מתנה מאולף

 

 

"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן" – רבי נחמן מברסלב.

 

אם רבי נחמן מברסלב אמר שכל מה שאנו הורסים ומקלקלים ניתן לתיקון, אז דבריו בהחלט נכונים. הרבי היה גאון, צדיק עליון. אבל להשיג את האמת שבאמרה – שהמרחק בין המוח ללב הוא עצום, זה לא כל כך קל. היצר הרע שלי הוא די קולני ורעשני והוא אף פעם לא מפסיד יום עבודה, לכן אני צריכה להביט שוב ושוב על דבריו של רבי נחמן ואפילו להתחיל להאמין בהם.

 

ברוח דברים אלה, בעלי ואני החלטנו לקרוא לבן שלנו, בשמו האמצעי, על שם אחד הדודים שלנו שחייו מבטאים את האמת הזו. אקרא לו לצורך העניין אולף.

 

חייו של אולף היו הרוסים, בלשון המעטה. הטרגדיה החלה כאשר אמו ע"ה נפטרה כשהיה אולף ילד קטן, כשהיא משאירה אחריה את בעלה ושלושת ילדיהם לבד. שאלות כמו למה, איך ומה –  היו מאוד מעורפלות ולא מובנות, אך מה שלא היה מעורפל ומאוד ברור הוא, שאביו של אולף התמכר אל הטיפה המרה כדי להקל מעליו את הכאב, אך מבלי לשים לב ולתת את דעתו למעשיו, הוא בעצם הוסיף עוד הרס וכאב לילדיו שכבר סבלו ממילא. המצב לא הותיר בפני כמה אנשים שפויים, שנכנסו לתמונת חיים כואבת זו, והוציאו את אחותו של אולף מהבית והעבירו אותה לקרובי משפחה, אולם מסיבות שרק השם יודע הם בחרו להשאיר את שני הבנים עם אביהם הבעייתי.

 

הבית היווה תופת נוראית עבור שני האחים שנשארו שם. הם היו צריכים להתאמץ ולהגן על עצמם בדרכים שילדים לא מכירים בכלל. אולף נזכר כשהיה פעם במצב של חוסר אונים מוחלט – בהיותו ילד קטן מאוד – הוא לקח חופן דגנים שמצא בתוך ארונית שהייתה מונחת על השולחן ומזג חלב והחל לאכול את זה בידיים שלו – בלי בלבולים ובלי שום כלים. כך בדיוק כפי שזה נשמע.

 

אבל אולף היה לוחם והצליח לשרוד בתוך הבית בו גדל. טוב, הייתי צריכה לומר שהוא שרד פיזית, אך מבחינה רוחנית הוא היה מותש וחבול. בהמשך הטרגדיה, כצפוי במקרים מהסוג הזה, הוא התמכר לשתייה כשהיה צעיר מאוד כדי לברוח מייסורי החיים. אולף הפך לאלכוהוליסט. במשך עשרות שנים הוא שתה מזריחת החמה ועד לשקיעתה, כמויות שיכלו להרוג אדם חזק ובריא. לבסוף, האלכוהול הרג את אחיו ואת אביו. סביר להניח, שכל אדם שהיה רואה מה האלכוהול גרם לאביו ואחיו, היה שוקע בצער בשביל אולף המסכן.

 

העולם צרח אליו: "אולף! כן אתה! התרחק מן הבקבוק! אל תריח אותו אפילו! פשוט תעצור!". אבל כאשר אנו מנותקים מהשם יתברך ברמה כזו, אנו נעשים חרשים ועם הזמן גם עיוורים. אני מדמיינת לי את היצר הרע יושב לו על כסא בתוך ראשו של אולף, מסובב את אגודליו בהנאה, מתענג על אשכול ענבים, וחושב שהעבודה שלו עם הבן אדם הזה היא הכי קלה עלי אדמות.

 

אז למה בכל זאת קראנו לבן שלנו על שם אולף? סבלנות, קוראים יקרים…

 

אנו מטיילים לעיתים בפארק ורואים את המסכנים האלה זרוקים כמו פגרים על הספסלים, או בין השיחים. המחזה הזה מכה באנשים תמימים שמטיילים שם והופך אצלם לטרגדיה. זה גורם לך דיכאון. אנשים פרועים ומוזנחים אלה היו פעם תינוקות יפים, מישהו היה צריך להעניק להם אהבה, לפחות לזמן קצר, במהלך חייהם. היו להם חלומות, תקוות, היה להם קצת שקט, אולם שם הם היו על סף מוות ובלי שום בושה, מתו במקומות ציבוריים.

