על הניסים…בימים ההם בזמן הזה

 

 

כל שנה בחנוכה, כשכולנו עומדים סביב החנוכייה המאירה לנו באור יקרות, ושרים את "על הניסים" המוכר, אני שרה לה’ יתברך את השיר הפרטי שלי. "על הניסים, ועל הנפלאות, שעשית לי ולמשפחתי" אני מודה לו בהתרגשות, "בימים ההם – בזמן הזה!".

 

"בזמן הזה ממש" אני לוחשת לו בלי שאף אחד ישמע איך שאני כל כך מתרגשת, כי רבי נחמן לימד אותי, שאפשר לצעוק גם בקול דממה דקה.

 

ובין כל השמחה וההמולה שמסביב, אף אחד לא שם לב לדמעות שמתחילות לזלוג מעיני, כשאני נזכרת בנס הפרטי שלי, שעשה לי ה’ יתברך, בימים ההם – בדיוק בזמן הזה. בחנוכה התשס"א.

 

הכל התחיל ביום ככל הימים. אמא שלי ואני בדיוק חזרנו מקניות בעיר, כשאנו רואות עוד מרחוק התקהלות של המון אנשים ואמבולנס. הפלאפון שלי לא מפסיק לצלצל כבר עשר דקות רצופות, אך אני לא עונה לו, כיוון שאני נוהגת. מרגע שראינו את האמבולנס, נפלה עלי ועל אמי שתיקה וכך נסענו שתי דקות עד שהגענו הביתה. עוד מתחילת הרחוב שלנו, כשראינו את שיירת המכוניות שחונה מסביב לביתנו, הבנו שמשהו לא טוב קרה. מרוב הפחד – לא הצלחתי להמשיך לנהוג ועזבתי את ההגה. דוד שלי הבחין בנו, הכניס אותנו למכוניתו, ומבלי לספר לנו מה קרה – התחיל לנסוע. ברכב היה גם סבא שלי ודוד נוסף. לא ידענו מה קרה והאמת, שפחדנו לשאול. נסענו בדממה ובאימה משתקת. לאחר זמן מה, דוד שלי סיפר לנו שאחי הקטן והאהוב, אביעד, נפגע בתאונת דרכים. בהמשך, הוא פלט שהוא נפגע ממשאית. נסענו לכיוון בית החולים תל השומר, זאת כבר ידענו, אבל לא רצינו לדעת יותר מזה.

 

"אביעד אחי המתוק, רק בן 9, ילד יפה עם עיניים מחייכות, הילד האהוב והמפונק ביותר במשפחה. דווקא הוא? אלוקים, למה?!" זעקתי בליבי את שאלת השאלות ופחדתי אפילו לבכות.

 

הגענו לבית החולים, כל השכונה כבר הייתה שם, וגם כל המשפחה המורחבת. כולם עם עיניים אדומות, בוכים.

 

בינתיים, אחי הקטן הובהל לטיפול נמרץ, מחוסר הכרה, במצב אנוש, מונשם, והוא נאבק על חייו.

 

הושיבו אותנו בחדר המתנה אפור וקפוא וראש המחלקה לקח את ההורים שלי לשיחה אישית. הוא אמר להורים שלי שהמצב מאד לא טוב ושנתכונן לגרוע מכל.

 

הפרטים התבהרו לנו לאט לאט: אחי חצה את הכביש שביישוב במעבר חצייה, כאשר משאית גדולה דהרה לעברו במהירות 120 קמ"ש והעיפה אותו כמה מטרים אל פס ההפרדה. הוא סובל מפגיעת ראש קשה, נמצא באובדן הכרה ומצבו אנוש.

 

רבי נחמן מברסלב אומר שאין ייאוש בעולם כלל, אבל הייאוש היה נראה אז קיים יותר מתמיד.

 

עברנו שם ימים ארוכים וקשים, מסביב למיטתו של אחי, שהיה עד לא מזמן קסם מהלך, ופתאום שוכב ללא הכרה, מונשם, במצב קשה, ולא זז. וכל יום היה קשה וארוך ממשנהו, כשמסביב מרחפת תמיד הסכנה שהוא, חלילה, לא ישרוד את המצב, כמו שהרופאים הרבו לומר. "וגם אם הוא יתעורר, נגיד", היו אומרים לנו בכירי הרופאים בקול סמכותי וממית, "אי אפשר לדעת מאילו פגיעות ראש חמורות הוא יסבול, ואלו נזקים נגרמו לו".

