דבר מותר.

 

לפעמים מנסה היצר לבלבל את האדם וטוען שבתוך מעשה האיסור עצמו ישנה מצוה. הוא אמנם לא יאמר בצורה מפורשת שמדובר באיסור, אלא יציג רק את המותר כביכול. כי כך היא דרכו – בתחילה הוא מתלבש במצוות ומטעה את האדם וכאילו ‘מסייע’ לו לעשות מצוה. אך אין זה נכון. על עניין זה אומר רבינו את מאמר רבה בר בר חנה (ליקו"מ תורה א): " האי גלא דמטבע לספינה… ומתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתא ברישא… ומפרש רשב"ם: "אש לבנה – ומלאך מזיק הוא".

 

היצר הרע מראה עצמו כ"אש לבנה", אולם כל כוונתו היא להטביע ולהשפיל, חס ושלום, את האדם. "כי מתחילה היצר הרע מתלבש עצמו במצוות ומטעה את האדם כאילו מסיתו לעשות מצוה. וזהו בחינת צוציתא דנורא חיוורתא – אש לבנה, אף על פי כן מלאך מזיק הוא"! (דברי רבינו שם).

 

היצר מראה את הצד הלבן – את החיובי והטהור. יש כאן מצוה, הוא טוען. לבן וטהור כמו יום הכיפורים, יום מחילת עוונות, האדום הופך ללבן. אך למעשה הוא עוטה עצמו במלבוש המצוה, וכמובן שאין כוונתו לשם מצוה. הוא מראה עצמו כ"אש לבנה" – מצוה, אולם "מלאך מזיק הוא"! מזהיר אותנו רבי נחמן.

 

כשהיצר הרע תופס את האדם בדבר עבירה אז בכוחו של האדם למחות ומיד. למשוך אותו לבית המדרש. אבל ברגע שהוא מלביש עצמו במצוות, כשהוא מראה ומטעה את האדם לחשוב על דבר עבירה שזה דווקא דבר מצוה, ועוד מצוה גדולה, קשה מאוד להינצל מזה. קשה לאדם במצב כזה לחשוב על מחאה מיידית. אז מהו אם כן הפתרון?

 

העצה הטובה להינצל ממצב כזה היא רק בכוח ההתבודדות והשיחה עם בורא עולם. לספר ולשפוך את ליבו לפני השם ולפרט בפרטי פרטים עד שיישב את דעתו היטב, ויבקש מהשם שיראה לו את הדרך הנכונה, ועל ידי זה יזכה להינצל מן המצוות המטעות הללו. יהי רצון שנזכה.