רק אל תפריע

 

 

במעט שנותיי הספקתי לקרוא המון ספרים. את כולם קראתי בשקיקה ובמהירות הבזק, "תולעת ספרים", מה שנקרא. את "מקימי" הסוחף, של נועה ירון, למשל, קראתי בכמה שעות.

 

ובכל זאת, את הספר שהכי השפיע על חיי, "בגן האמונה" של הרב שלום ארוש שליט"א, שהיה אז בגרסתו הראשונה והקצרה יותר, קראתי במשך שנה שלמה. לא פחות ולא יותר. שנה בדיוק. מאלול עד אלול. שנה שבה בכל יום ויום קראתי ממנו רק כמה עמודים בלבד.

 

ולמה? האם מפני שהוא לא היה מעניין? להיפך, הוא הספר הכי מרתק שפגשתי. אלא שהספר דיבר על כל מה שלא הייתי.

 

מכירים את האנשים האלו שלא יהססו להזיז הרים ממקומם כדי להשיג את מה שהם רוצים? שלא מכירים את המושג "להרים ידיים" ולתת למציאות לקרות כפי שההשגחה העליונה רוצה?

 

אז עד לא מזמן, בעוונותיי, הייתי שייכת לאותם האנשים. אלו שיעשו הכל כדי שדברים יסתדרו כפי שהם רוצים אותם. כאלו שבחיים לא יתנו למציאות להפריע להם לחלום.

 

הספר "בגן האמונה" מדבר על כמה שיותר אמונה וכמה שפחות השתדלות גשמית. ואילו אני הרי הייתי "מלכת ההשתדלויות". לא הייתי עוצרת לרגע, אפילו רק כדי להקשיב לרמזים שהקב"ה היה שולח לי.

 

והספר כמו הציב מראה מולי והראה לי שאני כל כך לא שם, בגן האמונה.

 

וכל כך רציתי להיות שם, במקום הזה של האמונה התמימה, להשאיר לה’ יתברך לסדר לי את העניינים על הצד הטוב ביותר, כמו שהוא יודע, ופשוט, את מירב השתדלותי להשקיע בתפילה.

 

רבינו נחמן מברסלב כותב את זה כל כך יפה:

 

"צריך להרגיל עצמו להתפלל על כל מה שיחסר לו בכל עת: הן פרנסה, או בנים או כשיש לו חולה חס ושלום בביתו וצריך רפואה וכו’. על כולם עיקר עצתו – רק להתפלל לה’ יתברך ויאמין בה’ יתברך שהוא טוב לכל, כמו שכתוב: "טוב ה’ לכל" – היינו, לכל הדברים: הן לרפואה, הן לפרנסה, הן לכל הדברים. כשמאמין כך, בודאי יהיה עיקר השתדלותו בתר קודשא בריך הוא, ולא ירדוף אחר תחבולות רבות, כי רובם אינם מועילים כלום, ומעט דמעט המועילין, אינו יודע מהם ואינו יכול למצאם. אבל לקרוא להקדוש ברוך הוא זה טוב ומועיל לכל דבר שבעולם, וזה יכול למצוא תמיד, כי הוא יתברך בנמצא תמיד" (השתפכות הנפש, נ"א).

 

קצת לפני שהתחלתי לקרוא את "בגן האמונה", ניסיתי באינטנסיביות ובעקשנות להשיג משהו מסוים שנורא רציתי. ולמרות כל הרמזים ששלחו לי משמים להבין שזה לא שייך לי, אטמתי אוזניים והמשכתי במלוא המרץ, לנסות. נקטתי בכל ההשתדלויות והתכסיסים האפשריים כדי להשיג את אותו הדבר. אך למרות זאת – בסופו של יום, נותרתי בלעדיו.

 

עדיין אחוזה ברושם "הכישלון" שלא היה בלקסיקון שלי באותם ימים, כל כמה עמודים של קריאה מתפעלת וטיול במחוזות גן האמונה, סגרתי את הספר ועצרתי כדי לחשוב, לעכל ולהפנים את המסרים שכל כך רציתי שיהיו טבועים בי באמת. וזה לקח זמן. שנה שלמה.

 

באותה התקופה קראתי את סיפורו המקסים של רבי נחמן "מעשה בטיט ומרגלית", בו מסופר על אדם עני שמצא מרגלית יקרה וקיבל תבואה רבה. לבסוף, איבד את המרגלית, אך התבואה נשארה אצלו והעשירה אותו. לסיפור המתוק הזה מסרים רבים על שמחה ואמונה, אבל לי קסם דווקא סיומו של הסיפור: "משסיים ר’ נחמן את הסיפור אמר: המרגלית לא הייתה שלו, והא ראיה שנאבדה ממנו. התבואה כן הייתה שלו, והא ראיה שנשארה אצלו".

