המקום הכי טוב

 

 

לאנשים רבים יש בלבולים במקום שהם נמצאים בו – אם זה מקום העבודה, או מקום הלימודים וכו’, וקשה להם להתמיד ולהיות זמן רב במקום אחד, ותמיד יש להם מחשבות לעבור למקום טוב יותר. ואף שזוכרים איך בתחילת דרכם הם כל כך אהבו את המקום, וכל כך הכירו טובה לאנשים שקיבלו אותם לחברתם, למעסיק שקיבל אותם, לרב שקירב אותם וכו’, ועם הזמן הם מתחילים לחשוב שהמקום הזה שהם נמצאים בו כבר לא מספיק טוב בשבילם, ואז מתחילים הבלבולים, ונכשלים בלשון הרע וכיוצא בזה…

 

הסיבה לתופעה זו, היא משום שלאדם חסרה מידת האמונה הנקראת "השמח בחלקו", ולכן אם הדבר שהוא עושה לא מביא אותו לפסגה מיד, הוא מתייאש ורוצה למצוא מקום "טוב יותר"… ואילו היה שמח בחלקו, היה מרוצה לעשות את עבודתו בכל מקום, והיה שמח בכל נקודה בחייו, בחבריו, במוריו וכו’, וכך היה הולך לו בנחת מדרגה לדרגה, והיה מגיע לתכלית שלו בודאי. כי כאשר האדם ששמח בחלקו – מובטח לו שה’ יוליך אותו נכונה, והוא יגיע לתיקונו.

 

למעשה, המחשבה שאולי יש מקום טוב יותר הינה מוטעית לחלוטין. ראשית – משום שיש מקום שהוא טוב יותר – לפלוני, אבל גרוע יותר – לאלמוני, ואין דבר כזה "המקום הכי טוב", אלא לכל אדם יש את השליחות שלו ואת המקומות בהם הוא צריך לתקן. שנית – משום שלכל מקום שאדם ילך תמיד יהיו מקומות טובים יותר, וכי אדם משלה את עצמו שהוא במקום הכי טוב, ואין יותר מקומות טובים חוץ מזה? ועוד, אם אדם יצטרך בכל פעם לחשוב על מקום יותר טוב, כל ימי חייו הוא יטלטל ממקום למקום ולא יגיע לשום מקום, וגם אם יישאר באיזה מקום, הוא לא יהיה מרוצה ויהיה ממורמר בתוך תוכו, שהוא לא נמצא במקום הכי טוב.

 

נמצא, מה שחסר לאדם באמת זה לא דבר התלוי במקום שהוא נמצא בו כלל, אלא חסרה לו בתוכו מידת האמונה – להיות שמח בחלקו, וממילא גם אם ילך לאן שילך, כל זמן של תיקן את מידת "השמח בחלקו", הוא "יסחב" איתו את הרגשת חוסר הסיפוק לכל מקום שילך.

 

ובאמת אין דבר כזה "המקום הכי טוב", ואין מקום כלל, אלא הכל תלוי באדם עצמו, כמו שכותב רבינו הקדוש, בתורה נ"ו: ,כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לֵב, אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכוּ’, כִּי הָאֱלקוּת הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ע"ג): "צוּר לְבָבִי" וְאֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נֶאֱמַר (שְׁמוֹת ל"ג): "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי" – שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ. נִמְצָא, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב יִשְׂרְאֵלִי, אֵין רָאוּי לוֹ לוֹמַר שֶׁמָּקוֹם זֶה אֵין טוֹב לְפָנָיו, כִּי אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ כַּנַּ"ל".

 

עוד סיבה המביאה את האדם שלא להתמיד במקומו היא הכבוד, כמובא ב"שיח שרפי קודש" על המשנה: "רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד), והיו אומרים אנשי שלומנו שהדיוק במשנה זו, הוא על הדבר השלישי המוזכר שם במשנה, דהיינו הכבוד, שדווקא כשהרצון לכבוד מצטרף לתאווה ולקנאה, רק אז הם מוציאין את האדם מן העולם, אבל אם האדם לא רוצה כבוד, התאווה והקנאה לבד אינן מוציאין אותו מן העולם, כי כל זמן שלאדם יש קנאה – אפשר לעזור לו לתקן עצמו ולחזור בתשובה, וגם אם יש לו תאווה – אפשר גם כן לעזור לו. אם הוא רוצה גם כבוד  – לאדם כזה אי אפשר לעזור! וזה פירוש: התאווה, הקנאה, והכבוד – הכבוד דווקא – מוציאין את האדם מן העולם.

 

וזה שכותב רבינו הקדוש (בתורה ס’) שכמו שכשכותבים תפילין, מזוזה וכד’, צריכים שיהיה הקלף ממין בהמה טהורה, כגון פרה, כבש וכד’, ואפילו שהיא נבלה או טריפה, ובלבד שתהיה ממין הטהור, ולמדו זאת מן הפסוק: "למען תהיה תורת ה’ בפיך", מן המותר לפיך – אפילו נבלה וטרפה. כך הוא אצל האדם, שאפילו אם הוא נבלה וטרפה, דהיינו שאינו אדם כשר והוא עדיין עושה עבירות, ויש לו תאוות רעות וכו’, כל זמן שהוא על כל פנים ממין הטהור, דהיינו שאינו רוצה להתגאות ולא מחפש שיכבדו אותו, אז אפילו שמעשיו אינם עולים יפה אפשר ללמדו תורה, ולעזור לו לצאת מתאוותיו ומידותיו הרעות, ולהחזירו בתשובה.

