לגלות את הרחמים

בפאזל של הזמן יש שלושה חלקים: עבר הווה ועתיד. שני חלקים מפאזל זה, העבר והעתיד, אינם פרושים לפנינו לכן קשה לנו להבין כיצד פועלים הדברים, כיצד הרחמנות באה לידי ביטוי, ומי נגד...

7 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 06.04.21

בפאזל של הזמן יש שלושה חלקים: עבר הווה ועתיד.
שני חלקים מפאזל זה, העבר והעתיד, אינם פרושים לפנינו
לכן קשה לנו להבין כיצד פועלים הדברים, כיצד הרחמנות
באה לידי ביטוי, ומי נגד מי.
 
 
עניין רחמנותו של הבורא הוא דבר יסודי ביותר באמונה. הקב"ה ברא את העולם רק בשביל לגלות רחמנותו, כלומר, להשפיע טובה לברואים כולם.
 
כאן אנו נתקלים בשאלות קשות. אם הבורא ברא את העולם כדי לגלות רחמיו, אז למה העולם מלא בצער סבל ואכזריות? וזו שאלה שרבים מתחבטים בה – איפה היו הרחמים של הבורא בשואה? איפה הרחמים של הבורא בפיגועים הנוראים? איפה הרחמים של הקב"ה כשפוקדת את האדם מחלה קשה? למה יש עוני, למה ילדים סובלים? למה ולמה??
 
כותב רבי נחמן: "הנה העולם צריכים רחמים גדולים, הן ברוחניות והן בגשמיות. וכל אחד מבקש רחמים ואינו יודע היכן הוא. והרחמים לעיני כל, כמו שכתוב (דברים): "לא רחוקה היא ולא בשמים…" – ובאמת, הרחמים הם לעיני כל, ונמצאים בכל מקום. ולמעשה בכל רגע ורגע, ובכל נשימה ונשימה אנו מוקפים ברחמים אינסופיים. אם כן, מה מונע אותנו מלראות אותם ולהרגיש אותם?
 
התשובה נמצאת בדברים שכתב רבי נחמן, ואלה דבריו: "דע שכל מיני צער וכל היסורים אינם רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת, ויודע שהכל בהשגחה מהשם יתברך, אין לו שום יסורים, ואינו מרגיש שום צער, כי "ה’ נתן וה’ לקח" (איוב א)". בהמשך המאמר הוא כותב: "וזה עיקר הצער של ישראל שיש להם בגלות, כי הכל הוא מחמת שנפלו מהדעת ותולים הכל בטבע ובמקרים ובמזל, ומחמת זה יש להם צער ויסורין כנ"ל…" ומסביר שם עוד, שזה בגלל שלמדו מהגויים לתלות את מה שקורה במזל ובטבע, כי באמת עם ישראל הם מעל הטבע והמזל ומושגחים בהשגחה פרטית מיוחדת, אלא שכאשר הם חוטאים הם נופלים תחת הטבע, ומכאן נובעים כל הצער והיסורים שלהם. בעזרת האמונה בהשגחה הפרטית זוכים למצוא ולגלות את הרחמים של הקב"ה, דהיינו להבחין בכך שכל העולם מלא ברחמיו של הבורא, וכל רגע בחיים שלנו, אם נזכה, הוא אפשרות נפלאה לחוש את רחמיו בצורה ברורה וגלויה ביותר.
 
לכל דבר יש כללים. גם כשאדם בא לטעון כלפי זולתו על התנהגות שאינה ראוייה, או מבקר את מעשיו, ראוי וידע תחילה שישנם ‘כללים’, לפני שהוא שוטח את טענותיו. חייבת להיות אבן יסוד לכל דבר שנעשה. מכיון שיריעת העבר והעתיד אינה פרושה בפנינו, לכן איננו יודעים כיצד נסגרים מעגלים בדרכי שמים. הבנה מעטה של כללים אלה, וכן ידיעה והכרה מלאה בהשגחה הפרטית, תעזור מעט כדי לתת מעט מרגוע לנפש ועזרה בגילוי הרחמים, שהרי הקב"ה ברא עולמו כדי לגלות רחמנותו.
 
הנביא ישעיה אומר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי נאום ה’. כי כאשר גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבותיכם". אין כל יחס והשוואה בין ההיגיון האנושי שלנו לבין דרכי שמים, באותה מידה שאין להשוות בין שמים לארץ.
 
המחשה נוספת אנו מוצאים בדבריו של דוד המלך ע"ה, בעניין זה: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" – האם יש יחס בין יום אחד לבין אלף שנים?
 
