עכבר העיר – חלק א

שם המשחק.

 

 

אחד הדברים הבולטים ביותר בתרבות הנוכחית הוא הריגוש המזדמן.

 

הריגוש – הוא טעם החיים.

 

האלילים בני זמננו אינם ניחנים בכוחות פלאיים או במעלות נאצלות, אלא ביכולת לרגש את הקהל.

 

הבדרנים והדוגמניות, הזמרים והשחקניות, הופכים להיות מעצבי דעת הקהל, כיוון שהם מחזיקים בכיסם את המשאב היקר ביותר – ההתרגשות והאקסטזה. כולם נוהים אחריהם, כדי לטעום, ולו לשעה קלה, את ‘טעם גן עדן’, את התחושה של סערת הרגשות וטירוף החושים. החוויה העוצמתית – היא שם המשחק.

 
הבעיה היא שהריגוש הוא בלון שמתפוצץ. הניסיון המתמיד להגיע לשיא, לנגוע בשמים, מחזיר את האדם שוב ושוב אל הארץ, וככל שהוא מנסה להמריא יותר גבוה – כך החבטה בקרקע קשה ומסוכנת יותר.

 
זו רק תחילת הבעיה. החסרון המרכזי במרוץ אחר הריגוש הוא הטעות הפטאלית שלוחשת באוזן: "החוויה הסוחפת והבומבסטית היא העיקר, כל שאר חוויות החיים הן קליפות תפלות ומשעממות". החיים הופכים לעיסה סתמית של קיום והישרדות, ולרגעים מעטים, אפשר להרים את הראש מעל מי הביצה, ולנשום קצת אוויר באיזו מסיבה משולהבת או גמר בלתי נשכח. החיים הם גיהינום, עם חריצים קטנים לגן עדן.

 
צריך להבין את גודל הטעות:

 

מי שזקוק ל"פצצות" כדי שהוא יוכל להרגיש חיים, מעיד על עצמו עד כמה החיים הרגילים שלו ריקים ואדישים. רק כשמפוצצים אותו ברעש, רק כשמתקיפים את כל החושים, רק "בהרגשה דחופה ובולטת הרבה בחושיות גסה"  (מוסר אביך מ"א).

 
הפספוס שלנו הוא בהגדרת היסוד: מה נחשב "חיים" ומה לא. או בלשון הרחוב: מה זה "לעשות חיים"? ההגדרה המקובלת היא – ככל שהחוויה סוערת יותר (ורצוי גם פרועה וחסרת גבולות) כך הצלחת יותר לחיות. במבט מפוכח נראה שהנוסחה הפוכה: ככל שאדם מצליח לחיות – הוא מתחיל להרגיש שהוא חווה משהו.

 
האדם החכם מחפש משהו אחר. הוא מחפש למצות את החיים בכל רגע. להצליח להתרגש מארוחת בוקר, מיום עבודה, מהזמן שהוא לוקח את הילד לגן, ואפילו מהסיטואציה של תור בבנק. הוא מחפש רגישות, לא ריגושים. הוא מסוגל לדמוע כשהוא רואה איש זקן עם מאור פנים באמצע הרחוב, ולחוש כאב למראה של חתול שמדדה על רגליו.

 
רגישות וריגושים אינם הולכים יחדיו. מי שמחפש ריגוש מכוון את החיישנים שלו החוצה. הוא מרגיל את הנפש שבלי מהומה ורעש – אין התפעלות. הוא שוחק את היכולת לשים לב לדקויות, לניואנסים קטנים – לקסם שמאחורי הרגיל. הוא מתמכר לקניונים הגדולים, לכותרות הענק, לשאגות ההמונים ולבסים מחרישי האוזניים, ושוכח את הרחובות הצדדיים, ואת הסיפורים האמיתיים שמסתתרים באישונים של בני האדם.

 
לעומת זאת, מי שמפתח רגישות הוא אדם חי. אין מצב שהוא לא חווה דרכו דברים, אין אדם שלא פותח לו עולמות, הכל מסקרן, רומז, עמוק…

 
עצור לבדיקה!

 

שאל את עצמך: מתי בכית לאחרונה באמצע היום? האם אתה מסוגל להרגיש מה עובר על האדם שיושב מולך ברכבת? האם שיר פשוט שמתנגן בבית מעביר בך צמרמורת חדה? כמה ימים אתה יכול להסתדר ללא טלוויזיה ופלאפון, בלי שתחוש יובש ושעמום? מתי חשת רגש שגואה מבפנים? מתי הרגשת שאתה רואה דברים שאיש אינו רואה? איך אתה מרגיש שעתיים לאחר המסיבה הסוערת? האם אתה יכול ליהנות מסיבוב סתמי ברחוב, בלי ללכת לאף חנות או קניון? אילו תחושות עולות בך (אם בכלל) כשאתה עוזר למישהו? האם אתה צריך שיפעילו אותך כדי שתתלהב?