 

אך מעל כל נביאי הזעם היו תמיד את נביאי הנחמה, שליחי ה’ הטובים. הם היו מגיעים כל פעם בדמות אחרת – אם בדמות מניינים שלמים שהגיעו ללמוד תורה סביב למיטתו של אחי מחוסר ההכרה, ישיבות ואולפנות שלמות בכל רחבי הארץ שהתפללו לרפואתו, רבנים וצדיקים גדולים שליוו אותנו ברגעים הקשים מנשוא או חברים טובים שתמכו וחיזקו.

 

והמצב? כפי שנראה לעין, ממשיך להיות קשה, ומאיימים להכניס אותו לניתוח מסובך, ופתאום זיהום קשה שחטף ומאיים על כל מערכת החיסון השברירית ממילא שלו…

 

שלוש פעמים לקחו את אחי לניתוח לא פשוט, הגיעו איתו ממש עד לתוך חדר הניתוח – ולבסוף הוציאוהו משם, מסיבות שונות ומשונות שה’ בחסדו סיבב. לא פעם ולא פעמיים אמרו לנו שמצבו מידרדר ושנתכונן לגרוע מכל, ה’ ירחם.

 

הילד הערבי, ששכב ליד מיטתו של אחי בטיפול נמרץ, לא שרד.

 

ואנחנו? רק משתדלים שלא להישבר. מנסים להתחזק מיום ליום, בזכות ה’ הטוב והמלאכים שהוא שולח אלינו לחזק אותנו באמונה. אמא שלי קיבלה על עצמה לשים כיסוי ראש, אנחנו לא עוזבים את התהילים ואת האמונה שה’ יעשה לנו נס, גם אם הכל נראה חשוך. וכולם מסביב מתפללים, ומתפללים ומתפללים…

 

"תעשה שאחי יתעורר", אני מתחננת לאלוקים, "הרי לא יכול להיות אחרת. הוא עצם מעצמי, בשר מבשרי, חלק מליבי", אני בוכה.

 

חודש עבר. אחי הקטן עדיין מחוסר הכרה. עוד שבת אנחנו מקבלים בבית החולים תל השומר. בבית הכנסת, בסוף תפילת ערבית של שבת, אני לוחשת את המילים: "עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית. שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה. שלא שם חלקנו כהם, וגורלנו ככל המונם. שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע", ונזכרת במשפחה הערבית של הילד ששכב ליד אחי, ונפטר השבוע.

 

"ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא", אני ממשיכה בכוונה רבה, ויודעת שאצלנו זה יהיה אחרת. אנחנו יהודים, הילדים האהובים שלו, אנחנו מעל לטבע.

 

וכך אני נכנסת לסעודת שבת, קצת יותר מחוזקת.

 

במוצאי שבת קודש, חוזר אבי היקר מבית הכנסת. הוא מבקש שנערוך הפעם את ההבדלה מסביב למיטת אחי. התאספנו כולנו ליד אביעד, ששכב מחוסר הכרה, עדיין, וחיכינו לשמוע את ההבדלה.

 

"מה-נאוו על-ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום מבשר טוב–משמיע ישועה; אומר לציון, מלך אלוקייך. קול צופייך נשאו קול, יחדיו ירננו:  כי עין בעין יראו, בשוב ה’ ציון… חשף ה’ את-זרוע קודשו, לעיני כל-הגויים; וראו, כל-אפסי-ארץ, את ישועת אלוהינו", קורא אבי את המילים הקדושות המבשרות על הגאולה, וכולנו חנוקים מדמעות.

 

אבי מסיים את הברכות, לוקח מעט מיין ההבדלה המבורך, ושם על עיניו של אחי.

 

לפתע, פוקח אחי את שתי עיניו ומתעורר.

 

בנסי נסים, חזר אחי להכרה מלאה, ללא פגיעות ראש או גוף, כפי שניבאו הרופאים. עד היום הוא מוגדר כנס רפואי.

 

לאחר שבוע ימים בלבד, בחסדי ה’ יתברך, היינו כולנו, כולל אחי הקטן, חזרה בביתנו, חוגגים את נס החנוכה והנס הפרטי שלנו.

 

ואני יודעת שזה לא נס כל כך פרטי, כי אם  שייך לכל אחד ואחת מהרבים שהתפללו לרפואתו של אחי והיו איתנו ברגעים הקשים.

 

זה הכוח של תפילה, זה הכוח של עם ישראל, זה הכוח של ימי החנוכה.

 

ה’ יתברך, זכרתי לך חסד נעורי, לכתך אחרי במדבר – ולא עזבתני.

 

תודה אב הרחמן, על כל הניסים שאתה עושה עם כל אחד ואחת מאיתנו, בפרטיות ובכלליות, בין שגלויים לנו ובין שאינם גלויים לנו, בימים ההם – ובזמן הזה. והיום יותר מתמיד.

 

 

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.