 

הבנתי שמה ששלך – שלך, ומה שלא שלך – בחיים לא יגיע אליך. ואם בכל זאת יגיע – לא יישאר אצלך, גם אם נורא תשתדל.

 

החלטתי לנסות וליישם את המסר: כמה שפחות השתדלות – וכמה שיותר אמונה ותפילה. ואכן, כמו שנוהגים לומר אצלנו: "אחרי כל שיעור – מגיע מבחן". והמבחן לא איחר להגיע, בדמות משהו דומה שנורא רציתי להשיג, שוב. "אותה הגברת, בשינוי אדרת". החלטתי שאני לא מתנהגת כבעבר – אני עושה את ההשתדלות הראויה, אבל לא יותר. וכמובן, עם הרבה תפילה לה’ יתברך שאם הדבר הזה שלי – הוא יגיע אלי.

 

לא תאמינו (יותר נכון, אני לא האמנתי…), אבל הוא אכן הגיע עד אלי… בלי כמעט שום השתדלות מצדי.

 

החלטתי שאני מאמצת את השיטה הנפלאה. שנכונה, כמובן, לכל דבר בחיים: מציאת עבודה, זיווג, פרנסה וכדומה.

 

אתה תעשה את שלך (השתדלות ראויה, הרבה אמונה וביטחון בליווי תפילה) – ומשמים ה’ הטוב ישלים את מעשיך, אם זה אכן צריך לקרות, מה שאתה כל כך מבקש שיקרה. אם זה אכן שייך לך.

 

“מכאן אמר בן עזאי: בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך. אין אדם נוגע במוכן לחברו, ואין מלכות נוגעת בחברתה – אפילו כמלא הנימה”.  

 

מסביר רש”י: “לא ידאג אדם לומר: פלוני יקפח פרנסתי, כי על כרחך, בשם יקראוך לבא ולשוב במקומך” (מסכת יומא, ל"ח).

 

הבנתי שלא אני היא זו שמנהלת את העניינים, באמצעות השתדלותי. אלא יש אחד, יחיד ומיוחד, שעושה זאת כל כך טוב, גם ואולי בעיקר, בלעדיי. ואני? אני צריכה רק לאפשר לזה לקרות, לא למשוך לנתיב הנגדי, לא להפריע.

 

ממש כמו אמא טובה שאומרת לילד הקטן שלה שרוצה נורא לעזור לה להכין לו את הדייסה שהוא כל כך מחכה לה: "חמודי, אני אכין לך את האוכל, כך זה יהיה הכי מהר, ואתה – רק תשב לידי, ואל תפריע".

 

כך גם הקב"ה, האבא הטוב שלנו, אומר לנו, ילדיו: "חמודים, אני אכין לכם כל מה שתצטרכו, הכי טוב שאתם חולמים עליו ואפילו יותר, הכי טעים שיש. רק תישארו כאן לידי, תקשיבו לרמזים שאני שולח אליכם, תתפללו להבינם וללכת לפיהם, ואל תפריעו לזה לקרות".

 

"טוב מאוד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו. ודרכי – כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על ה’ יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך וזה טוב מאוד" (רבינו נחמן מברסלב, שיחות הר"ן, ב’).

 

היום, כשנתיים אחרי קריאת הספר המשמעותי כל כך לחיי – "בגן האמונה" (שאני מתפללת כל הזמן שיהיה חקוק בליבי ולא רק בארון הספרים שלי), והתקרבותי לרבינו נחמן מברסלב, אני צוחקת איך פעם חשבתי לתומי שאני מסוגלת לנהל את העולם ולא הבנתי עד כמה אני כל כך לא מבינה מה טוב בשבילי ואיפה בכלל ראוי להשקיע את עיקר השתדלותי ומאמציי – "בתר קודשא בריך הוא".

 

היום, כשאני קמה בבוקר ובסוף התפילה מבקשת מה’ יתברך שהכל יהיה כרצונו באמת ושלא ייתן לרצונות שלי להפריע לו לעשות רצונו, אני מרגישה כל כך ברת מזל, על שהוא פטר אותי מהמשימה הכל כך בלתי אפשרית הזו – לנהל את חיי בעצמי.

 

על שההשתדלות הכמעט יחידה שהוא מבקש ממני היא: "בתי, רק הישעני עלי".

 

 

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.