 

כך היו חייו של אולף במשך שנים רבות. אולם בחסדיו של השם, אולף גר במדינה בה ניתנו שירותים סוציאליים טובים, לכן לא התנהגו אליו כאל זבל ולא זרקו אותו לרחוב. היה לו מקום לגור ואוכל שסופק על ידי המדינה, כך שהוא הצליח לחיות, פחות או יותר, אם אפשר לקרוא לזה חיים.

 

יום אחד הייתה לאולף חוויה מוזרה כשהיה שיכור בבית שלו, יחד עם חבריו השיכורים. משהו החל להתקרב אליו מתוך אור שהתגלה אליו כשהיה במטבח, שם בחר האור לפגוש אותו מכל המקומות בבית, והחל לדבר איתו, לעודד ולהרגיע אותו, לתת לו להרגיש אהבה, חמימות ותקווה. היצר הרע התעורר ואולף תהה האם האלכוהול הוא זה שמדבר אליו, או שהוא הצליח להפוך אותו למטורף. הוא ניסה לנער את מה שהוא חווה והמשיך את התוכניות שלו לאותו יום. עכשיו היצר הרע נשם לרווחה.

 

למחרת האור הופיע שוב. למרות העובדה שהיצר תמיד מקדים לעבודה, בתוך ליבו של אולף כבר נדלק ניצוץ. אחרי עשרות שנים מבוזבזות על אלכוהול, של כאב והרס עצמי, אולף פנה לקבלת עזרה והחל להשתקם.

 

כאן הוא התחיל להרגיש את התפנית שעשה בחייו. הוא התאהב בהרגשה של צלילות הדעת. הוא התאהב בחיים. בריחות. בצבעים. בעצים. באנשים. בגורי כלבים. והוא גם התאהב באלוקים. הוא אימץ וחיבק את החיים ועם העוצמה והחיות הזאת הוא הקים ארגון פרטי משלו לשיקום אנשים מאלכוהול וסמים, הוא אף החל להרצות ברחבי המדינה על הגורמים שהופכים אדם לתלותי. הוא מצא אישה כלבבו ואפילו אימץ נערה אותה לקח תחת חסותו. באמצעות ארגון השיקום שלו אנשים רבים שחייהם היו רעועים וחסרי יציבות הצליחו להתחזק ולהשתקם, ואף הם אימצו וחיבקו את החיים כפי שאולף עשה.

 

ולנו הייתה הזכות להכיר ולהתחבר לאדם שקט וענו, לאיש החזק הזה.

 

אחרי עשר שנים בהן היה פיכח, אולף גילה שמבחינה רוחנית ונפשית הוא היה בריא יותר מכל זמן בחייו, אולם ההתעללות בגופו כתוצאה מהאלכוהול הייתה קשה מאוד והוא חלה בסרטן הכבד. הוא נלחם במחלה עם כל הכוחות אותם הצליח לגייס, אך בסופו של דבר היה ברור שבקרב הזה הגוף שלו עומד להפסיד, מה שלא קרה מבחינה רוחנית.

 

אולף לא ויתר. הוא נלחם על חייו. הוא ראה כל רגע כמתנה ממרומים. לאורך כל הדרך בה המחלה כרסמה אותו מבפנים הוא חזר ואמר, שכל רגע שבו הוא חי כאדם פיכח הוא נס שהעניק לו השם יתברך, לכן הוא גם לא מרגיש שגזלו ממנו משהו. השם נתן לנר נשמתו לדלוק במשך עשר שנים נוספות, למרות שאולף בזבז עשרות שנים מחייו בחברת הטיפה המרה.

 

לכן קראנו לבן שלנו על שם אולף. ואפילו שלקח לו קצת זמן להתפכח, אולף בסופו של דבר גרר את היצר הרע מגרונו ולא הניח לו. במהלך עשר שנות פיכחותו הוא הציל חיי אדם רבים. הוא הגיע למקומות בהם חיו אותם אנשים מכורים, אל השיחים שבפארקים, אל התור לחנות המשקאות בתשע בבוקר, שם חיכו אותם מכורים, והחל לצעוק, עד שלא נותר דבר מהיצר הרע הזה. אולף לימד אנשים רבים איך להילחם גם בחשכה הקשה ביותר – לעולם, אבל לעולם לא להתייאש.

 

השם אוהב את האנשים הקטנים שלא מתייאשים, את אלה שמאמינים שאם אפשר לקלקל אז אפשר גם לתקן.