גם במגילת אסתר ניתן ללמוד פרק מאלף בנושא זה, שם נאמר: "כי אם החרש תחרישי…את ובית אביך תאבדו". מדוע מוסיף מרדכי בפנותו אל אסתר המלכה "ובית אביך"? האלשיך הקדוש הסביר: אסתר המלכה היתה מצאצאי שאול המלך. בזמנו, נצטווה שאול המלך להלחם בעמלק, אולם הותיר בחיים את אגג מלך עמלק וממנו המשיכה משפחת עמלק עד המן בן המדתא האגגי. אם כן, ניתן לראות כיצד סובב הקב"ה בהשגחתו הפרטית ונתן ‘הזדמנות’ נוספת שתבוא מבית שאול המלך, על ידי אסתר המלכה צאצאיתו. לכן אומר מרדכי "ובית אביך" – אם לא תנצלי הזדמנות זאת תזיקי לבית אביך, כי לשאול המלך כבר לא תינתן הזדמנות נוספת. חישוב של השנים מראה שמדובר על מרחק של 500 שנה! עד שמשמים סגרו את המעגל, והתגלו רחמיו של הבורא הן על עם ישראל באותה תקופה, והן על ‘בית אביך’ שניתנה לו הזדמנות לסגור חשבון עם אגג מלך עמלק ויוצאי חלציו.
 
האם אדם, בשר ודם, יוכל לקשר בין דברים שנמצאים במרחק שמים אדיר כזה? בפאזל של הזמן יש שלושה חלקים: עבר הווה ועתיד. שני חלקים מפאזל זה, העבר והעתיד, אינם פרושים לפנינו לכן קשה לנו להבין כיצד פועלים הדברים, כיצד הרחמנות באה לידי ביטוי, ומי נגד מי.
 
אולם חז"ל מאירים לנו ב’פנס’ חוכמתם את הדברים. הם מצביעים בדיוק בנקודה אותה אנו צריכים להבין. נקודה נוספת מהמגילה עליה מניחים חכמינו את אצבעם, על מנת להסביר לנו את עניין הגזירה ההמונית על ידי המן הרשע, והיא:
 
שאלו תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה?. השיב להם: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. המדרש אומר שקרוב ל-18,500 יהודים השתתפו בסעודה זאת, שגרמה נפילה רוחנית קשה מאוד. וישאל קורא שורות אלה – רק אותם יהודים שהשתתפו במשתה יענשו, למה כל היהודים בשושן הבירה צריכים להיענש? וכל שכן כשמדובר בכל מאה עשרים ושבע מדינות בהם יושבים יהודים, ועליהם נגזר לההרג "ביום אחד"?
 
המשפט "כל ישראל ערֵבים זה לזה" הוא התשובה לשאלות אלו. זה לא סתם משפט לתפארת או סיסמה שנזרקה באויר, אלא אמת. ערבות פירושה נשיאה הדדית בעול. כשם שלווה חייב, כך הערב על ההלוואה חייב אף הוא. ובדיוק כשם שהערבות בתחום הגשמי מחייבת, כך גם בערבות הרוחנית. מדבר זה אפשר להבין שאין מקום לשאלה במה חטאו האחרים, הם לא חטאו אך הם ערֵבים. חז"ל המשילו זאת במדרש לספינת נוסעים, כאשר אחד מהם קודח חור בריצפת תאו. שאר הנוסעים התנגדו למעשה זה מחשש שיציף את הספינה במים, אך הוא ענה: בשלי אני קודח.
 
ומי לנו גדול מאיוב "איש צדיק תמים, ירא אלוקים וסר מרע", רם במעלה, בעל משפחה מכובדת ומפוארת עם מעמד כלכלי איתן, אבא לבנים ובנות, בעל רכוש צאן ועבדים, כשתוך זמן קצר כל זה נלקח ממנו: הוא שכל את בניו, ביתו עלה באש, צאנו נלקח ממנו, ואם זה לא מספיק אז כל גופו נתכסה בשחין. כמה שאלות היו בפיו? כמה קשות ונוקבות היו על דין שמים? במשך ל"ו פרקים, מתוך ספר איוב, מנסים קרוביו לנחמו ולדבר על ליבו, תוך כדי ניסיון להבין ולחפש היכן חטא. אולם רק בפרק ל"ז ישנה התערבות של הקב"ה, וכל דבריו הם: "איפה היית ביסדי ארץ?" וכי אינך רואה את כל הדיוק והחוכמה המתפרצים מכל פרט בעולמנו? כדוגמא לכך מביאה הגמרא (בבא בתרא) את שאלת איוב לקב"ה: "שמה נתחלף לך איוב באוייב?" – אולי איפה שהוא שם, במחשב שבשמים נפלה טעות והכניסו אותי ל’מינוס’ בו בזמן שאני ב’זכות’?
 