 
באחד מיומניו כותב הרב קוק קוד תמציתי שהוא סוד העונג:

 
"עבודה, נאמנות, גבורה, הם יסודי הענג, השומרים אותו שלא יהפך לנגע" (קובץ א, תתצח).

הרגישות היא עבודה. היא לא נקנית בין רגע. היא לא קופצת על המסך בלחיצת כפתור, והיא לא מעוררת את בלוטות ההנאה באופן מידי. היא דורשת זמן ורכישת מיומנות. היא מחייבת שליטה עצמית ולימוד. ההמתנה משתלמת. הרגישות חודרת למקומות שאף ריגוש לא יוכל להגיע אליהם. היא מצליחה לחוש את מה שקורה בפנים, ולשים לב לתהליכים סמויים. והכי חשוב: היא אינסופית! אפשר להסתכל על אותו דבר או על אותו אדם מאות פעמים וכל פעם לחוש משהו חדש.

 
כשהאדם אינו מפתח רגישות, עולם העונג שלו מגיע מהר מאוד לעולם של נגע. אין לו היכולת להקשיב, וודאי לא לחכות בסבלנות שמשהו ייפתח אצלו בלב. הוא רוצה התרגשות, ומיד! הדרך היחידה להגיע לכך היא דרך גירוי חיצוני. דרך שהשבילים שלה מסתעפים מהר מאד למחוזות הכיעור והטומאה.

 
הנאמנות והגבורה הן שומרי הראש של היכולת שלנו ליהנות. כשהאדם מאבד אותן הוא מאבד את ה"מסננת" המוסרית, ואז העסק מאבד שליטה. מהאהבה לא נותר זכר, העדינות נשחקת, התאווה מושלת, והכישרונות האנושיים מאבדים כיוון. היופי הופך לפריצות, המוסיקה לרעש, האומנות לתעשייה, והחוכמה לדמגוגיה. ואז… נותר רק להשתומם להיכן נעלם כל העונג?!

 
מחזמר ושמו אקמול

 
ובכל זאת, גם אחרי שמבינים את ההבדל התהומי בין ריגוש לרגישות, השאלה אינה מרפה: למה יש בתקופה שלנו צמא חולני לריגושים? מדוע הלב משתוקק עד כלות לחוות בקיצוניות, על גבול האכזריות והטירוף? נראה שמדובר במועקה פנימית שרובצת על התרבות שלנו.

 
"הרבה רעות מוסריות… נמצאות בעולם, שמקורן השאיפה הגדולה הצפונה בעומק הנפש האנושית להיות שבעה מזיו אור החכמה… ומפני שאין הנפשות משיגות את הדרך המוביל לשקיטת צמאונן (למימוש השאיפה)… הן מלאות חלי וקצף, והן משתבשות לפעמים לשבר צמאונן בדברים שאינם עלולים (מסוגלים) כלל לשבר הצמאון (להרוות), כי אם מהממים את רגשותיהם לבל ירגישו מכאב לבבם הפנימי" (פנקס יג, ח).

 
הרב קוק רואה את כל המהומה הסוערת שהתרבות מייצרת, ככדור אקמול ענק שמנסה להרגיע את כאב הראש הבלתי פוסק.

 

הנפש רוצה אור. היא מחפשת אחרי פשר, אחרי טעם לחיים, וכשזה לא ניתן לה – היא מתוסכלת ומרירה. במצב כזה אי אפשר לחיות הרבה זמן. כמה אפשר להיות מיואש? כמה אפשר לשקוע בתוך החלל השחור שאין בו שום מענה לשאלת החיים? לכן נולדים מהר מאוד משככי כאבים בדמות סוגי בידור שונים ומשונים. לצחוק, לקפוץ, להתמכר, להיטרף… העיקר לא לתת למחשבה לחזור ולנגוע בשאלה המייסרת. לעשות הכל בצורה הכי תוססת וכובשת בשביל להצליח להחניק את הספק והמבוכה שקיימים בתוך הלב.

 
ככל שהכמיהה בנפש לגודל ולשלמות חזקה יותר, החור בלב שחור וכואב יותר. לכן בשביל להתעלם ממנו צריך להגביר את מינוני הרעש והמהומה. דווקא משום שבתקופה הנוכחית יש צימאון גדול למשמעות, ואין לו שום פתרון רציני, מגיעים לשיאים של דיכאון וריקנות, ואין ברירה אלא לברוח אל ה"בומים" הגדולים שישכיחו לשעה קלה את הצימאון, וירגיעו לפרק זמן את הלב הדואב.

 

     

(מתוך אתר "מכון מאיר")