 

לכן, עיקר החיפוש של האדם לא צריך להיות: מה המקום הכי טוב, אלא: מה ה’ רוצה ממני? מה אני צריך לעשות בחיים? ויעשה התבודדות ויבקש מה’ שיקרב אותו אל התכלית, ויתן לו לב לעבוד אותו יתברך בכל מקום, כי השם יתברך רוצה שיעבוד אותו משם. וכאשר לא יחפש את כבוד עצמו, אלא את כבוד ה’ במה שעושה, אז כבר לא יהיו לו שום בלבולים, והוא בודאי ידע מה לעשות, כמובא:

 

"כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אַחַר שִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ, יוּכַל לִפּל בְּטָעוּתִים וּמִכְשׁוֹלוֹת רַבִּים, וְלָבוֹא לִידֵי רָעוֹת גְּדוֹלוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, וְיֵשׁ שֶׁקִּלְקְלוּ הַרְבֵּה, כְּגוֹן הָרְשָׁעִים הַגְּדוֹלִים מְאד הַמְפֻרְסָמִים, שֶׁהִטְעוּ אֶת הָעוֹלָם, וְהַכּל הָיָה עַל-יְדֵי חָכְמָתָם וְשִׂכְלָם. וְעִקָּר הַיַּהֲדוּת הוּא רַק לֵילֵךְ בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת, וּלְהִסְתַּכֵּל בְּכָל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה, שֶׁיִּהְיֶה שָׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְלִבְלִי לְהַשְׁגִּיחַ כְּלָל עַל כְּבוֹד עַצְמוֹ רַק אִם יֵשׁ בָּזֶה כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲשֶׂה, וְאִם לָאו-לָאו, וַאֲזַי בְּוַדַּאי לא יִכָּשֵׁל לְעוֹלָם". 

 

וזה שמובא בגמרא: אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפילתו – אלהי אברהם בעזרו. וכשמת – אומרים לו: אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו! (ברכות ו:).

 

מדוע מי שקובע מקום לתפילתו מקבל שבחים גדולים כגון עניו וחסיד? וכי לא יכול להיות שאדם יתמיד במקום תפילתו ולימודו וכו’, בלא שיהיה עניו וחסיד? התשובה היא – לא! אדם שאין לו ענווה לעולם לא יכול להתמיד באותו בית כנסת, ואם רואים אדם שהצליח להתמיד ולהתפלל באותו מקום שנים רבות, בודאי הוא עניו, ובודאי הוא חסיד, כי על מנת להתמיד במקום אחד שנים כה רבות, הוא בודאי היה חייב להעביר על מידותיו אינספור פעמים ולמחול על כבודו. ואם לא היה עניו לא היה עומד בזה, והיה עוזב למקום אחר. 

 

אדם שאין לו ענווה, אזי כל זמן שהוא עדיין חדש במקום מסוים הוא לא מתערב בכלום, ולא דורש כלום, ואם, לדוגמא, אומרים לו לשבת בספסל אחר, הוא מציית מיד – מכיוון שהוא עדיין חדש, הוא מרגיש את האמת – שאף אחד לא חייב לו כלום. ואף כשעוברות להן כמה שנים, והוא כבר נחשב מ"הוותיקים", ובודאי בתוך ליבו הוא כבר מתחיל להרגיש שצריכים להתחשב בדעתו ולכבד אותו וכו’. אבל בכל זאת, מכיוון שהוא עדיין זוכר שלא לפני שנים רבות הוא הגיע, לכן הוא לא דורש בתוקף שיכבדו אותו או שישמעו את דעותיו, ורק בתוך ליבו יש לו כל מיני ביקורות על המקום, והוא חושב שאם היו שואלים אותו, היה צריך לעשות כך ולהנהיג כזו הנהגה וכו’, והוא עדיין נשמע להוראות הגבאי וכדומה.

 

אולם, ככל שחולפות השנים הוא שוכח את החסד הגדול שנעשה עמו, שנמצא לו מקום להתפלל וללמוד בו, והוא רק רואה יותר ויותר כמה חסרונות יש במקום, וכמה אדם זה הוא טיפש, ואדם זה הוא מרגיז וכו’, והעיקר – הוא מרגיש שהוא אחד מעמודי התווך של המקום, ואוי לו למי שלא יכבדו כראוי למעמדו… ועתה, אם מישהו אומר לו איזו מילה שלא לכבודו, או שהגבאי מבקש ממנו לעבור לשבת בספסל אחר, זה כבר עובר כל גבול, והוא מתחיל להסתכסך עם פלוני, והוא לא מדבר עם אלמוני, והוא מתווכח, מתנצח וכו’, עד שהוא מחליט שבית הכנסת הזה לא מספיק טוב בשבילו והוא מחליט לעזוב למצוא לו מקום אחר…

 

לכן אמרו חז"ל, שמי שהחזיק מעמד במקום מסוים שנים רבות כל כך, בודאי היה צריך בשביל זה להעביר הרבה על מידותיו ולמחול על כבודו, ובודאי זה סימן שהוא היה עניו וחסיד, ועל כן משבחים אותו: אי חסיד, אי עניו…(בשם הרב צנעני שליט"א)

 

לכן, כל אדם הרוצה לחזור למוטב ולתקן את עצמו, מוכרח לוותר על כבודו, ובודאי אם יוותר על כבודו הוא גם ישמח בחלקו בכל מקום שהוא נמצא, ויתמיד ויאריך ימים ושנים, ויזכה לתיקונו הנצחי, אמן כן יהי רצון.