"ויען ה’ את איוב מן הסערה". אומרים חז"ל – מן השׂערה – כלומר, שאמר לו הקב"ה: בראשו של אדם צומחות אלפי אלפי שערות וכל אחת יונקת חיותה ממקור אחר, שאלמלא שתי שערות יוצאות ממקור אחד נפגע מאור עיניו של האדם. – אם אני מצמיח על מליארדים של ראשים אלפי שערות והכל פועל כראוי, ובדיוק מופלא שעוצר נשימה, אתה חושב שאותך שכחתי? שהמחשב התבלבל? לעין בשר בהווה לא מובנת הנהגתי, אולם בעתיד הדברים יתבהרו.
 
כהסבר לכך אמר המגיד מדובנא את הדברים הבאים על הפסוק: "הנה ימים באים ונגש חורש בקוצר" (עמוס). שואל המגיד – האם זאת נחמתינו? האם סבלנו כה רבות רק בעבור יבול מהיר? ומבאר דבריו כדרכו במשל. אדם הרואה את האיכר חורש את שדהו, איננו מבין מדוע הוא משקיע עבודה כה קשה ורבה בפתיחת השדה. מה תתן לו עבודה זו? הוא רואה מאוחר יותר את האיכר זורע, והוא שואל ותמה למה ועל מה ישחית לשווא את גרעיני תבואתו? לא חבל עליהם? ובהמשך יראה את האיכר משקה את השדה, משקיע בשמירת השדה ועוד פעולות כאלה ואחרות. רק כאשר יעבור זמן ותצמח התבואה והשדה תגדל את יבולה, יהא מנוח למקשה מכל שאלותיו.
 
כך אומר הנביא בפסוק לעיל, פעולותיו של הקב"ה פעמים רבות אינן מובנות, רואים חרישה זריעה וכדומה. התבואה, שהיא התוצאה הסופית, לעיתים תתגלה רק כעבור שנים. הנביא אומר במשלו, הזורע והחורש יפגשו, לא יעבור זמן עד אשר תיפתר שאלת הזריעה, ותתברר תועלתה וחשיבותה. רק אז נבין את המהלך שהיה נראה כל כך לא מובן ומופרך. ורק הידיעה שהכל מושגח בהשגחה פרטית תעזור לנו לגלות את רחמנות והנהגת הבורא בכל דבר ודבר.
 
גם ה"חזון איש", רבי אברהם ישעיה קרליץ זצ"ל, הסביר לאדם ששאל אותו על הנהגתו של הקב"ה, בדרך המשל הבא: תאר לך אדם המביא לחייט אריג יקר ומובחר ומבקש ממנו לתפור לו חליפה. החייט מזמין אותו למדידה ראשונה, ולתדהמתו רואה המזמין את האריג היקר שלו קרוע וגזור לחתיכות. החכם מבין שמדובר בתהליך התפירה, ולכן מחריש. אולם הכסיל יכעס וישאל בזעם: מה עשית? למה גזרת את האריג היקר שלי?. אף אנו, המשיך ה"חזון איש", דומים לאדם שצועק על האריג שנגזר ואיננו מבין שתהליך הגזירה הוא בעצם חלק מהכנת הבגד החדש. 
 
וכמובן שעניין זה נוגע לכל אדם ואדם. וההסבר לזה הוא פשוט להפליא, אלא שצריך זכות שיכנסו הדברים ללב עד שהאדם "יחיה" אותם, כי מי שאינו מאמין בהשגחה הפרטית ותולה הכל בטבע, לכן הוא גם תולה את הצלחותיו וכישלונותיו בעצמו, כלומר שחושב שהדבר תלוי בו אם יצליח או יכשל.
 
כאשר הוא מצליח, הוא מתמלא בגאווה ש"הוא" הצליח ואינו חושב להודות לבורא על הצלחתו. לעומת זאת, כאשר הוא נתקל בבעיה או חסרון שאינו מצליח להתגבר עליו, הוא שבור ורצוץ ואינו פונה אל הקב"ה כדי לבקש עזרה. וממילא בשני המקרים האלה, בין בהצלחה ובין בכשלון, הוא אינו מבחין בשום רחמנות שיכול הבורא לגלות, כי את הצלחתו הוא לא תולה בהשגחתו של הקב"ה עליו וברחמנותו, ולכן גם אינו מודה לו, וממילא בכישלונו אינו מקווה ומצפה לרחמיו של הבורא.
 
לעומת זאת, מי שמאמין בהשגחה פרטית, כאשר הוא מצליח לעשות איזה דבר, אפילו הקטן ביותר, הוא מודה לבורא, ורואה עין בעין את הרחמים המושפעים עליו, מכיון שאינו תולה את הצלחתו בעצמו בכוחו ובחוכמתו, אלא אך ורק בהשגחת הבורא ורחמיו. ולכן כאשר הוא נתקל במקרה המצערו, או בכל חיסרון שהוא, הוא מאמין שזה בא לו בהשגחה מהבורא, ומאחר ויודע ואף רואה כיצד בכל כך הרבה עניינים הבורא כן מרחם עליו, לכן הוא מאמין שגם עכשיו הוא ירחם עליו. הוא יודע שאם הוא יתפלל ויבקש רחמים, הבורא ירחם עליו. וכל הדברים שקיבל עד עתה היו בגלל גילוי רחמנותו של הבורא עליו שנתן לו אותם, אם כן, בודאי ימשיך לרחם עליו הלאה. וכמו שכתוב: "אתה ה’ לא תכלה רחמיך ממני" – ופירוש הדבר הוא, שהקב"ה לא יפסיק לרחם עלי. וזה תלוי באופן ישיר שהאדם מכיר שכל הטובות שיש לו הם מהבורא ובהשגחה פרטית והוא מודה לו עליהם תמיד.
 
וכמובן כמובן שגם בעניין התפקיד והתכונות של כל אחד מאיתנו, יש השגחה פרטית והרבה הרבה רחמים. על כך מספרת מעשייה עממית – היתה קבוצת אנשים שהתלוננו איש איש על רוע גורלו, קשייו וצרותיו הרבות. עבר איש חכם לידם ושמע את כל דבריהם, ואמר להם: ראו נא, יש לי את היכולת לקחת את כל הבעיות והצרות של כולכם, ארזו אותם יחד והעיפו אותם השמימה. אחר כך כל אחד מכם ירוץ לתפוס חבילה חדשה, וזו תהא חבילתו לכל חייו. הסכימו כולם בשמחה, בטוחים היו שהנה מגיע הרגע לו יחלו וציפו כל חייהם. כאשר הועפו כל החבילות לגובה רב ונפלו חזרה, רץ כל אחד לתפוס חבילה, והנה זו קשה מאוד, זו כבדה, זו פשוט אין מה לעשות עימה – בקיצור, כל אחד רץ בסוף לחבילתו הקודמת! – ללמדנו ש"החבילה" של האדם מותאמת לכוחותיו, תפקידו ותכונותיו שנועדו לו מהשמים בהשגחה מדוייקת ובמלא מלא רחמים שלא ניתן ללמוד אותם כלל. כי גם החסרונות, הקשיים, הכישלנות, וכל המכשולים בדרכנו הם רחמים והשגחה נפלאה.
 
כשנזכה לגלות את הרחמים ואת ההשגחה הפרטית נוכל לראות את רחמיו של הבורא עלינו. ואם לא די בכך, נוכל לראות את רחמיו של הבורא בכל נשימה ונשימה שאנו נושמים "כל הנשמה תהלל י-ה", ואמרו חז"ל, שעל כל נשימה ונשימה נהלל את הבורא. כל מצווה שאנו עושים היא התגלות רחמים בפני עצמה, כל שקל שנכנס לחשבון הבנק שלנו הוא רחמים, אם רק נשכיל להתבונן, נגלה ש"הרחמים לעיני כל ונמצאים בכל מקום", כמו שאמר רבי נחמן, והם מושפעים עלינו, לכן נדע שכל מה שעלינו לעשות הוא, להמשיך להתפלל ולבקש עוד ועוד רחמים.
 
כי אבינו שבשמים הוא: "אב הרחמן המרחם עלינו, א-ל מלא רחמים, כי לא תמו חסדיך, גומל חסדים טובים וזוכר חסדי אבות, מכלכל חיים בחסד, א-ל רופא רחמן, המברך את עמו ישראל בשלום" –  ותקצר היריעה להכיל את כל השבחים על רחמיו וחסדיו של היושב במרומים, הדואג ושומר עלינו בכל רגע ורגע בחיינו.
 
אז מה מונע אותנו לראות ולהרגיש את הרחמים?

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה